|
צנועים / רפי זברגרבבא קמא דף ס"ח
הרקע
הדף שלנו כולו עוסק בדיני ''שינוי''. כזכור גנב חייב בתשלומי קרן [גניבה עצמה], תשלומי כפל [להחזיר לבעל החפץ פי שניים מערך הגניבה, כאשר יש עדים על הגניבה והגנב לא הודה], תשלומי ארבעה וחמישה [כאשר גנב שור או שה וטבח או מכר אותם]. מה קורה אם חל ''שינוי'' בחפץ עצמו, או שהבעלים התייאשו מהחפץ, האם השינוי מהווה מעין ''יצירת בעלות חדשה'' של הגנב על החפץ, ואז כבר אינו מתחייב בכפל או בארבעה וחמישה, או לא. בקטע שלנו, אנו דנים כאשר הגנב מכר או טבח את הגניבה לאחר שהבעלים התייאשו מן ה''חפץ'' שלהם. ישנה מחלוקת: רבי יוחנן אמר: הגנב מתחייב בכל הקנסות (כפל וארבעה וחמשה), מכיוון שהוא לא מחלק, וסובר שהתורה מחייבת את הגנב בקנס בכל מקרה, בין לפני יאוש של הבעלים ובין אחרי יאוש, לעומתו, ריש לקיש סובר שהגנב פטור, שלדעתו, התורה חייבה בקנס רק אם הגנב טבח ומכר לפני יאוש, אך אם גנב וטבח לאחר יאוש פטור כיון ש:"שלו הוא טובח, שלו הוא מוכר''. כלומר, לאחר שהבעלים התייאשו, החפץ עובר להיות בבעלות הגנב, ואם הוא טובח או מוכר – הוא בעצם מוכר או טובח את החפץ שלו. . הנושא
רבי יוחנן מקשה על שיטת ריש לקיש, מתוך משנה שנלמד בהמשך (בבא קמא, עד: ): גנב והקדיש ואחר כך טבח – משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה. הגמרא דנה באיזה מצב עוסקת המשנה. אם נאמר שמדובר לפני יאוש הבעלים מן החפץ הנגנב – לא ייתכן, שהרי אין אדם יכול להקדיש [להעביר בעלות לצורכי ''בית המקדש''] דבר שאינו שלו, ואם הבעלים לא התייאשו מהחפץ, הרי שהחפץ עדיין שייך להם והגנב אינו יכול להקדיש את החפץ. אלא כנראה, אומרת הגמרא, שמדובר בחפץ שהבעלים התייאשו ממנו. אם כך, ממשיך רבי יוחנן לחקור את המשנה ומסיק: דווקא אם הגנב הקדיש את החפץ אינו משלם ארבעה וחמשה, כנראה בגלל שהחפץ כבר שייך להקדש ולא שייך אליו, אבל, אם לא הקדיש, אזי אינו משלם ארבעה וחמשה. וכזכור הגענו למסקנה שמדובר במשנה זו לאחר יאוש הבעלים, אם כך, קשה לשיטת ריש לקיש, האומר כי לאחר יאוש הבעלים, הגנב אינו מתחייב בתשלומי ארבעה וחמשה!
ריש לקיש עונה לרבי יוחנן: מדובר באמת לפני יאוש ולא קשה לשיטתי. על השאלה ששאלנו קודם, אם לפני יאוש כיצד הגנב יכול להקדיש חפץ שאינו שלו? עונה ריש לקיש כי מדובר במקרה שהקדישוהו בעלים ביד גנב. כלומר, לא הגנב הקדיש את החפץ, אלא הבעלים, למרות שהחפץ לא ברשותם. הכיצד ניתן להקדיש דבר שאינו ברשותו? על כך מביא ריש לקיש משנה ממסכת מעשר שני (פרק ה' משנה א'): הצנועין מניחים את המעות ואומרים: כל הנלקט מזה, יהא מחולל על המעות הללו. כדי להבין משנה זו נקדים מספר הקדמות: 1. פירות ''בעץ חדש'' אסורים באכילה בשלוש שנים ראשונות מדין ''ערלה''. בשנה הרביעית, הנקראת ''נטע רבעי'', מותר לאכול את הפירות רק בירושלים. צריך להעלותם לירושלים ולאוכלם שם. 2. אם יש לאדם הרבה פירות של ''נטע רבעי'' יכול ''לפדות'' את הפירות על כסף, להעלות את הכסף לירושלים, ושם לקנות דברים חדשים ולאוכלם שם. המשנה מדברת על ''אנשים צדיקים'', בלשון המשנה, אנשים צנועים, אשר מבקשים למנוע מכל בן אדם לעבור על איסור באכילת הפירות שלהם. אם יעבור אדם וייקח מפירות השדה שלו, שהם ''נטע רבעי'', ויאכלם במקום, ולא יעלה אותם לירושלים, הרי שעבר על איסור. כדי למנוע מאנשים לעבור על איסור, הבעלים ''פודים'' את כל הפירות, גם פירות שאנשים אחרים לקטו על כסף שהוא מייחד לנושא זה. מכאן אנו רואים שניתן ''לעשות פעולות קנייניות'' על חפצים, למרות שלא נמצאים ברשותו של מבצע הפעולה [הפירות ביד אנשים אחרים, ולמרות זאת, הבעלים ''פודים'' אותם]. מהו המסר?
אנשים צנועים ,הם אנשים הדואגים לא רק לעצמם, אלא גם לזולתם. אכפת להם, שגם הזולת לא ''יעשה שטויות'' ולא יעבור עבירות. הם רואים את עצמם ''אחראים'' גם לסובבים אותם, ו''דואגים'' להם כמו שדואגים לעצמם. במקרה שלמדנו, האנשים אפילו ''צעדו צעד אחד קדימה''. מדובר באנשים אשר לקחו פירות משדה מסוים, ללא רשות הבעלים, ולמרות זאת, הבעלים ''דואגים'' להם, ומבקשים למנוע מהם, עד כמה שניתן, ''לעבור עבירות מיותרות''. |