הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
חזקיה ורבי יוחנן - כללי פסיקה
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
בבא קמא נט ע"ב
גמ'. אמר ר"ל משמיה דחזקיה: לא שנו אלא שמסר לו גחלת וליבה,
אבל מסר לו שלהבת - חייב,
מ"ט? מעשיו קא גרמו לו;
ורבי יוחנן אמר: אפילו מסר לו שלהבת - פטור,
מ"ט? צבתא דחרש גרמה לו,
ולא מחייב עד שימסור לו גווזא,
ראה מה שכתבתי על מסכת בבא קמא דף ט:
1.
רא"ש מסכת בבא קמא פרק א סימן ח:
ח והאמר ר"ל משמיה דחזקיה לא שנו אלא שמסר לו גחלת וליבה אבל מסר לו שלהבת חייב. הך מימרא איתא לקמן בפ' הכונס צאן לדיר (בבא קמא דף נט ב) ורבי יוחנן אמר אף על פי שמסר לו שלהבת פטור עד דמסר ליה גווזא סילתא ושרגא.
2.
שיטת הרי"ף:
וכתב רב אלפס ז"ל לקמן דמסתברא לן דהלכתא כר"ל משמיה דחזקיה דחזקיה רביה דרבי יוחנן הוה.
הלכה כחזקיה נגד תלמידו רבי יוחנן [למרות שדברי חזקיה "רק" מובאים על ידי ריש לקיש].
2.1
אולי בגלל ש"חזקיה תנא הוא" [רש"י חולין קו עמוד א], ותוס' שם אומר: "ובחנם פירש בקונטרס דחזקיה תנא הוא ופליג אברייתא דלעיל",
ולא ברור מדברי תוס' אם כוונתו שחזקיה אינו תנא, או שכוונתו שאין הכרח לומר שהוא חולק על הברייתא, שם. ונראה יותר כאפשרות השניה [וראה "בשולי גליוני", לייטר משה, עמוד תקעה.]
3.
המשך דברי הרי"ף:
ואיכא מ"ד כיון דלא אשכחן דפליג חזקיה בהדיא בהדי רבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן
יש אומרים שאין הלכה כחזקיה כי לא נחלק ישירות עם רבי יוחנן. [כנראה שכוונתו לכך ש"עורך הגמרא" לא ניסח "חזקיה אמר", אלא הביא את דבריו באמצעות ריש לקיש].
3.1
ולא מיסתבר לי האי טעמא
וכי אין כדי לסמוך על ר"ל שהעיד דחזקיה אמרה ונחלק על רבי יוחנן בזה
לא מקבל את הכלל האמור בסעיף 3!
כנראה שמכריעים במחלוקת חכמים כמו שהם, ובלל להתייחס לאופן הבאתם בסוגיה.
3.2
אולי משמע מדבריו שעריכת הגמרא לא נקבעה על ידי רב אשי אלא על ידי משתתפי הדיון בבית המדרש שקדם לעריכת הגמרא על ידי רב אשי.
3.3
אם אמנם כאן אין הלכה כרבי יוחנן נגד ריש לקיש:
והא דלא חשיב ליה רבא (יבמות דף לו א) בהדי הנך תלת דהלכה כר"ל משום דלא אמר משמיה דנפשיה
ברשימת ההלכות שנקבע במסכת יבמות דף לו שבהם הלכה כריש לקיש לא מובאת סוגייתנו, כי לעניין זה באמת הכלל שם נאמר רק ביחס להלכות שבהם נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש באופן ישיר
ומביא דוגמא נוספת:
וכן לא חשיב נמי ההיא דפ"ב דחולין (חולין דף כט ב) דאמר ר"ל משמיה דלוי סבא אינה לשחיטה אלא לבסוף ורבי יוחנן אמר ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף ורבא גופיה סבר בפ"ב דזבחים (זבחים דף ל א) דאין לשחיטה אלא לבסוף
4.
הסבר נוסף לפסוק כריש לקיש, מפני שכך משמע מ"מהלך" הסוגיה [ה"סתמא דגמרא"]:
והר"מ הלוי ז"ל כתב דסוגיא דשמעתין מוכחא דהלכה כר"ל דקאמר סתמא דגמרא דכוותיה גבי אש שלהבת משא"כ באש דפטור והאמר ר"ל משמיה דחזקיה וכו'
ולא קאמר הניחא לרבי יוחנן דאמר אפילו מסר לו שלהבת פטור אלא לר"ל מאי איכא למימר
עצם זה שהגמרא מקשה מדברי ריש לקיש ["והאמר ריש לקיש"] ולא מתחילה ב"הניחא לרבי יוחנן" משמע שהיא [ה"סתמא דגמרא"] פוסקת כריש לקיש. כלומר, גם הביטוי "הניחא ל..." מלמד שהלכה כמותו.
4.1
אלא דסתמא דגמרא מהדר לפרושי מעיקרא הברייתא אליבא דר"ל משמיה דחזקיה משום דהלכה כוותיה ובתר הכי מפרש לה אליבא דרבי יוחנן:
ההנחה היא שה"סתמא דגמרא" היא הפוסקת כי היא ה"בתראי"!!!
אולי כוונתו לכלל של "מדשקיל וטרי אליביה הלכתא כוותיה"!
5.
רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק יד הלכה ה:
השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, במה דברים אמורים שמסר להן גחלת וליבוה ג שדרך הגחלת להכבות מאיליה קודם שתעבור ותדליק, אבל אם מסר להן שלהבת חייב שהרי מעשיו גרמו.
הגהות מיימוניות הלכות נזקי ממון פרק יד הלכה ה:
[ג] כר"ל משמא דחזקיה ודלא כר"י דאמר אפילו מסר לו שלהבת פטור דחזקיה רבו של ר"י הוא וכן פסק ס"ה:
כלעיל בסעיף 2.
6.
מגיד משנה הלכות נזקי ממון פרק יד הלכה ה:
[ה] השולח את הבעירה ביד חרש וכו'. משנה פ' הכונס (דף נ"ט:):
בד"א שמסר להן גחלת וכו'. פסק כחזקיה דאמר הכין בגמ' משום דהוא רביה דר"י
גם כאן כלעיל בסעיף 2 וכבסעיף 5.
7.
נימוק נוסף שלא לפסוק כרבי יוחנן:
ותו דמשמע דר"ל קאי כוותיה והוי להו תרי לגבי חד וכ"פ הרי"ף ז"ל בהלכות וכתב שיש חולקים:
ריש לקיש וחזקיה הם שנים ["רבים"] נגד רבי יוחנן שהוא "יחיד".
7.1
ואולי לא כולם מקבלים כלל זה.
7.2
על כל פנים ניתן ללמוד מכאן שיש אומרים שהביטוי "אמר רב... אמר רב..." נחשב שיש כאן "רבים" - שני חכמים, שהלכה כמותם נגד דעת יחיד אחרת, ויש לזה השפעה עצומה על פני כל הש"ס!
7.3
אמנם בסוגייתנו הניסוח הוא "ריש לקיש משמיה דחזקיה", ונראה שאין להבדיל, והביטוי "משמיה" בא לומר רק שריש לקיש לא הכיר את חזקיה.
7.4
אבל אם נאמר שהביטוי "משמיה" מלמד שהתלמיד לא רק מסר ההלכה בשם רבו, אלא שהוא גם אימץ לעצמו את שיטת רבו, אזי מובן יותר מדוע נחשב כהלכה של שני חכמים - הרב והתלמיד - והלכה כרבים נגד רבי יוחנן שהוא דעת יחיד.
