הארה שבועית מהתלמוד הירושלמי במסגרת הדף היומי

הרב אברהם בלס, מכון הירושלמי

בבא-קמא ס ע"ב - סא ע"א

מובא בספר שמואל ב פרק כג:
(יד) וְדָוִ֖ד אָ֣ז בַּמְּצוּדָ֑ה וּמַצַּ֣ב פְּלִשְׁתִּ֔ים אָ֖ז בֵּ֥ית לָֽחֶם:
(טו) וַיִּתְאַוֶּ֥ה דָוִ֖ד וַיֹּאמַ֑ר מִ֚י יַשְׁקֵ֣נִי מַ֔יִם מִבֹּ֥אר בֵּֽית־לֶ֖חֶם אֲשֶׁ֥ר בַּשָּֽׁעַר:
(טז) וַיִּבְקְעוּ֩ שְׁלֹ֨שֶׁת הַגִּבֹּרִ֜ים בְּמַחֲנֵ֣ה פְלִשְׁתִּ֗ים וַיִּֽשְׁאֲבוּ־מַ֙יִם֙ מִבֹּ֤אר בֵּֽית־לֶ֙חֶם֙ אֲשֶׁ֣ר בַּשַּׁ֔עַר וַיִּשְׂא֖וּ וַיָּבִ֣אוּ אֶל־דָּוִ֑ד וְלֹ֤א אָבָה֙ לִשְׁתּוֹתָ֔ם וַיַּסֵּ֥ךְ אֹתָ֖ם לַֽיקֹוָֽק:

ביחס לפסוקים אלו מובא בתלמוד הבבלי (בבא קמא ס, ב וסא, א):

"ויתאוה דוד ויאמר מי ישקני מים מבור בית לחם אשר בשער, ויבקעו שלשת הגבורים במחנה פלשתים וישאבו מים מבור בית לחם אשר בשער [וגו'] - מאי קא מיבעיא ליה? אמר רבא אמר ר"נ: טמון באש קמיבעיא ליה, אי כר' יהודה אי כרבנן, ופשטו ליה מאי דפשטו ליה. רב הונא אמר: גדישים דשעורים דישראל הוו דהוו מטמרי פלשתים בהו, וקא מיבעיא ליה: מהו להציל עצמו בממון חבירו? שלחו ליה: אסור להציל עצמו בממון חבירו, אבל אתה מלך אתה, [ומלך] פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו. ורבנן, ואיתימא רבה בר מרי אמרו: גדישים דשעורין דישראל הוו וגדישין דעדשים דפלשתים, וקא מיבעיא להו: מהו ליטול גדישין של שעורין דישראל ליתן לפני בהמתו, על מנת לשלם גדישין של עדשים דפלשתים? שלחו ליה: חבול ישיב רשע גזילה ישלם, אף על פי שגזילה משלם - רשע הוא, אבל אתה מלך אתה, ומלך פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו. בשלמא למאן דאמר לאחלופי, היינו דכתיב חד קרא: ותהי שם חלקת השדה מלאה עדשים, וכתיב חד קרא: ותהי חלקת השדה מלאה שעורים; אלא למאן דאמר למקלי, מאי איבעיא להו להני תרי קראי? אמר לך: דהוו נמי גדישים דעדשים דישראל דהוו מיטמרו בהו פלשתים. בשלמא למאן דאמר למקלי, היינו דכתיב: ויתיצב בתוך החלקה ויצילה, אלא למ"ד לאחלופי, מאי ויצילה? דלא שבק להו לאחלופי. בשלמא הני תרתי, היינו דכתיב תרי קראי, אלא למ"ד טמון באש קמיבעיא ליה, מאי איבעי ליה קראי? אמר לך: טמון וחדא מהנך קמיבעיא ליה. בשלמא למ"ד הני תרתי, היינו דכתיב: ולא אבה (דוד) לשתותם, אמר: כיון דאיכא איסורא לא ניחא לי; אלא למ"ד טמון באש קא מבעיא ליה, מכדי גמרא הוא דשלחו ליה, מאי לא אבה (דוד) לשתותם? דלא אמרינהו משמייהו, אמר, כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי: כל המוסר עצמו למות על דברי תורה - אין אומרים דבר הלכה משמו. ויסך אותם לה' - בשלמא למ"ד הני תרתי, משום דעבד לשם שמים, אלא למ"ד טמון באש, מאי ויסך אותם לה'? דאמרינהו משמא דגמרא".

בלי להיכנס לגופו של הדיון ההלכתי אנו רואים שהתלמוד הבבלי לוקח את הפסוקים בספר שמואל ומוציא אותם מפשוטם ודרך פסוקים אלו עוסקים בבירורי הלכה ( דין טמון באש, דין מציל עצמו בממון חבירו ועוד).

גם בתלמוד הירושלמי (סנהדרין ב, ה) אנו רואים מהלך מסוג זה – הוצאת פסוקים מפשוטם והעברתם למישור ההלכתי (גם בירושלמי לפני שמביאים את הפסוקים לעיל על בקשתו של דוד להשקותו מים מבור בית לחם דנים בחלק מן הדברים שדן בהם התלמוד הבבלי) , אולם ישנו בירושלמי מהלך אחר שאכן מסביר את הפסוקים כפשוטם. מדובר במים אמיתיים, ומדובר בגיבורי מלחמה שהורגים בפועל את האוייב.

"כתיב [דברי הימים א יא יז] ויתאו דוד ויאמר מי ישקיני מים מבור בית לחם וגו' רבי חייה בר בא אמר הלכה נצרכה לו ויבקעו שלשה ולמה שלשה שאין הלכה מתבררת פחות משלשה [שם יח] ולא אבה דוד לשתות לא אבה דוד שתיקבע הלכה על שמו ויסך אותם לה' קבעה מסכת לדורות: ופורץ לעשות לו דרך. בר קפרא אמר חג היה וניסוך מים והיתר במה היה ויבקעו שלשה ולמה שלשה אחד הורג ואחד מפנה הרוגים ואחד מכניס צלוחית בטהרה כתוב אחד אומר [שם יח] וינסך אותם לה' וכתוב אחד אומר [שמואל ב כג טז] ויסך מאן דמר ויסך מסייע לר' חייה בר בא מאן דמר וינסך מסייע לבר קפרא ר' הונא בשם ר' יוסי הילכות שבויים נצרכה לו ר"ש בר רבי אומר בניין בית המקדש נתאווה".