סקר
עם סיום מסכת עירובין






 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

אדהכי והכי אתא שונרא קטעיה לידא דינוקא – חתול הבית

 

"אדהכי והכי אתא שונרא קטעיה לידא דינוקא. נפק רב ודרש: חתול מותר להורגו, ואסור לקיימו, ואין בו משום גזל, ואין בו משום השב אבידה לבעלים. וכיון דאמרת מותר להורגו, מאי ניהו תו אסור לקיימו? מהו דתימא מותר להורגו איסורא ליכא, קמ"ל. אמרי: וכיון דאמרת אין בו משום גזל, מאי ניהו תו אין בו משום השב אבידה לבעלים? אמר רבינא: לעורו" (בבא קמא, פ ע"ב).

פירוש: אַדְּהָכִי וְהָכִי [בין כך וכך] אֲתָא שׁוּנָרָא קְטַעֵיהּ לִידָא דְּיָנוֹקָא [בא חתול וקטע את ידו של תינוק]. נְפַק [יצא] רַב וְדָרַשׁ בענין זה: חָתוּל מוּתָּר לְהוֹרְגוֹ, וְאָסוּר לְקַיְּימוֹ בבית, וְכל הלוקח אותו והורגו אֵין בּוֹ מִשּׁוּם איסור גֶּזֶל, וְאֵין בּוֹ מִשּׁוּם מצוה של הָשֵׁב אֲבֵידָה לַבְּעָלִים. ושואלים: וְכֵיוָן דְּאָמְרַתְּ [שאתה אומר] מוּתָּר לְהוֹרְגוֹ, מַאי נִיהוּ תּוּ [מה הוא עוד] הצורך לומר שאָסוּר לְקַיְּימוֹ? ומסבירים: מַהוּ דְּתֵימָא [שתאמר] מוּתָּר אמנם לאחרים לְהוֹרְגוֹ, אך אִיסּוּרָא לֵיכָּא [איסור אין] בהחזקתו, על כן קָא מַשְׁמַע לָן [השמיע לנו] שאף אסור לקיימו. ועוד אָמְרִי [אומרים] בשאלה על ניסוח הדברים: וְכֵיוָן דְּאָמְרַתְּ [שאתה אומר] "אֵין בּוֹ מִשּׁוּם גֶּזֶל", כלומר, שאין זה איסור לקחת מיד הבעלים בכח, מַאי נִיהוּ תּוּ [מה הוא עוד] הצורך לומר ש"אֵין בּוֹ מִשּׁוּם הָשֵׁב אֲבֵידָה לַבְּעָלִים"? אָמַר רָבִינָא: הכוונה היא לְענין עוֹרוֹ, שאין צורך להחזירו לבעלים (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).


שם עברי: חתול הבית          שם באנגלית: Domestic cat, Housecat          שם מדעי: Felis silvestris catus

שם נרדף במקורות: שונרא


נושא מרכזי: החתול כטורף מזיק
 

על מעמד החתול כחית בית על פי המקורות ראו במאמר "מגדלין כלבים כופרין, וחתולין, וקופין ... מפני שעשויין לנקר את הבית" (בבא קמא, פ ע"ב). 
 

החתול כשאר בני משפחת החתוליים מותאם היטב לטריפה. מאז ביותו מחתול הבר השתמרו כישורי הטריפה שלו, ללא שינויים רבים. היחס אליו בסוגייתנו איננו חד משמעי. מחד גיסא הוא מוצג כטורף מסוכן שקטע את ידו של תינוק ומאידך גיסא הוא מוצג כחיה מועילה המשמידה מזיקים ובמיוחד מכרסמים ונחשים. בברייתא נאמר: "כשם שאמרו אין מגדלין בהמה דקה, כך אמרו אין מגדלין חיה דקה; ר' ישמעאל אומר: מגדלין כלבים כופרין, וחתולים, וקופין, וחולדות סנאים, מפני שעשויים לנקר את הבית". מפרש רש"י: "לנקר את הבית - מן העכברים". אם נניח שת"ק ורבי ישמעאל (או רבי שמעון בן אלעזר) חולקים אם מותר לגדל חתול (1) ייתכן ומקור המחלוקת הוא בשאלה מהו השיקול הדומיננטי מבין השנים.

עדות לתועלת שיש בחתול ניתן לקבל מכך שהיה לו ערך כלכלי: "ההוא גברא דשאיל שונרא מחבריה, חבור עליה עכברי וקטלוהו. יתיב רב אשי וקמיבעיא ליה: כי האי גוונא מאי? כי מתה מחמת מלאכה דמי, או לא?"(2)בבא מציעא, צז ע"א). יעילותו הרבה של החתול בהשמדת מזיקים נובעת לא רק מתוך כך שהם משמשים לו כמזון אלא משום שהוא עוסק בציד לשמו כ"שעשוע". מחקרים של תכני קיבה הראו שמספר פריטי המזון הנאכלים קטן באופן משמעותי בהשוואה למספר הפריטים שהחתול צד. הוא נוהג להעניק לבעליו חלק מהציד כ"תשורה" ובחלק אחר "משתעשע". לאור העובדה שהחתול הוא בעל חיים לא ניתן לייחס לו כוונות או מודעות ועלינו להניח שלהתנהגויות "מוזרות" אלו יש ערך אדפטיבי כלשהו.
 

החתול כגורם נזק

אמנם בסוגייתנו מוזכרת פגיעה באדם אך בדרך כלל אנו מוצאים שהחתול עלול לגרום לנזקים על ידי טריפת חיות בית. בגמרא בבבא קמא (טו ע"ב) אנו מוצאים: "והשתא דאמרת פלגא נזקא קנסא, האי כלבא דאכל אימרי, ושונרא דאכלה תרנגולא משונה הוא, ולא מגבינן בבבל. והני מילי ברברבי, אבל בזוטרי אורחיה הוא. ואי תפס לא מפקינן מיניה"(3). הגמרא מבחינה בין תרנגולים גדולים וקטנים ולדבריה טריפת תרנגולים גדולים על ידי חתול מהווה נזק משונה(4). בלשון רש"י: "ברברבי - תרנגולים וכבשים גדולים דאין דרך כלב וחתול להורגן""(5). מסריקת דיווחים של מגדלי תרנגולות המופיעים במרשתת מתברר שאכן כך הם פני הדברים ומהניסיון המצטבר ניתן ללמוד שחתולים כמעט ואינם טורפים תרנגולות בוגרות. לשם המחשה ראו את הסרטון המצורף (לצפייה לחצו כאן). יש להדגיש שסרטון זה כשלעצמו אינו מהווה הוכחה משום שאין בידינו מידע על היחסים המוקדמים של החתול והתרנגולים וייתכן והם גודלו יחד.

מעשה דומה של טריפת תרנגולת מופיע בסיפור המפורסם על רבי עקיבא: "לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד. כי הא, דרבי עקיבא דהוה קאזיל באורחא, מטא לההיא מתא, בעא אושפיזא לא יהבי ליה. אמר: כל דעביד רחמנא לטב. אזל ובת בדברא, והוה בהדיה תרנגולא וחמרא ושרגא. אתא זיקא כבייה לשרגא, אתא שונרא אכליה לתרנגולא, אתא אריה אכלא לחמרא. אמר: כל דעביד רחמנא לטב"(6) (ברכות, ס ע"ב). במסכת חולין (נב ע"ב) אנו לומדים על ניסיון שלא צלח לטרוף תרנגולת: "... והא ההיא תרנגולת דהואי בי רב כהנא, דרהט חתול בתרה, ועל לאידרונא ואיתחיד דשא באפיה, ומחייה לדשא בסיחופיה ואשתכח עלה חמשה קורטי דמא"(7). סיפור זה הובא בהקשר לסוגיה העוסקת בטריפות הנובעות מ"דריסה" על ידי טורפים. גם מסוגיה זו ניתן ללמוד שטרפו של החתול כולל בעלי חיים קטנים או חלשים באופן יחסי: "ודרוסת הזאב. אמר רב יהודה אמר רב: בבהמה - מן הזאב ולמעלה, ובעופות - מן הנץ ולמעלה. למעוטי מאי? אילימא למעוטי חתול, תנינא ודרוסת הזאב! וכי תימא, הא קא משמע לן, דזאב בגסה נמי דריס, והא תנן, רבי יהודה אומר: דרוסת הזאב בדקה, ודרוסת ארי בגסה ... איבעית אימא: לעולם למעוטי חתול, מהו דתימא, אורחא דמלתא קתני, קא משמע לן! אמר רב עמרם אמר רב חסדא: דרוסת חתול ונמייה בגדיים וטלאים, דרוסת חולדה בעופות וכו'" (חולין, נב ע"ב).

הנזקים שהחתול גורם אינם מוגבלים לחיות הבית בלבד ולדעת חוקרים לחתולי הבית יש השפעה רבה על אוכלוסיית חיות הבר והם אחראים לסיכונם של מינים רבים מקבוצות טקסונומיות שונות. שומרי טבע בעולם מודאגים משכיחותם הגבוהה של חתולי הבית. במדינות מערביות רבות מכירים בכך שיש לטפל בבעיית ריבוי החתולים על מנת לצמצם את ההשפעה האפשרית שלה על חיות הבר. אולם, קיים ויכוח לגבי דרך הטיפול בבעיה (ראו עוד במאמר "הרוצח הכי חמוד בעולם").
 
 


 צילם: David Corby

 

הרחבה

את שמו של החתול אנו פוגשים בעיקר החל מתקופת התלמוד. הוא מובא בשם "חתול" 24 פעמים ובשם הארמי "שונרא" 20 פעמים וכנראה שבכל מקום הכוונה לחתול הבית. פעם בודדת מופיע החתול בתוספתא בבכורות (צוקרמאנדל, פ"א הלכה י'): "אף על פי שאמרו בהמה טהורה דקה יולדת לחמשה חדשים בהמה טהורה גסה לתשעה חדשים בהמה טמאה גסה לשנים עשר חדש הכלב לחמשים יום חתול לחמשים ושנים וכו'". ייתכן והחתול מוזכר במקרא בשם "איים" בנבואת החורבן של ישעיהו (יג כ"ב): "וְעָנָה אִיִּים בְּאַלְמְנוֹתָיו וְתַנִּים בְּהֵיכְלֵי עֹנֶג וְקָרוֹב לָבוֹא עִתָּהּ וְיָמֶיהָ לֹא יִמָּשֵׁכוּ". מתרגם יונתן: "וִינַפְצוּן חֲתוּלִין בְּבִרְנְיָתְהוֹן וִירוּדוּן בְּבֵית מֵישְׁרֵי תַּפְנוּקֵיהוֹן וְקָרֵיב לְמֵיתֵי עִדָן תַּבְרָהּ דְבָבֶל וְיוֹמָהָא לָא יתרחקו". מפרש רש"י: "וענה איים באלמנותיו - ויגורו חתולים בארמנותיו". בפרק לד י"ד): "וּפָגְשׁוּ צִיִּים אֶת אִיִּים וְשָׂעִיר עַל רֵעֵהוּ יִקְרָא אַךְ שָׁם הִרְגִּיעָה לִּילִית וּמָצְאָה לָהּ מָנוֹחַ". מתרגם שם יונתן "וִיעַרְעָן תַּמְוָן בַּחְתוּלִין וְשֵׁידִין חַד עִם חַבְרֵהּ יְחַיְכוּן בְּרַם תַּמָן יִשְׁרְיָן לִילִין וְיִשְׁכְּחָן לְהֶן נְיָה". רש"י מפרש: "ופגשו ציים את איים - ויערען תמון בחתולין כך תירגם יונתן תמון נמיות מרטרינ"ש בלע"ז". ד"ר מ. קטן(8) מזהה את ה – martrins עם הסמור או הדלק.

העובדה שהחתול כמעט לא מוזכר בתקופת המקרא והמשנה אומרת דרשני שהרי בניגוד אליו הכלב מוזכר 31 פעמים. ייתכן והדבר קשור למועד הגעתו של החתול לאזורנו. החתול בוית כנראה אלפי שנים לאחר הכלב באזור הסהר הפורה במקביל לביות החיטה והשעורה. ייתכן ושני אירועים אלו קשורים זה לזה משום שבעזרת החתול הצליח האדם לווסת את גודל אוכלוסיות המכרסמים שהשמידו את יבולו. הוא התפשט ממצרים לארץ ישראל רק לפני כ – 2000 שנה. עדויות ארכיאולוגיות רבות מוכיחות את נוכחותו של החתול במצרים העתיקה ואת מעמדו המקודש שם. מקור השם חתול מעורפל וייתכן והוא קשור לשורש המקראי הנדיר ח.ת.ל המיוחד לעברית. הוא מופיע במקרא רק בשלושה פסוקים: "בְּשׂוּמִי עָנָן לְבֻשׁוֹ וַעֲרָפֶל חֲתֻלָּתוֹ" (איוב, לח ט'), "וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אֹתָךְ לֹא כָרַּת שָׁרֵּךְ וּבְמַיִם לֹא רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי וְהָמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ וְהָחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ" (יחזקאל, טז ד'), "... וְהִנֵּה לֹא חֻבְּשָׁה לָתֵת רְפֻאוֹת לָשׂוּם חִתּוּל לְחָבְשָׁהּ לְחָזְקָהּ לִתְפֹּשׂ בֶּחָרֶב" (יחזקאל, ל כ"א). מפסוקים אלה ניתן להסיק שהשורש מורה על עטיפה בבד, ומכאן בעברית החדשה התקבלו המילים חִתּוּל וחוֹתֶלֶת. על פי גישה זו, ייתכן והשם קשור לאחד המאפיינים הבולטים של החתול והוא נטייתו לכסות את צואתו, תכונה שהתלמוד מציין לשבח: ״אמר רבי יוחנן: אילמלא לא ניתנה תורה — היינו למידין צניעות מחתול״ (עירובין ק׳, ב׳). רש״י פירש ״שאינו מטיל רעי בפני אדם, ומכסה צואתו״. ייתכן שהשורש ח.ת.ל בשמו מורה על מנהגו לעטוף (לכסות) את גלליו. לחילופין ייתכן והכריכה קשורה למבנה גופו הגמיש של החתול המאפשר לו להיכרך ולהימתח.

אפשרות אחרת היא שהחתול קיבל את שמו מהערבית — ישירות או בתיווכה של שפה שלישית. אחת המילים הרבות לחתול בערבית היא חַיְטַל (כך נקראים גם כלבים). אם אכן גזורה המילה חתול מהשורש הערבי ח.ט.ל המורה גם על ״השתרכות״, ייתכן שהחתול קיבל את שמו מנטייתם של כלבים וחתולים להשתרך אחר שיירות של דיירי מדבר.

בניגוד לכלב שהגיע לאזור לפני פיצול הפרוטו-שמית לשפות השמיות השונות (ולכן חיה זאת נקראת בשמות כמעט זהים בשפות אלו) הרי שהחתול הגיע לאחר מכן ולכן התקבלו שמות שונים מאד זה מזה. באכדית נקרא החתול שֻרָנֻם, שממנו כנראה התקבל שֻנְרָא הארמי. באמהרית דְּמָת ובערבית יש כעשר מילים שונות לחתול שהנפוצה מביניהם היא קִטּ. 

 


(1) ייתכן ורבי ישמעאל רק מפרש את דברי ת"ק. ראו עוד במאמר "כשם שאמרו אין מגדלין בהמה דקה, כך אמרו אין מגדלין חיה דקה".
(2) פירוש: הַהוּא גַּבְרָא דְּשָׁאֵיל שׁוּנָרָא מֵחַבְרֵיהּ, חֲבוּר עֲלֵיהּ עַכְבָּרֵי וְקָטְלוּהוּ [אדם אחד שאל חתול מחבירו לצוד עבורו עכברים, חברו עליו העכברים והרגוהו]. יְתֵיב [ישב] רַב אַשִׁי וְקָמִיבָּעֲיָא לֵיהּ [ונסתפק לו]: כִּי הַאי גַּוְונָא מַאי [כגון זה מה דינו]? האם כִּי [כמו] מֵתָה מֵחֲמַת מְלָאכָה דָּמֵי [נחשב], אוֹ לֹא?
(3) פירוש: ... וְהָשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ פַּלְגָּא נִזְקָא קְנָסָא [ועכשיו שאומר אתה שחצי נזק קנס הוא], על כן הַאי כַּלְבָּא דַּאֲכַל אִימְרֵי [כלב זה שאכל טלאים] וְשׁוּנָרָא דַּאֲכָלָה תַּרְנְגוֹלָא [וחתול שאכל תרנגול] מְשׁוּנֶּה הוּא, שכיון שאין דרכם לאכול בעלי חיים גדולים כאלה אין זה נחשב נזק רגיל של אכילה, כתולדה של אב הנזיקין שן, אלא כעין נזק של קרן, שמשלמים עליו חצי נזק בתם, וְלכן לָא מַגְבִּינַן [אין אנו גובים] אותו בְּבָבֶל, לפי שאין דנים דיני קנסות בבבל. וְהָנֵי מִילֵּי [ודברים אלה] אמורים דווקא בְּשאכלו אלה תרנגולים או כבשים רַבְרְבֵי [גדולים], אֲבָל בְּזוּטְרֵי [בקטנים] אוֹרְחֵיהּ [דרכו] הוּא לטרוף, ואינו משונה, והרי זה ככל נזקי שן שמשלם נזק שלם וגובים אותו אף בבבל, כיון שהוא תשלום ממון.
(4) הרב י. שוורץ (עבודת הלב, עמ' 110) מביא את סיפורו של רבי עקיבא ובו התייחס לסוגייתנו: "... הרוח כיבתה את הנר, חתול טרף את התרנגול [אף שכרגיל דבר כזה נחשב למשונה, שאין חתול טורף תרנגול גדול] ואריה טרף את החמור וכו'". המסר החינוכי שהוא מסיק מסיפור זה עומד במקומו אך ברצוני להתייחס למשפט שנכתב בסוגריים שכוונתו להעצים את קבלת הדין של רבי עקיבא. ראשית, שתי התקלות האחרות שאירעו לו אינן מבחינת "דבר משונה" ומדוע עלינו להניח שרק תקלה זו יוצאת דופן. שנית, ייתכן והתרנגול היה קטן וכך אין טריפתו על ידי חתול משונה.
(5) לדעת רש"י האבחנה בין גדולים וקטנים היא בין בתרנגולים ובין בכבשים. ב"שיטה מקובצת" מובאת דעה חולקת: "והני מילי ברברבי וכו'. יש אומרים שאין הפרש בין גדולים לקטנים אלא בתרנגולים אבל בכבשים לעולם אין דרך הכלבים בכך וכן דעת גדולי המחברים ז"ל. הרב המאירי ז"ל. ורש"י ז"ל חולק".
(6) "פירוש: אמר רב הונא שאמר רב משום (בשם) ר' מאיר, וכן תנא משמיה [שנויה בריתא משמו] של ר' עקיבא: לעולם יהא אדם רגיל לומר: "כל דעביד רחמנא לטב עביד" [כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא, לטוב הוא עושה]. ומסופר, כי הא [כמו מעשה זה] שהיה בר' עקיבא דהוה קאזיל באורחא [שהיה הולך בדרך]. מטא לההיא מתא, בעא אושפיזא [הגיע לעיר אחת, ביקש מלון] ולא יהבי ליה [נתנו לו]. אמר: "כל מה דעביד רחמנא לטב" [שעושה ה' לטובה עושה]. אזל ובת בדברא, והוה בהדיה תרנגולא וחמרא ושרגא [הלך ולן בשדה, והיו עמו תרנגול וחמור ונר]. אתא זיקא כבייה לשרגא [באה רוח וכבתה את הנר]. אתא שונרא אכליה לתרנגולא [בא חתול ואכל את התרנגול]. אתא [בא] אריה אכליה לחמרא [ואכל את החמור]. אמר: "כל מה דעביד רחמנא לטב" [שעושה הקדוש ברוך הוא לטובה עושה].
(7) פירוש: והא ההיא תרנגולת דהואי בי [והרי אותה תרנגולת שהיתה בביתו] של רב כהנא, דרהט חתול בתרה ועל לאידרונא [שרץ חתול אחריה לטורפה ונכנס החתול לחדר קטן], ואיתחיד דשא באפיה, ומחייה לדשא בסיחופיה [ונסגרה הדלת בפניו, והיכה מרוב כעס על הדלת בכפו], ואשתכח עלה חמשה קורטי דמא [ונמצא עליה חמש טיפות דם, ארס]. 
(8) "אוצר לעזי רש"י".


רשימת מקורות:

א. גלעד, 'האופן המסתורי שבו קיבל החָתוּל את שמו העברי', עתון ה"ארץ". 
מ., דור, החי בימי המקרא המשנה והתלמוד (עמ' 72-73).
 

לעיון נוסף:
 

בפורטל "הדף היומי":

החתול כטורף נחשים – "ולייתי ארבעה שונרי וליסרינהו בארבעה כרעי דפורייה" (שבת, קי ע"א).

מהי צניעות החתול? – "היינו למידין צניעות מחתול, וגזל מנמלה" (עירובין, ק ע"ב).

התנהגות הטריפה של החתול – "האי כלבא דאכל אימרי, ושונרא דאכלה תרנגולא" (בבא קמא, טו ע"ב).

הקשר בין צבע הפרווה ותוקפנות החתול – "לא קשיא הא באוכמא הא בחיוורא" (בבא קמא, פ ע"ב).

מהו מקור טיפות הדם (ארס) שכף החתול השאירה על הדלת? – "דרהט חתול בתרא ועל לאידרונא" (חולין, נב ע"ב).


 

 


 

א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.




כתב: ד"ר משה רענן    © כל הזכויות שמורות

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר