סקר
ממתי אתה בדף היומי?






 

הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק

 

גידול עזים בארץ ישראל?

בבא קמא עט ע"ב - פא ע"א

 

רבים מאבותינו היו רועי צאן: יעקב, יוסף ואחיו, משה, דוד, הנביא עמוס וכו'. רבים גם מתוארים כאנשי מקנה: אברהם, יעקב, בני יעקב, שבטי ראובן וגד וכו'. הקב"ה העדיף את הבל על פני קין, ואולי הסיבה לכך היא שהבל בחר להיות רועה צאן ולא עובד אדמה.

ואולם, המשנה שאותה אנו לומדים השבוע מגבילה מאוד את העיסוק במקצוע זה:
 

1. בבא קמא פרק ז משנה ז

אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל, אבל מגדלין בסוריא ובמדברות שבארץ ישראל.

ההסבר לכך, כפי שמסביר ד"ר משה רענן, הוא בגלל הנזק שגורמות העזים לצמחיה. אמנם הכבשים אינם גורמים נזק כזה, אבל 'אוי לרשע ואוי לשכנו':
 

2. ד"ר משה רענן, פורטל הדף היומי ב"ק עט, ב

ההלכות הנוגעות לאיסור גידול בהמה דקה בא"י חביבות מאד על האקולוגים החרדים לנופה של הארץ. הבהמה הדקה ובמיוחד העז מזיקה לעצים משום שהיא מכרסמת עלים וענפים צעירים ומונעת את התפתחותם. לדעת חלק מהחוקרים יש לעיזים חלק משמעותי בהכחדת החורש בארץ ישראל. בניגוד לבקר הרועה ותולש עשב מפני הקרקע, העז בעלת כושר טיפוס מעולה... אמנם גם הכבשים נכללים בקבוצת הבהמות הדקות אך אין הם גורמים לנזק גדול משום שאינם רגילים לטפס על עצים או להזדקף על הרגליים האחוריות ולהגיע לענפים גבוהים כפי שנוהגות העזים והיעלים. המשנה התייחסה, אמנם, לבהמה דקה באופן כללי ולא רק לעז משום שבדרך כלל מגדלים עיזים וכבשים בעדרים משותפים.

בהמשך דבריו מוכיח ד"ר רענן שהמצוה הזו אינה אקולוגית כלל, אלא עניינה הוא מפני חשש גזל. ואולם, מדברי רש"י משמע שיש פה גם עניין של ישוב ארץ ישראל. כדי להבין את היקף האיסור ונימוקיו, נעיין בסוגיית הגמרא:
 

3. תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף עט, ב – פא, א

ת"ר: אין מגדלין בהמה דקה בא"י (רש"י: משום ישוב ארץ ישראל, שמבעיר את השדות; וכל שדות ארץ ישראל סתמן של ישראל), אבל מגדלין בחורשין שבארץ ישראל, ובסוריא - אפילו בישוב, ואין צריך לומר בחוצה לארץ. תניא אידך: אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל, אבל מגדלין במדבר שביהודה ובמדבר שבסְפָר עכו. ואף על פי שאמרו אין מגדלין בהמה דקה, אבל מגדלין בהמה גסה, לפי שאין גוזרין גזרה על הצבור - אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה, בהמה דקה אפשר להביא מחוצה לארץ, בהמה גסה אי אפשר להביא מחוצה לארץ. ואף על פי שאמרו אין מגדלין בהמה דקה, אבל משהה הוא קודם לרגל שלשים יום, וקודם משתה בנו ל' יום, ובלבד שלא ישהה את האחרונה שלשים יום; דסלקא דעתך אמינא דאי נפק ליה רגל, ומכי זבנה עד השתא אכתי לא מלו ליה תלתין יומין, לא נימא: תלתין משרא שרי ליה לשהויי, אלא כיון דנפק ליה רגל לא מבעי ליה לשהויי. (=מפני שהיית מעלה על דעתך שאם לא עברו שלושים יום בין קניית הבהמה לרגל, ישהה את הבהמה בביתו אף לאחר הרגל, אך הדין אינו כך: כיון שיצא הרגל אין לו להשהותה).
והטבח לוקח ושוחט, לוקח ושוהה, ובלבד שלא ישהה העגונה (=האחרונה) שבהן ל' יום. שאלו תלמידיו את ר"ג: מהו לגדל? אמר להן: מותר. והתנן: אין מגדלין! אלא הכי קא בעו מיניה: מהו לשהות? אמר להן: מותר, ובלבד שלא תצא ותרעה בעדר, אלא קושרה בכרעי המטה.
ת"ר: מעשה בחסיד אחד שהיה גונח מלבו, ושאלו לרופאים, ואמרו: אין לו תקנה עד שינק חלב רותח משחרית לשחרית; והביאו לו עז וקשרו לו בכרעי המטה, והיה יונק ממנה משחרית לשחרית. לימים נכנסו חביריו לבקרו, כיון שראו אותה העז קשורה בכרעי המטה חזרו לאחוריהם, ואמרו: לסטים מזויין בביתו של זה, ואנו נכנסין אצלו! ישבו ובדקו ולא מצאו בו אלא אותו עון של אותה העז. ואף הוא בשעת מיתתו אמר: יודע אני שאין בי עון אלא עון אותה העז, שעברתי על דברי חברי.
אמר ר' ישמעאל: מבעלי בתים שבגליל העליון היו בית אבא, ומפני מה חרבו? שהיו מרעין בחורשין, ודנין דיני ממונות ביחיד, ואף על פי שהיו להם חורשים סמוך לבתיהם, שדה קטנה היתה ומעבירין דרך עליה.
ת"ר: רועה שעשה תשובה, אין מחייבין אותו למכור מיד, אלא מוכר על יד על יד...
כשם שאמרו אין מגדלין בהמה דקה, כך אמרו אין מגדלין חיה דקה...
אמר רב יהודה אמר רב: עשינו עצמנו בבבל כארץ ישראל לבהמה דקה (רש"י: שמיום גלות יכניה רבו שם תלמידים ונתיישבו שם בישוב קבוע). א"ל רב אדא בר אהבה לרב הונא: דידך מאי? (=מה לגבי הצאן שיש לך?) א"ל: דידן קא מינטרא להו חובה (=אשתו). א"ל: חובה תקברינהו לבנה? (תוספות: וכי דרכה לקבור בניה שאין עוסקת לגדלן אלא עוסקת לגדל צאן? והוי כשגגה היוצאת מלפני השליט) כולה שניה דרב אדא בר אהבה לא אקיים זרעא לרב הונא מחובה.
ת"ר, עשרה תנאין התנה יהושע: ...שיהו מרעין בחורשין. אמר רב פפא: לא אמרן אלא דקה בגסה (=בהמה דקה ביער צפוף), אבל דקה בדקה וגסה בגסה - לא, וכל שכן גסה בדקה דלא.


רואים אנו את היקף האיסור, שאפילו שאותו חסיד היה זקוק לעז לצורך בריאותו אסור היה לו לגדל עז אחת בתוך ביתו. יחד עם זאת אנחנו רואים היחלשות של האיסור לפחות בבבל, שכן רב הונא גידל צאן, והתוספות (ב"ק עט, ב ד"ה אין מגדלין) העירו שגם בנהרדעא לא הקפידו על האיסור הזה.

ואולם, חז"ל הקפידו על האיסור הזה מאוד, עד שקבעו כי רועי צאן פסולים לעדות, כיון שהם גזלנים:
 

4. תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף כה עמוד ב

תנא: עוד הוסיפו עליהן (=על פסולי העדות המנויים במשנה) הרועים, הגבאין, והמוכסין. רועים, מעיקרא סבור: אקראי בעלמא הוא (=בהתחלה, כשלא קבעו שהם פסולים לעדות, היה זה מפני שחשבו שכשהבהמה נכנסת לשדות אחרים זה באקראי), כיון דחזו דקא מכווני ושדו לכתחילה - גזרו בהו רבנן.

מתוך ההקשר משמע שהאיסור של גידול בהמה דקה נובע מאיסור גזל, אך ראינו שרש"י כתב שיש בזה משום ישוב ארץ ישראל. כל המפרשים התלבטו מה התכוון רש"י. לענ"ד ניתן אולי לומר שכוונתו שמלבד איסור הגזל הרגיל, בארץ ישראל ישנו איסור גזל נוסף, כי נחלות ארץ ישראל ניתנו ע"פ ה'. כך אפשר להסביר גם את איסור הסגת הגבול, כפי שמופיע בתורה (דברים יט, יד): "לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ אֲשֶׁר גָּבְלוּ רִאשֹׁנִים בְּנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר תִּנְחַל בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ".

גם מהרמב"ם משמע שהאיסור הוא משום איסור גזל, ושההיתר בחו"ל נובע מכך שרוב בעלי הקרקעות בחו"ל אינם יהודים:
 

5. רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ה הלכות א-ב

בהמה שהיתה רועה ופרשה ונכנסה בשדות ובכרמים, אף על פי שעדיין לא הזיקה, מתרין בבעליה שלשה פעמים. אם לא שמר בהמתו ולא מנעה מלרעות, יש רשות לבעל השדה לשחוט אותה שחיטה כשרה, ואומר לבעליה: בואו ומכרו בשר שלכם, מפני שאסור לאדם להזיק ולשלם מה שהזיק, אפילו לגרום הנזק אסור.
לפיכך אסרו חכמים לגדל בהמה דקה וחיה דקה בארץ ישראל במקום השדות והכרמים אלא ביערים ובמדברות שבארץ ישראל, ומגדלין בסוריא בכל מקום.


אבל השולחן ערוך כותב שבימינו האיסור הזה כבר איננו קיים, כיון שאין זה מצוי שבארץ ישראל יהיו שדות השייכים ליהודים:
 

6. שולחן ערוך חושן משפט הלכות נזקי ממון סימן תט סעיף א

אין מגדלים בהמה דקה בארץ ישראל, מפני שדרכם לרעות בשדות של אחרים והיזקם מצוי; אבל מגדלים בסוריא ובמדברות שבארץ ישראל. והאידנא, שאין מצוי שיהיו לישראל בארץ ישראל שדות, נראה דשרי.

ר' אשתורי הפרחי, לעומתו, סובר שהאיסור הזה נוהג גם בזמן הזה, כיון שהוא סובר שהאיסור איננו רק משום גזל אלא גם כדי שלא להשחית את הצמחיה של ארץ ישראל:
 

7. ספר כפתור ופרח (ר' אשתורי הפרחי, המאה ה-14, ישראל) פרק י

מכל זה נלמוד דפשיטא לן שנוהגין היום בארץ ישראל אלו הדינין דאין מגדלין וכ"ש דאין רועין. דהא רב גמר מינה לבבל שנתיישבה ושנתמלאה ישראל ותורה, ממה שנתרוקנה ארץ ישראל, וכל התורה כלה מלמדת ולמדה, וכל שכן, שהרי ארץ ישראל נאסרו בה אלו הדינין מצד עצמה, שהוזהרנו בהפסדה ונצטווינו ביישובה כל הימים ואף על פי שאין הארץ בידינו.

בכל מקרה, נראה שלדעת שניהם בזמן הזה – שרוב הקרקעות בארץ ישראל שייכות ליהודים, הרי שלכאורה חוזר האיסור לקדמותו, ויהיה אסור לגדל בהמה דקה בארץ ישראל. כך אכן הסיק הרב קוק:
 

8. הלכה ברורה (הרב אברהם יצחק הכהן קוק, המאה ה-19, ישראל), בבא קמא עט, ב

לשון השולחן ערוך (חושן משפט סימן תט סעיף א) הוא: "אין מגדלים בהמה דקה בארץ ישראל, מפני שדרכם לרעות בשדות אחרים והיזקם מצוי; אבל מגדלים בסוריא ובמדברות שבארץ ישראל. והאידנא, שאין מצוי שיהיה לישראל בארץ ישראל שדות, נראה דשרי". ובימינו שב"ה התחיל ישוב ישראל בארץ ישראל, נראה פשוט שאסור בכל מרחב מקום הישוב כדין המשנה.

ואכן, הרב קוק, בהיותו רבה של יפו, נזקק לכתוב מכתב לועד המושבה ברחובות, כאשר הוא שמע שיש ברחובות אנשים המגדלים בהמה דקה, והם גורמים נזק לצמחיה:
 

9. אגרות הראי"ה (הרב אברהם יצחק הכהן קוק, המאה ה-20, ישראל) איגרת לג

ב"ה עיה"ק יפו ת"ו, אדר תרס"ו
לכבוד ועד המושבה ברחובות ת"ו
באה לפני קובלנא על בהמות דקות שמגדלים במושבה, והן מפסידות את הנטיעות, ביחוד את השקדים.
הנני בזה להעיר את כבוד הועד, שיתרה בבעלי הבהמות הנ"ל, שיזהרו מאוד בשמירת בהמותיהם, שלא יזיקו. ואם אחרי ההתראה הראויה ב' וג' פעמים לא יסירו הבעלים את המאורעות של הנזקים, החובה על כבוד הועד לקנוס את בעלי הבהמות הנ"ל כפי ראות עיניו. ומה טוב היה אם ישימו לב לתקן את כלל המעוות שבגידול בהמה דקה בארץ ישראל כי אם על פי האופן המותר.
ברגשי כבוד וברכה,
אברהם יצחק ה"ק


ואולם, הרב צבי פסח פרנק, רבה של ירושלים, כתב בספרו הר צבי, שכיון שהשו"ע אמר שהגזירה התבטלה, הרי שגם אם המציאות השתנתה שוב, איננו יכולים לחדש את הגזירה שוב, ולכן ההיתר של השו"ע נשאר בעינו, ובימינו מותר לגדל בהמה דקה בארץ ישראל, כי איננו יכולים לחדש גזירות חדשות מדעתנו, והגזירה של חז"ל לגבי גידול בהמה דקה כבר פקעה, כפי שכתב השו"ע:
 

10. הר צבי (הרב צבי פסח פרנק, המאה ה-20, ירושלים) חושן משפט סימן קלו

ונשאלתי אם בזמננו אנו מותר לגדל בהמה דקה בארץ ישראל, שהרי טעם זה של השו"ע, שאין מצוי שיהיו לישראל בארץ ישראל שדות, אינו קיים כהיום, שבחסדי השי"ת גְאָלָנו מעול הגויים ורוב ארץ ישראל היא ביד ישראל. ולכאורה יש לומר דחזר האיסור למקומו, אחרי דעכשיו מצוי שדות בידי ישראל. והשבתי שלדעתי יש לדון בענין זה להיתירא ולומר דכיון שבמשך הזמן נתבטל האיסור והותר לישראל לגדל בהמה דקה בארץ ישראל, שוב אינו חוזר הדבר לאיסורו, דהואיל ופעם אחת נתבטלה גזירת חכמים כבר נפקע האיסור לגמרי ונתבטלה התקנה לעולם, וצריך מנין חדש לאיסורו, וכל זמן שלא נגזר מחדש הרי הוא כגזירה חדשה שאין עושים מעצמנו גזירות חדשות.

הרב עובדיה יוסף, לעומת זאת, חולק על הרב פרנק, וסובר שהאיסור נותר בעינו, כיון שהכלל שגזירה שמתבטלת לא תחודש נכון כאשר מדובר על דבר ספציפי, אבל אין אף אחד שהותר לו לגדל בהמה דקה ועכשיו רוצים לאסור עליו, אלא רק רוצים להחזיר את המצב לקדמותו:
 

11. יביע אומר (הרב עובדיה יוסף, המאה ה-20, ישראל) חלק ג – חו"מ סימן ז

ופשוט מאד שאין שייכות בזה למאי דאמרי' בעלמא הואיל ואשתרי אשתרי, דלא שייך לומר כן אלא במי שיש לו בהמה דקה בעת שהתחיל מחדש האיסור של גידול בהמה דקה בא"י, שאז אפשר שיש מקום לומר דהואיל ואשתרי מתחלה לגדל הואיל והיישוב היה של עכו"ם, אשתרי גם כשקנו ישראל את השדות מעכו"ם, לגדל הבהמה דקה שיש לו מכבר. אבל עכשיו שזה עשרות בשנים שהיישוב של ישראל, וקמאי אזלו להו, והני אחריני נינהו. הא ודאי דלא שייך בכה"ג הואיל ואשתרי אשתרי.

גם הרב שאול ישראלי מסכים עם הרב עובדיה יוסף שהגזירה עדיין תקפה היום, אבל הנימוק שלו הוא אחר: הוא אומר שהגזירה מעולם לא התבטלה, כי מראש כשגזרו את הגזירה גזרו רק במקומות ישוב של יהודים, וכשלא היו מקומות ישוב כאלה לא היה איסור, אבל כשהתחדשו מקומות ישוב של יהודים – האיסור נותר בעינו!

ובכל זאת, הרב ישראלי מסיק בסופו של דבר שיהיה מותר לגדל בהמה דקה בארץ ישראל בימינו מסיבה אחרת: מטרת הגזירה של חז"ל היתה בשביל בעלי הקרקעות, וכיום הם יכולים למחול על התקנה הזו שנועדה לטובתם:
 

12. עמוד הימיני (הרב שאול ישראלי, המאה ה-20, ישראל) סימן כג

אלא שלענ"ד אין צריך כאן לכל זה, שהרי בשעת התקנה עצמה הוציאו מן הכלל החורשין והמדבריות א"כ הרי התקנה היתה מפורשת רק למקומות של יישוב יהודים בא"י, וממילא מובן שדבר זה אין לך אלא מקומו ושעתו, וכל מקום שהיה קודם מדבר וחורש והפך ליישוב הוא נכלל מאליו בכלל האיסור, וכן להיפך, כל שהפך למדבר ובטל יישוב ישראל מהמקום, הוא נכלל בכלל ההיתר של חורשין ומדבריות. ומעתה הרי הדבר פשוט, מה שכתב מרן שבזמן הזה, שאין יישוב יהודי מצוי אין האיסור, לא מפני שנתבטל, אלא מעיקרא הרי כך הותנה שאין האיסור אלא על מקומות יישוב, והיינו יישוב של ישראל, וכיון דבשעה זו (של הב"י) אין יישוב ישראל, ממילא אין האיסור. ולא נחתינן כלל לביטול התקנה, אלא כך תוקנה מעיקרא.
...ומעתה ממקום קולו בזמן מרן זצ"ל אתה בא לידי חומר בזמננו אנו, שזכינו ב"ה לרוב שדות בא"י, שיהא האיסור במקומו, שהרי לא גרע יישוב זה שבא"י ממקומות יישוב ישראל בכל מקום שהם, כל שהם רוב ושדות וכרמים של ישראל הם, הרי הם בכלל התקנה. ואין שייך כלל לדון בזה מצד תקנה שבטלה לשעתה, כי לא בטלה כלל ולא צריך לחדשה כי מאז ומעולם קיימת היא ועומדת בכל מקום ששדות ישראל הם הרוב.
אלא שלענ"ד לבא על זה ממקום אחר, דכיון דנתברר שאין כאן משום לתא דיישוב א"י, שאז היה ניתן לומר שאין זה תלוי בדעתנו, ולא נוכל לוותר עלי אפילו בהסכמת כל הניזוקין... אבל נידון דידן הרי הוא רק מצד הנזק, והאיסור לגרום נזק וכנ"ל מהרמב"ם. מעתה נראה פשוט שאם הניזוקין מוחלים ע"ז ומוכנים לכך, לכשישלמו להן נזקם, אז האיסור אינו קיים כלל, כי לא היתה זו תקנה מוחלטת אלא תקנה לטובת מי, שהרשות בידו לומר שמוותר על תקנה שניתקנה לטובתו. ובזה"ז, שהיישוב בכללו מפיק תועלת מגידול בהמות דקות, בפרט עכשו שהגבולות מסביב סגורים והטעם שאמרו שם בגמרא שאפשר להביאם אינו קיים, כי להביא ממרחק ה"ז כרוך בהוצאות מרובות, ונוסף ע"ז הר"ז מפרנס חלקים חשובים של היישוב, שמשום כך יש לדון שודאי קיימת הסכמה כללית, ונכונות שלא להקפיד מצד האיסור שלא לגרום נזק. ממילא אין כאן שום איסור כלל, כיון שהללו שלטובתם ניתקן, גם הם אינם מקפידים ע"ז ומסכימים מרצון, לוותר לטובת היישוב.


סברא זו של הרב ישראלי טובה למי שמתפרנס מגידול צאן, והוא יוצא מנקודת הנחה שבעלי הקרקעות בסביבה יסכימו לכך.

הרב יגאל אריאל מביא סברא נוספת להתיר לגדל בהמה דקה בארץ ישראל, והיא שאופן הגידול היום אינו כפי שהיה בזמן הגזירה:
 

13. הרב יגאל אריאל, תחומין ח עמוד 252

...שאפשר לומר שהתקנה לא היתה אלא כשמגדל מספר בהמות דקות לצרכיו, אבל כיום שמדובר בגידול עדרים גדולים באופן מאורגן, המתוכנן מראש על פי אפשרויות של יחידות מזון וכדאיות, אין מגדלים אלא בחורשין - היינו שטחים מגודרים יעודיים לענין זה, שאינם ראויים למיזרע. הטיפול מלא רצוף וקבוע ע"י רועה העוסק בכך, ושליטתו חייבת להיות מוחלטת, לשם טיפולים רפואיים, הפריה וכיוצא בזה, ואם כן מיסודו הגידול כיום מבוסס על דרכי ההיתר.

סברא נוספת להתיר היא על פי חידושו של הרמ"ע מפאנו, שסובר שכל האיסור היה רק כאשר משחררים את הצאן, אבל מי שמגדל את הצאן בתוך דיר מעולם לא נאסר עליו הדבר:
 

14. שו"ת הרמ"ע מפאנו (ר' מנחם עזריה מפאנו, המאה ה-16, איטליה) סימן פה

דקתני אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל דהיינו דוקא בשלוח הרגל אבל במכניס לה מזונות במקום שמור לא גזרו דאי הכי תכבד העבודה ללשכת הטלאים. ועוד, הויא לה גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה.
הערת המהדיר: ובירושלמי בסוטה פ"ט נמנה לחטא ועון לר' יהודה בן בבא שגדל עז עם היותה קשורה בכרעי המטה ועם היות הדבר לסבת חולי ע"ש, והתם משום דגברא רבא הוא דקדקו אחריו כל כך.


אמנם רוב הפוסקים לא קיבלו את החילוק של הרמ"ע מפאנו, אבל הרב ולדנברג אומר שאפשר לסמוך עליו בשעת הדחק, ולהתיר לאנשים שרוצים להתפרנס מגידול צאן לעשות זאת בין השאר ע"פ סברת הרמ"ע, והוא לא מבין למה הרב עובדיה יוסף אסר זאת:
 

15. ציץ אליעזר (הרב אליעזר יהודה ולדנברג, המאה ה-20, ישראל) חלק ז סימן כד

אבל נדמה דכדאי הוא הרמ"ע מפאנו לסמוך עליו עכ"פ בשעת הדחק, ובכל שיש צורך ונחיצות לגידול, הן לצורך הכלל והן לצורך הפרט, ומה גם כשנצרף לזה גם הנימוקים שכותב בזה בצדדא דהיתרא הגאון הגרצ"פ פרנק (שליט"א) [זצ"ל] בהר צבי שבטור חו"מ הוצאות אל המקורות אף על פי שיש מקום לדון בהם, דבהצטרפות כל הנימוקים יחד יש מקום של סמיכה להתיר, ובפרט כשגם שלא ירעו ע"י הבעלים כ"א ע"י אחרים שבכגון זה מתוסף לנו גם דעת הרשב"א, שמוזכר גם בב"י בטור ועוד, דס"ל להתיר בכה"ג. ולפלא באמת על כתר"ה מדוע שלא הזכיר בדבריו גם מדעת רשב"א זאת, ואולי הסתמך על מה שמציין בדבריו לדברי ספר דברי חזקיהו במה שאוסר, וסמך ממילא דהמעיין בדברי הספר שם יראה גם מה שמתיר מיהת על ידי אחרים כיעו"ש.

ובכלל נלפענ"ד דבישובים החדשים שכל עיקר הווסדם ויסוד בסיסם מראש הוא גם על דעת כן שיהא להם מקור לקיום ופרנסה מגידול בהמה דקה א"כ י"ל דבכה"ג מותר הגידול אליבא דכו"ע וגם כשרועים אותם ע"י עצמם, משום דאדעתא דהכי נחתו כל המתיישבים שם ואדעתא דהכי קבלו שטחי האדמה והשדות שמסביב ומחלו מראש זל"ז על מה שיאכלו או ישחיתו בשטחי שדתיהם [או מה שהסכימו מראש על תשלום שישלמו עבור ההשחתה] במדה שלא תועיל השמירה שלא יאכלו או ישחיתו, וכן כשישנם ישובים סמוכים זל"ז ג"כ מוחלים מראש אחד לשני על כך, וכידוע לא מרחיקים לכת במרעיתם מסביבות הישוב או הישובים הסמוכים ולכן מועיל שפיר במה שאלו לאלו מחלי אהדדי, ומותר, והמדובר בתלמוד הוא כשכל אחד לבדד ישכון ובאין סידור והסכמה כללית לגידול הבהמה דקה. ויש להאריך.

ואכן, גם במאמרו בתחומין, מתיר הרב ולדנברג לישוב יהודי לגדל צאן, וכאן הוא גם מוסיף סברא נוספת להתיר: כל האיסור של חז"ל נבע מכך שאין הדרך לגדר את הבקעה, אבל כשמדובר בגינות פרטיות שאנשים מגדרים אותם, אין איסור לגדל בהמה דקה:
 

16. הרב אליעזר יהודה ולדנברג, תחומין יז עמוד 65

ישוב יהודי שוכן במרחק מישובים אחרים, ואין סביבו שדות של ישראל אלא שדות של גוים בלבד. אולם בתוך הישוב יש לכמה תושבים גינות ירק. האם ניתן למצוא היתר לגדל בישוב זה בהמה דקה?
...ואולי דעת ר"ח, שטעם האיסור הוא משום ישוב ארץ ישראל וכדעת רש"י, וצ"ע. על כל פנים נראה שיש ללמוד, שכל מה שאסרו חכמים לגדל בהמה דקה היינו משום שדרך בעלי השדות לא לגדור שדותיהם. ולפי זה נראה שאם בעלי הגינות בישוב יגדרו גינותיהן, יש להתיר האיסור, כיון שדרך היא לגדור גינות. ואם נאמר כן, יתכן שגם לדעת רש"י יש להתיר, שכל שרגילין לגדור אין לחשוש שהבהמה תזיק, ולא חששו אלא לשדות שאין דרך לגדרן, ונמצא שגם איסור ישוב ארץ ישראל אין בזה.


כיון שמצינו בדבר מחלוקת, כותב הרב אליעזר מלמד, שלהלכה אנחנו נוקטים בכלל שספק דרבנן להקל, ולכן להלכה יהיה מותר לגדל צאן בארץ ישראל:
 

17. פניני הלכה (הרב אליעזר מלמד שליט"א) ליקוטים ג אות יא

למעשה, מאחר שכל הספק הוא באיסור מדברי חכמים, על פי ההלכה מותר לגדל כיום בהמה דקה בארץ ישראל, שכן הכלל הוא, שספק בדברי חכמים להקל. ובמיוחד שעל ידי רעיית הבהמות מתקיימת כיום מצוות ישוב הארץ, שכן על ידי מרעה ניתן לתפוס שטחים נרחבים, ולקיים את המצווה לרשת את הארץ, שתהיה בידינו ולא ביד אומה אחרת.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר