סקר
הסבב ה-14 - באיזה סבב של דף יומי אתה?
ראשון
שני
שלישי
רביעי ומעלה


 

''סידור הדברים'' / רפי זברגר

בבא קמא דף ס"א

 

הרקע

הגמרא דנה ארוכות בפסוק מפרשת משפטים (שמות, כ''ב, ג'): אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא בְיָדוֹ הַגְּנֵבָה מִשּׁוֹר עַד חֲמוֹר עַד שֶׂה חַיִּים שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם העוסק בקנס שהתורה הטילה על הגנב לשלם כפל ( שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם ) בגין עברת הגניבה שביצע.
הפסוק "כולל ומפרט" את סוגי הגניבות עליהם מתחייבים בכפל. יש בפסוק מילים המציינות כלל: 1) הִמָּצֵא 2) תִמָּצֵא 3) חַיִּים. ומנגד, מילים המציינות פרט: 1) שּׁוֹר 2) חֲמוֹר 3) שֶׂה.
כדי להבין את מהלך הגמרא נלמד מספר ''לימודים'' שהתורה נדרשת בהם (על פי שיטת רבי עקיבא):
1. כלל ופרט – אם יש כלל ולאחרי פרט צורת הלימוד: "אין בכלל אלא מה שבפרט" – כלומר, הפרט בא ''למעט'' ולומר, כי הכלל ''מכיל'' אך ורק את הפרט המפורש בפסוק.
2. פרט וכלל – אם הפוך, והכלל מובא לאחר הפרט – בא לרבות כל דבר. הכלל האחרון מציין כי למרות שהתורה פרטה קודם לכן פרטים, הכלל בעצם אומר שיש התייחסות לכול ולא רק לפרט המצוין בפסוק.
3. כלל ופרט וכלל – אם הסדר בתורה מציין קודם כלל, לאחר מכן פרט ולבסוף כלל נוסף – אין בכלל אלא כעין הפרט. כלומר, מחפשים את ''התכונות'' של הפרט, ומייחסים אותם לכלל, ואומרים כי כל הפרטים האחרים הדומים בתכונות אלו לפרט, נכללים גם בכלל זה.
 

הנושא

שואלת הגמרא בתחילת עמוד ב': מה הצורך במלים (או בכללים) הִמָּצֵא תִמָּצֵא שהרי קודם לכן למדנו (בסוף עמוד א') כי הפסוק מרבה כל גניבה ולא רק בעלי חיים, ועל כל דבר צריך לשלם קנס של כפל. 
עונה הגמרא: בגלל שכתוב בפסוק גם את המילה חַיִּים ניתן היה לחשוב כי הפסוק בכל אופן מלמד דין כפל רק בגניבת בעלי חיים, ולא בכל חפצים אחרים, לכן באה התורה ומלמדת אותנו כללים נוספים ע''י המילים הִמָּצֵא תִמָּצֵא כי דין זה חל בכל החפצים ולא רק בבעלי חיים. 
שואלת הגמרא: והא שני כללות דסמיכי אהדדי נינהו. כלומר, כיצד אנו משתמשים בעיקרון של ''כלל ופרט וכלל'' כדי ללמוד ממנו על כל החפצים, והרי בפסוק, שני הכללים סמוכים אחד לחברו, ואין פרט ביניהם?
תשובה רבינא בגמרא, מסתמכת על עיקרון אשר נאמר בארץ ישראל [כזכור, התלמוד שלנו נכתב בבבל] ומפתיע ביותר: כל מקום שאתה מוצא שתי כללות הסמוכים זה לזה – הטל פרט ביניהם ודונם בכלל ופרט. 
כלומר, למרות שהפרט המצוין בתורה נכתב אחרי שני הכללים, אנו ''מזיזים'' את הפרט להיות בין שני הכללים, ואז אפשר לדון על פי הכלל השלישי לעיל: כלל ופרט וכלל אין אתה דן אלא כעין הפרט. 
הגמרא בהמשך מסבירה מה לומדים בדין זה אצלנו: מה הפרט דבר המיטלטל וגופו ממון, אף כל דבר המטלטל וגופו ממון. כלומר ''התכונות'' של הפרט הם: דבר שאפשר לטלטל, בניגוד לקרקע למשל שאין אפשרות לטלטלה, וגוף הדבר שווה כסף, בניגוד לשטר למשל, שאין לו שווי לכשעצמו – רק דברים כעין אלו, משלמים עליהם כפל קנס. 
 

מהו המסר?

למדנו היום ''לסדר דברים''. למרות שסדר כתיבת הדברים בתורה הוא: כלל וכלל ולאחריהם הפרט, ניתן לשנות [בלשון הגמרא: לסרס] את הפסוק, ו''להעביר'' את הפרט להיות בין שני הכללים, כל זאת, כדי שנוכל להשתמש בעיקרון של "כלל ופרט וכלל''.
כלל זה לא מתאים ל''אנשים פרפקציוניסטים''. אנשים אלו ''לא מסוגלים'' לבצע שינויים מעין אלו ולהעביר מילה בפסוק ממקום למקום. הם חייבים לראות את הכול בשלימות, באופן תקין וללא פשרות. אין אצלם ''תיקונים'', אין אצלם ''חיפופים'', אין אצלם ''דברים לא מושלמים''.
אולי התורה באה ללמד אותנו, כי החיים אינם כאלה. יש בחיים גם דברים לא צפויים. יש בחיים גם ''סידורים'' ושינויים כדי ''לאזן'' את המצב וכדי להביא ''לשקט ושלווה'' .


תגובות תתקבלנה בברכה ל: rafi.zeberger@gmail.com



תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר