סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 988

"ת"ר מעשה בחסיד אחד שהיה גונח מלבו"

בבא קמא פ ע"א

מספרת הגמ' ושאלו לרופאים ואמרו אין לו תקנה עד שיינק חלב רותח משחרית לשחרית [כל בוקר]. והביאו לו עז וקשרו לו בכרעי המטה והיה יונק ממנה משחרית לשחרית.

לימים נכנסו חבריו לבקרו, כיון שראו אותה העז קשורה בכרעי המטה חזרו לאחוריהם ואמרו לסטים מזוין בביתו של זה ואנו נכנסין אצלו? ישבו ובדקו ולא מצאו בו אלא אותו עוון של אותה העז, ואף הוא בשעת מיתתו אמר יודע אני שאין בי עוון אלא עוון אותה העז שעברתי על דברי חברי. [שתקנו אין מגדלין בהמה דקה בא"י משום שרועות בשדות אחרים וגוזלים את הרבים].

מענין לציין שאם בברייתא שבבבלי האלימו את שמו של אותו חסיד, בירושלמי במס' סוטה בפ"ט הל' י' מובא שאותו חסיד היה רבי יהודה בן בבא.

המהרש"א בחדושי אגדות תמה מאד על דברי הברייתא וכך כותב "ויש לדקדק מה היה עוון זה כ"כ עד שהחזירו המבקרים מלבקרו שהרי לא עשה כן אלא משום רפואה". קדם למהרש"א המאירי וכך אומר, מהאי עובדא דחסיד אחד שמעינן דאע"פ שבמקום פקוח נפש הותרו כל האיסורין להתרפות בהן, דבר שנאסר מחשש פסידת אחרים ראוי להחמיר בו ביותר. ז"א למרות שאנו יודעים שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש, אין הדבר אמור אלא ביחס לעברות שאין להם נגיעה לממון החבר. עברה כזו שהוא משום פסידת האחרים, בזה לא נאמר ההיתר של פיקוח נפש.

הגאון המהר"ץ חיות בספרו תורת נביאים ובהגהותיו על מס' יומא מביא שגדול הדור בדורו בעל החת"ס באחד המכתבים מתייחס לדברי גמ' במס' יומא שעומדים לכאורה בסתירה לדברי המאירי וכך נא' בדף פג: רבי יהודה ורבי יוסי הלכו בדרך תקף את רבי יהודה בולמוס של רעב עד שהסתכן בנפשו, עבר שם רועה שהיה לו מזון. ביקש רבי יהודה מהרועה פת לחם אבל הרועה סרב, גזל רבי יהודה בכח מהרועה את המזון. הרי שמשום הבולמוס שתקף את רבי יהודה הרשה לעצמו לגזול מיד הרועה את המזון והדברים עומדים לכאורה בסתירה חזקה למה שהתבאר אצלנו בסוגייא ע"פ הסבר השיט"מ שכאשר הדבר נוגע לממון חברו אין היתר של פקוח נפש. איסור של גזל אינו עומד בפני פיקוח נפש, כשם שאסור היה לאותו חסיד להחזיק ברשותו בהמה דקה משום שע"י החזקת הבהמה הדקה יש כאן חשש של הפסד ממון אחרים, למרות שהיתה כאן שאלה של פקוח נפש. כך גם לכאורה אסור היה לרבי יהודה לגזול מהרועה את הפת ע"מ להציל את נפשו.
החת"ס בתשובתו על ספר תורת נביאים הקשה דאיך עשה כן הרי אסור להציל עצמו בממון חברו אפ' במקום סכנת נפשות.

שני תרוצים נאמרו באחרונים על קושייתו של החת"ס, רוב האחרונים סבורים שכאשר נאמר שאסור לו לאדם להציל את עצמו בממון חברו אפי' במקום פקוח נפש, לא נאמרו הדברים אלא דוקא באופן כזה שהגזלן אין בדעתו לשלם, גזל על מנת שלא לשלם נאסר אפ' במקום פקוח נפש, אבל הגוזל ודעתו לשלם כדי להציל את עצמו ממות בזה אנו אומרים שמותר לו לאדם להציל את עצמו בממון חברו ואחר ההצלה ישלם, כך גם משמע מדברי תוס' במס' ב"ק ס': וכפי שהאריך בדבר הגאון בעל המל"מ בספרו פרשת דרכים דרוש יט. וטעם הדבר משום שבאסור גזל יש גם את האסור של בן אדם למקום, שהרי הקב"ה אסר על הגזל, ויש באסור גזל משום בן אדם לחברו, שהנגזל מפסיד, אדם הגוזל ומשלם את הגזלה נמצא שבעיקר העבירה יש רק את היסוד של ב"א למקום, את מעשה העברה של הגזל, והרי כל העברות של ב"א למקום נדחים מפני פקוח נפש, מה שלא נדחה מפני פקו"נ הוא הפסד ממון חברו, וכל שבדעת הגזלן לשלם את הגזלה ולדאוג לכך שהחבר לא יהא נפסד שוב אין שום סיבה שאיסור גזל יעמוד בפני פקו"נ. מעתה מיושבים הדברים כמין חומר, כאשר רבי יהודה קיפח את הרועה ברור שדעתו היה לשלם לרועה את דמי המזון, רבי יהודה לא הוזקק לערך הממוני של מזונו של הרועה, הוא פשוט היה צריך להציל את נפשו מן הבולמוס שתקף אותו, וכאשר קפחו לרועה היה על מנת לשלם, שוב לא היתה שום סיבה שרבי יהודה ימסור את נפשו ולא יקח בכח את המזון מן הרועה,

משא"כ בספור של חסיד אחד. שם מדובר באופן של גזל הרבים, כאשר אדם מחזיק בביתו בהמה דקה יש חשש שמא תלך הבהמה הדקה תזיק לשדות אחרים באופן כזה שלא יוכל בעל הבהמה דקה לשלם את הגזל, שהרי הגמ' במס' יבמות כא. אומרת, א"ר לוי קשה עונשם של מדות יותר מעונשם של עריות מאי חומרייהו, הני אפשר בתשובה והני לא אפשר בתשובה, רש"י מסביר מדות הווי גזל הרבים וכיון שאינו יודע למי יחזיר אינו יכול לחזור בתשובה ואע"ג דקיימא לן הגוזל את הרבים ואינו יודע למי יחזיר יתקן בהם צורכי רבים, לאו תשובה מעלייתא היא, נמצא שהגוזל את הרבים ואינו יודע למי להשיב, אין בידו אפשרות לתקן את עוון הגזלה מבחינת הב"א לחברו ולכן נא' בשיט"מ שאותו חסיד היה חייב להחמיר על עצמו אפ' במקום של פקו"נ כדי לא לגזול באופן שהגזל לא ניתן לתשלומים.

תרוץ נוסף מופיע בספר חבצלת השרון, לא מתבאר במס' יומא האם אותו רועה היה גוי או יהודי, בהחלט יתכן טוען הגאון שהרועה אותו קפח רבי יהודה היה גוי, ולגבי גזל עכו"ם מצינו במס' ב"מ פז: מח' תנאים אם גזל עכו"ם אסור מן התורה או לא.

[האדמו"ר מטאלנא שליט"א]