סקר
הסבב ה-14 - באיזה סבב של דף יומי אתה?
ראשון
שני
שלישי
רביעי ומעלה


 

גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף כ"ג, מדור "עלי הדף"
מסכת בבא קמא
דף סא ע"א

 

"כל המוסר עצמו למות על דברי תורה אין אומרים דבר הלכה משמו" - עונש או שבח?

 

מסופר בגמרא (סא ע"א) אודות שלשת הגבורים אשר לדוד בעת מלחמתו עם הפלשתים, ומסרו נפשם לשאול את דעת הסנהדרין בדין טמון באש, ובהביאם את תשובת הסנהדרין נאמר "לא אבה דוד לשתותם" (ש"ב כג, טז), ומקשה בגמ': "מאי 'לא אבה דוד לשתותם', דלא אמרינהו משמייהו, אמר, כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי, כל המוסר עצמו למות על דברי תורה אין אומרים דבר הלכה משמו", ואין הכוונה שנמנע היה מלהתנהג כהוראת הסנהדרין, אלא שלא אמר הוראה זו בשמם של הגבורים, מאחר שסיכנו את חייהם להביא את דבר ההלכה לפניו.

ביסוד הענין איתא ב'ספר חסידים' (סי' תתקנה): "מי שהלך למרחוק ללמוד, והדרך משובשת כי יש לסטים בדרכים, וגוזלים וחומסים ותופשים והורגים, ומייסרים אותו עד שיפדוהו הקהילות, על זה נאמר (קהלת ז, טו) 'יש צדיק אובד בצדקו', שהיה לו להמתין מעט רגע עד יעבור זעם, ולא יגרום שיהרג... על זה נאמר (תהלים קיט, קכו) 'עת לעשות לה' הפרו תורתך', ואם יתפסוהו שמא יעשו לו שאינו יכול לסבול, ולמסור ולהשתמד, או יגרום שיפדוהו הקהלות, הרי מעלין עליו כאלו גורם רעה לעצמו ולאחרים, שהרי אמרו: למה לא נתפרסמו שמותם של שלשה הגבורים, לפי שמסרו עצמן למיתה לשאול הלכה על דוד, הרי שאין למסור עצמו למיתה בעבור התורה, שנאמר (ויקרא יח, ה) 'וחי בהם' - ולא שימות בהם'".

וממשיך לדון בזה: "מה שכתוב (במדבר יט, יד) 'זאת התורה אדם כי ימות באהל', זהו באהל ביתו, שחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל, או בבית רבו, כר' אליעזר בן הורקנוס שהיה אוכל כל מעדני עולם בבית אביו, וקיים בעצמו 'הוי גולה למקום תורה'", והיינו, שהוקשה לו ממאמרם ז"ל (שבת פג.) ש"אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר 'זאת התורה אדם כי ימות באהל'", ועל כך מתרץ, שאין הכוונה בזה להכניס את עצמו לידי סכנה לצורך לימוד התורה, אלא שיחיה חיי צער, וימית א"ע באהל ביתו או בבית רבו, שלא לאכול מעדני עולם, בכדי שיעסוק בתורה.

בהמשך דן עוד במה שמצינו בתנאים הקדושים שמסרו נפשם להפיץ תורה בישראל, והקשה מרבי חנינא בן תרדיון, אשר "שם נפשו בכפו", כמו שאמרו ז"ל (ע"ז יח.): "ובחזרתן מצאוהו [גדולי רומי] לר"ח בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהלות ברבים וספר תורה מונח לו בחיקו, הביאוהו וכרכוהו בספר תורה והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור...", ולכאורה הלא אסור להמית את עצמו על דברי תורה. ותירץ, דשאני התם, כי "שעת השמד היה, ובלא זה [היו] יודעים שנמסרים להריגה, [ועל כן סיכן את עצמו] ואמר טוב שימות על דברי תורה ולא על דברים בטלים, כמו שאמר יהודא בן פפוס לרבי עקיבא" כשסיכן את עצמו והקהיל קהילות ברביים ללמד תורה. ואיתא בגמרא (ברכות סא:): "לא היו ימים מועטים עד שתפסוהו לרבי עקיבא וחבשוהו בבית האסורים, ותפסו לפפוס בן יהודה וחבשוהו אצלו, אמר לו, פפוס מי הביאך לכאן, אמר ליה, אשריך רבי עקיבא שנתפסת על דברי תורה אוי לו לפפוס שנתפס על דברים בטלים", כי אם ממילא נתפסים, מוטב להתפס על דברי תורה.

עוד הקשה שם בס"ח מבן בבא שמסר עצמו על השם, כדאיתא בסנהדרין (יג:): "אמר רב יהודה אמר רב, ברם זכור אותו האיש לטוב ורבי יהודה בן בבא שמו שאילמלא הוא נשתכחו דיני קנסות מישראל... שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה גזירה על ישראל שכל הסומך יהרג וכל הנסמך יהרג... מה עשה יהודה בן בבא הלך וישב לו בין שני הרים גדולים ובין שתי עיירות גדולות ובין שני תחומי שבת בין אושא לשפרעם וסמך שם חמשה זקנים". ואמנם התירוץ הוא, כי אכן לכן הותר לו לסכן עצמו, כדי שלא תשתכח תורה מישראל, "שאלמלא שעשה כן נשתכחו דיני קנסות מישראל".

ובעיקר הקושיא מהתנאים, יש להביא חידוש גדול מבעל ה'משך חכמה' (פר' תרומה ד"ה וכן לפאת צפון) שאחרי הביאו המאמר שלפנינו, הסיק וכתב, כי אין זה כי אם בתלמוד תורה דיחיד, "אמנם על תלמוד תורה דרבים צריך למסור עצמו למיתה ולסכן עבור זה" (ראה עוד רמב"ם הל' יסוה"ת פ"ה הל' ג-ד ובנו"כ שם).

מאידך יש להביא, הא דמצינו בבית מדרשם של צדיקי פולין, שכמה נביאים נתנבאו בסגנון אחד, דהא ד"אין אומרים דבר הלכה בשמו" הוא למעליותא, וכפי שמובא בספר 'שפתי צדיק' בשם זקנו בעל החידושי הרי"ם זי"ע (פר' תצוה אות יד וע"ע שם פר' במדבר אות כה) בזה"ל: "מזקיני הק' מו"ר ז"ל על המדרש מובא ב'בעל הטורים', מפני שאמר משה רבנו ע"ה 'מחני נא', לכך לא נזכר שמו בפרשה זו (-פר' תצוה), ופלא, וכי ח"ו הי' נדנוד חטא בזה שביקש רחמים על כלל ישראל, [אלא] אמר, על פי דרש חז"ל בב"ק... כל המוסר עצמו למות על דברי תורה אין אומרים דבר הלכה משמו, אמר הטעם, כי כל ת"ח המייגע עצמו ומחדש תורה, מכל מקום הוא גוף חוצץ בצד מה מהתורה הקדושה בעצמותה, לכך נזכר שמו על הלכה שזכה פלוני, משא"כ המוסר נפשו הוא כמאן דליתא ממש, וכל חיותו נדבק בתורתנו הקדושה בכל אפשרות, לכך נעשה מזה התורה הקדושה עצמה בלי שום גוף כלל, וכן היה גבי משה רבנו ע"ה, הגם שהי' תמיד מלא דבקות, מכל מקום נקרא מחציו ולמטה איש (דב"ר יא, ד), וכשמסר נפשו עבור כלל ישראל ב'מחני נא', זכה להידבק כולו, שלא נקרא בבחינת 'איש' רק הוא התורה הקדושה ממש, לכך נאמר 'ואתה תצוה', 'ואתה הקרב', שהוא ממש התורה הקדושה, ודברי פי חכם חן". [מעין דברים אלו, איתא בספר 'פרי צדיק' (פר' תצוה אות ד) בשם רבו הרה"ק ר' מרדכי יוסף מאיזביצא זי"ע, ובספר 'שם משמואל' (פר' תצוה, תרע"א) בשם אביו בעל ה'אבני נזר' זי"ע, וכן ב'אמרי אמת' שמביאו פעמים רבות בשם הרה"ק הר"ר בונים מפשיסחא זי"ע].



תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר