אחריות כוללת / רפי זברגר

הגמרא מביאה מחלוקת של אמוראים (חכמי הגמרא): המפקיר נזקיו, מחלוקת רבי יחונן ורבי אלעזר. אחד אומר חייב ואחד אומר פטור. בשלב זה לא ידוע, מי משני החכמים לעיל סובר חייב ומי סובר פטור. 
מנסה הגמרא ''לחבר'' בין שתי המחלוקות באופן הבא: מי שמחייב סובר כרבי מאיר, והפוטר סובר כחכמים. בהמשך, הגמרא דוחה ''חיבור'' זה וטוענת שאין הוא הכרחי. 
בהמשך ''מצאה'' הגמרא פתרון לשאלה, מי סובר מה: תסתיים דרבי אלעזר הוא דאמר חייב (זהו ''נוסח'' מקובל בגמרא, כאשר ישנן שתי דעות ואין אנו יודעים מי אמר מה. משמעות הלשון: עתה ברור לנו כי רבי אלעזר סובר שחייבים).
דאמר רבי אלעזר משום רבי ישמעאל: שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הם ברשותו, ואלו הם: בור ברשות הרבים, וחמץ משש שעות ולמעלה, תסתיים. שני הדברים שהם לא ברשותו ולמרות זאת, האם מתחייב בגינן הם:
1. בור ברשות הרבים – אינו ברשותו של המזיק, ובכל אופן האדם אשר ''חפר'' את הבור [או כל נזק אחר הנמצא ברשות הרבים], מתחייב על הנזקים שהבור גורם לאנשים העוברים ברשות הרבים. 
2. חמץ בערב פסח לאחר שעברו שש שעות מהבקר, מוגדר כחמץ מופקר, ולכן כאילו אינו ברשותו של בעל החמץ, ולמרות זאת, מתחייב עליו בשני איסורי כאשר אינו מאבדו: "בל יראה" ו"בל ימצא" - אסור לראות ואסור שהחמץ יהיה בביתנו. 
מן הדין הראשון אנו רואים שרבי אלעזר, הוא הסובר שאדם המשאיר או המפקיר נזקיו ברשות הרבים מתחייב על הנזקים.