סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 989
"א"ר חנינא לא שכיב שיבחת ברי אלא דקץ תאינתא בלא זמנה"
בבא קמא צא ע"ב
ידועה מחלוקת הראשונים בעניין ספיקא דאורייתא. הכלל הוא: שלגבי איסורים וכך גם לגבי חיובים, כאשר יש ספק אם הדבר העומד לפנינו אסור או מותר, או כאשר אנו מסופקים אם אדם מחויב לעשות מצוה או לא, יש לנו כלל מפורסם: ספיקא דאורייתא לחומרא ספיקא דרבנן לקולא. זאת אומרת, אדם שחתיכת בשר לפניו, ואין הוא יודע אם היא מותרת או אסורה, היות והאיסור הוא דאורייתא כחזיר או שאר מאכלות אסורות, אנו אומרים ספיקא דאורייתא לחומרא, ועליו לפרוש מספק איסור, כך גם לגבי ספק חיוב, אדם המסופק אם הוא בירך ברהמ"ז או לא, בו בזמן שהוא בטוח שאכל כדי שביעה והתחייב בברכת המזון מדאורייתא, אנו אומרים ספיקא דאורייתא לחומרא, על האדם להתנהג בצורה כזו שלא ישאר ספק מחוייב במצוה דאורייתא. כל זאת כשאנו עוסקים באיסורים או במצוות דאורייתא.
מה הדין כשאנו עוסקים באיסורי דרבנן: שני עדים העידו על פרי מסוים שאסור משום טבל מדרבנן, או משום סתם יינם, או דמאי וכיו"ב, ושניים העידו שהדבר מותר, הרי לנו ספיקא דרבנן, ובספיקא דרבנן אנו מקילים, אנו אומרים שכאשר חכמים אסרו, הם לא התכוונו לאסור גם במקרה של ספק. כך גם לגבי ספק חיוב, אדם שאינו זוכר אם הדליק נרות חנוכה או לא, אם ספר ספירת העומר או לא, אנו אומרים ספיקא דרבנן לקולא, אין האדם צריך לצאת גם ידי ספק במצוות דרבנן, זהו הכלל המפורסם בחלק של ספיקא דאורייתא לחומרא.
יש מחלוקת ראשונים מפורסמת: האם כאשר אנו אומרים ספיקא דאורייתא לחומרא, היינו, שהתורה עצמה כאשר אסרה את הוודאי או חייבה את הוודאי, בו בזמן היא אסרה את הספק, ספק פרי האסור באכילה, הרי הוא אסור מהתורה, כך גם לגבי ספק חיוב, החיוב הוא מהתורה, או דילמא, ספיקא בין מדאוריתא ובין מדרבנן, הרי זה תמיד לקולא, התורה לא התייחסה לאופן של ספק, וכך גם לא חכמים, אלא שחכמים הם שהחליטו להחמיר במקרה של ספיקא דאורייתא, כשמונח מאכל שהוא ספק אסור ספק מותר, אמרו חכמים: היות ומדובר באיסור דאורייתא, יש על האדם להחמיר על עצמו ולא להיכנס לספיקות דאורייתא, אבל האיסור הוא לא מהתורה, אלא מחומרת חכמים, כך גם לגבי החיובים, אדם שאינו בטוח אם בירך ברהמ"ז או לא, הרי הוא מחויב לברך רק מדרבנן כדי לצאת י"ח מחומרת חכמים.
הרמב"ם סבור, שכל ספיקא דאורייתא מן התורה לקולא, כשהתורה אסרה או חייבה, היא לא התייחסה אלא אך ורק לצד החיובי בוודאי, אבל בספק דין תורה, הרי הוא אסור רק מדרבנן שפסקו להחמיר בספיקא דאורייתא. חומרא זו אינה קיימת בספיקא דרבנן.
רוב הראשונים ובראשם הרשב"א והר"ן חולקים על שיטת הרמב"ם וסוברים: שספיקא מדאורייתא לחומרא.
האחרונים מקשים על שיטת הרמב"ם קושי' עצומה מפסוק בפר' שופטים (כ', י"ט) נאמר: "כי תצור אל עיר ימים רבים להילחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואותו לא תכרת כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור". בפסוק זה מוזכר האיסור המפורסם של "בל תשחית". יש איסור דאורייתא לכרות עץ מאכל, וכפי שהתורה מנמקת "כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות כי האדם עץ השדה", הרי זה איסור דאורייתא להשחית אילן מאכל, והתורה ממשיכה בפסוק כ': "רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אותו תשחית וכרת ובנית מצור על העיר אשר היא עושה עמך עד רדתה". התורה מתירה לצורך המצור לכרות עצים שאינם עצי מאכל, והתורה מזכירה, "רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אותו תשחית וכרת", זאת אומרת, כדי שנוכל להשתמש בהיתר של התורה עלינו לדעת בוודאות שהעץ העומד בפנינו אינו עץ מאכל. משתמע מדברי הפסוק: שעץ כזה שאין אנו יודעים בבירור אם הוא עץ מאכל או לא, אסור לנו לכורתו, זאת משום שרק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אותו תשחית וכרת, משמע, שעץ שאנו לא יודעים בוודאות כי לא עץ מאכל הוא, אסור לכרות אותו. והדבר לכאורה אינו תואם על שיטת הרמב"ם, הרמב"ם סבור: שבכל איסורי התורה אין התורה מתייחסת אלא אך ורק לאופן הוודאי, וספיקא דאורייתא מן התורה לקולא, היה עלינו לומר כך: רק עץ אשר תדע כי עץ מאכל הוא אותו לא תכרות, אבל עץ אשר אין אתה יודע אם עץ מאכל הוא או לא אותו תשחית וכרת, היות וספיקא דאורייתא לקולא, הרי אליבא דהרמב"ם: ספיקא דאורייתא מדאורייתא לקולא, ורק מדרבנן לחומרא, אם התורה אוסרת ספק עץ מאכל בהשחתה, עלינו ללמוד מאיסור זה לכל איסורי התורה, שכאשר אין אנו ידועים בוודאות שהדבר אינו אסור, עלינו לאוסרו.
הגאון בעל שואל ומשיב מתרץ באופן נפלא את הקושי' על הרמב"ם. נושאי כליו של הרמב"ם מביאים משמו של רבי אברהם בן הרמב"ם שאמר: שלמרות ששיטתו של אביו הרמב"ם שספיקא דאורייתא מן התורה לקולא, כלל זה אינו תקף כאשר אנו עוסקים בספק נפשות, אדם שנפל עליו הגל ועלינו לפקח את הגל תוך כדי חילול שבת דאורייתא, ואין אנו בטוחים אם האדם שקבור תחת הגל עדיין חי או לא, אנו אומרים ספק נפשות להחמיר, מדאורייתא אנו חייבים לפקח את הגל על הצד הרחוק, שמא עדיין חי אותו אדם, משום שלעניין של פיקוח נפש אנו צריכים לחשוש אפי' ל % קטן, כך שאפי' אם בכל התורה כולה אנו אומרים ספיקא דאורייתא לקולא מדאורייתא, בספק נפשות עלינו להחמיר מדאורייתא.
מעתה מצטט הגאון בעל השואל ומשיב, הגמ' אצלינו אומרת: שרבי חנינא העיד על בנו שנפטר בלא עת בגיל צעיר, בגלל שקצץ עץ תאנה. והשיטה מקובצת מביא בשם אחד הראשונים הסבר לדבר: שהרי התורה מנמקת את איסור הכריתה "כי ממנו תאכל כי האדם עץ השדה", וכך כותב האבן עזרא בפירושו על התורה: "ולפי דעתי פירושו של פסוק כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות כי האדם עץ השדה, והטעם כי חיי בן אדם, אדם הוא עץ השדה, וכמוהו כי נפש הוא חובל".
ע"פ דברים אלו מסביר בעל השואל ומשיב, מיושבת קושי' האחרונים כמין חומר: נכון שבכל ספיקא דאורייתא, סובר הרמב"ם שמדאורייתא לקולא, אבל האיסור של "לא תכרות" כרוך בנפשות, הן השחתת העץ מושווית, להשחתת הנפש, והן האדם המכרית ומשחית את העץ מסתכן בנפשו, ובעניין של אותו תשחית וכרת, אבל עץ כזה שאתה מסופק אם הוא עץ מאכל או לא, אסור לך לכרות אותו, משום שספק נפשות לחומרא.
[האדמו"ר מטאלנא שליט"א]
