סקר
האם אתה לומד דף יומי עם תוספות?






 

תהייה קודמת לעשייה / רפי זברגר

בבא קמא דף ע"ו

 

הרקע

למדנו במשנה בדף ע''ד: מחלוקת בין תנא קמא לרבי שמעון במקרה של גנב והקדיש ואחר כך טבח ומכר. כלומר, בין הגניבה לטביחה ומכירה, הקדישו את השור או השה לבית המקדש, כך שהבעל חי כבר אינו שייך לבעלים. תנא קמא פסק שבכל מקרה כזה הגנב פטור מארבעה וחמישה, כיוון שהשור או השה אינם ברשות הבעלים. לעומתו, רבי שמעון מחלק בין שני מקרים: קדשים שחייב באחריותן – משלם תשלומי ארבעה וחמשה, קדשים שאין חייב באחריותם – פטור. 
הגמרא ''מסיטה'' את דעת רבי שמעון מהמקרים של המשנה שלנו, שהגנב הקדיש את הגניבה [במקרה זה אומרת הגמרא שרבי שמעון מסכים לתנא קמא ובכל מקרה יהיה פטור מתשלום ארבעה וחמשה], אל הדין שלמדנו במשנה הראשונה בפרק שלנו (דף ס''ב:). שם למדנו הגונב אחר הגנב אין משלם ארבעה וחמשה , מוסיפה הגמרא, שאותו דין יהיה גם אם גנב הקדש מבית הבעלים – אינו משלם ארבעה וחמשה. על דין זה מסייג רבי שמעון ואומר, לא כל הגונב קודשים יהיה פטור ואם גנב קדשים שחייב באחריותם - משלם ארבעה וחמשה
 

הנושא

שואלת הגמרא, כיצד ייתכן שרבי שמעון מחייב את הגונב קודשים בתשלום ארבעה וחמשה, והרי רבי שמעון סובר "שחיטה שאינה ראויה – לא שמה שחיטה'', כלומר, אם הגנב שחט את השה או השור בשחיטה שאינה מכשירה את בעל החי לאכילה, הרי זו אינה שחיטה המחייבת תשלום ארבעה וחמשה, ואם כן, כיצד ייתכן שרבי שמעון מחייב בשחיטת קודשים , הרי אם שוחטים קודשים מחוץ לבית המקדש נפסלו הקודשים ואסורים באכילה. 
עונה רב דימי בשם רבי יוחנן: מדובר בשחיטה של קרבן בתוך בית המקדש, במקום הראוי לשחיטה עבור הבעלים, במקרה זה, הקרבן אינו נפסל, וזהו המקרה שרבי שמעון מחייב. 
שואלת הגמרא, אם כך, מה בעצם עשה הגנב? הרי הבהמה הייתה מיועדת להקרבה ע''י הבעלים, ובסופו של דבר אכן שחטו אותה והקריבו אותה לשם הבעלים, בלשון הגמרא: חזרה קרן לבעלים? לכן, אין לחייב כלל את הגנב.
עונה הגמרא: לאחר השחיטה, קרתה ''תקלה'' והדם של הקרבן נפל על רצפת בית המקדש, ואם כן – הקרבן לא כיפר על הבעלים [שהרי ידוע, כי הדם הוא המכפר, ואם הוא נשפך, אין כפרה!]. 
בהמשך, הגמרא מקשה על הסבר רבי יוחנן, בזה הלשון: תהי בה רבי אלעזר: לרבי יוחנן, שחיטה מתרת, והלוא זריקה מתרת? רב אלעזר ''מזכיר'' לנו שאנו בעצם מחפשים ''שחיטה ראויה'', שהרי לפי רבי שמעון, שאלנו בתחילת ''הנושא'': כיצד מחייב רבי שמעון על שחיטת קודשים שהיא אינה ראויה. תמה רבי אלעזר: תשובת רבי יוחנן כלל לא פותרת לנו את הבעיה, שהרי ''המתיר'' והמכשיר את הקרבן הוא שלב זריקת הדם על המזבח, ואם כן, לפי תשובת רבי יוחנן, הדם נשפך לפני שנזרק על המזבח, ומה עוזר לנו שהבהמה נשחטה עבור הבעלים, אם לא נזרק דם הקרבן בסופו של דבר על המזבח? 
 

מהו המסר?

רבי אלעזר לא שאל מיד לאחר ששמע את תשובת רבי יוחנן. הוא בחן וחקר אותה מכל הכיוונים, תהה על הנושא וחקר אותו לפרטי פרטיו, ורק אחר כך ''העיז'' להקשות על רבי יוחנן.
נלמד מדרכו זו של רבי אלעזר, לא למהר לענות. לא למהר להתייחס ולהגיב. יש לתהות, לחשוב , להבין ''ולהריח'' את ריח הדברים, ורק אחר כך, לאחר יישוב הדעת להשיב ולהגיב.
תכונה זו חשובה בכל דו שיח, ובוודאי - בדו שיח בין הורים וילדים. יש הורים, הממהרים מאוד להגיב על אירועים. החדר מבולגן, הכוס נפלה ועוד כהנה וכהנה, הם לא מנסים להבין, לברר ולבדוק מה בדיוק אירע. איך קרה שהכוס נפלה, איך קרה שהחדר לא מסודר – ישר מגיבים בכעס.
מלמד אותנו רבי אלעזר – לתהות, לבדוק, להבין ולחשוב - ורק אחר כך להגיב ולהתייחס.


תגובות תתקבלנה בברכה ל: rafi.zeberger@gmail.com

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר