הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
בתו של נחוניא חופר שיחין
בבא קמא נ ע"א
פעמים רבות אנחנו מתמודדים עם שאלות של צדיק ורע לו, וגדולי המחשבה היהודית התמודדו עם השאלה הזו בכל הדורות. ואולם, לפעמים אנחנו נתקלים במצב קיצוני יותר, שבו הקב"ה כאילו בוחר אדם מסוים ומעניש אותו דוקא בדבר שבו הוא עושה מצוה גדולה. אחת הדוגמאות לכך למדנו השבוע בדף היומי:
1. תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף נ עמוד א
תנו רבנן: חפר ופתח ומסר לרבים - פטור, חפר ופתח ולא מסר לרבים - חייב; וכן מנהגו של נחוניא חופר בורות שיחין ומערות, שהיה חופר ופותח ומוסר לרבים, וכששמעו חכמים בדבר, אמרו: קיים זה הלכה זו. הלכה זו ותו לא?! אלא אימא: אף הלכה זו.
תנו רבנן: מעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין שנפלה לבור גדול, באו והודיעו את רבי חנינא בן דוסא. שעה ראשונה - אמר להם: שלום, שניה - אמר להם: שלום, שלישית - אמר להם: עלתה.
אמרו לה: מי העלך? אמרה להם: זכר של רחלים נזדמן לי וזקן אחד מנהיגו. אמרו לו: נביא אתה? אמר להם: לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא כך אמרתי: דבר שאותו צדיק מצטער בו יכשל בו זרעו?
אמר רבי אחא: אף על פי כן מת בנו בצמא, שנאמר: "וסביביו נשׂערה מאד", מלמד, שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם סביביו אפילו כחוט השערה. ר' נחוניא אמר, מהכא: "א-ל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו".
מספר שאלות עולות כשקוראים את הסיפור המצמרר הזה:
א. מדוע נזדמן לה דוקא זכר של רחלים? (בהנחה שאנחנו לא מאמינים בסנטה קלאוס...)
ב. מה מתכוון רש"י באמרו שהכוונה לאילו של יצחק ולאברהם שמנהיגו?
ג. האם ללא ר' חנינא בן דוסא הילדה אכן היתה טובעת בבור?
ד. מה ההבדל העקרוני בין מותה של הילדה, שר' חנינא בן דוסא הבין שלא יכול לקרות, לבין מותו של אחיה?
ה. מדוע באמת מת בנו של נחוניא חופר שיחין?
ו. האם ניתן להבין את המידה הזו של הקפדה עם הצדיקים יותר מאשר עם הרשעים?
א. זכר של רחלים
ה'עץ יוסף' מסביר שהסיבה שנגלתה לבתו של נחוניא דוקא דמותו של אברהם מנהיג את אילו של יצחק היא בגלל שהיה בכך רמז לשאלה בזכות מה היא ניצלה מהטביעה: הסיבה שהיא ניצלה היתה בגלל שאביה עוסק דוקא בחפירת בארות, ולא יכול להיות שהחפירה הזו היא שתגרום למות בתו. הדבר רמוז בדמותו של אברהם שקיבל על עצמו ייסורים של שריפה בכבשן כדי לא לעבוד לעבודה זרה, ולכן זכה להציל את בנו משריפה, בעת שציוה אותו הקב"ה להקריב את יצחק לעולה:
2. עץ יוסף (ר' חנוך בן יוסף זונדל, המאה ה-19, פולין) בבא קמא דף נ עמוד א
דבר שאותו צדיק מצטער בו וכו' דהא ראינו דהקב"ה שלח לאברהם איל אחד להעלותו לעולה לשרפו כולה כליל, משום דנצטער בו אותו צדיק אברהם שהושלך לכבשן האש לשרפו, לא יכשל בו זרעו יצחק לשרפו. ולכך פרש"י שזכר רחלות זהו אילו של יצחק וזקן מנהיגו הוא אברהם שהעלום להורות דכמו שאברהם לא נכשל בזרעו - זה יצחק - לשרפו משום דבר שנצטער בו, כן היא ניצלת מחמת זה, ובזה הראהו הקב"ה דמפני זה ניצל.
גם ה'עיון יעקב' הסביר שהסיבה להופעתם של אברהם ויצחק היא כדי לרמז בזכות מה ניצלה בתו של נחוניא, אך הוא הסביר שהסיבה היא לא בגלל כבשן האש, אלא בגלל הצער שהוא הצטער על גירוש ישמעאל:
3. עיון יעקב (ר' יעקב רישר, המאה ה-17, פראג) בבא קמא דף נ עמוד א
וצריך טעם מה ענין הזכרת אילו של יצחק ואברהם כאן, וגם יש לדקדק מה האי דקאמר "יכשל בו זרעו" ולא קאמר "תיכשל בו בתו". ואפשר משום דמצינו באברהם שניצל שהקב"ה הראה לו האיל, משא"כ שרה מתה מחמת חרדה שסברה שנעקד בנה יצחק, לפי ששרה לא ריחמה על בנה של הגר ואמרה "גרש את האמה הזאת ואת בנה" לכך מתה בצער של בנה יצחק, משא"כ אברהם שהרע לו על אודות בנו מהשפחה - זה ישמעאל - שלא נקרא זרעו וריחם עליו, לכך לא נכשל בזרעו דכתיב ביה "ביצחק יקרא לך זרע", ונראה לו האיל לעולה. לכך זה ג"כ שניצל בשביל דבר שנצטער בו אל יכשל בו זרעו, נזדמן לה איל של יצחק ואברהם להראות שבשביל זה ניצולה.
ואולם, זה יכול היה להסביר מדוע היא ראתה את אברהם, אבל מדוע היא ראתה דוקא את אילו של יצחק? ה'פני יהושע' מסביר את הדברים בצורה מעניינת:
4. פני יהושע (ר' יעקב יהושע פלק, המאה ה-17, גרמניה) בבא קמא דף נ עמוד א
אמרו לה מי העלך אמרה להו זכר של רחלים וזקן אחד מנהיגו. ופרש"י איל של אברהם. ויראה שרמזה בזה דודאי נגזר עליה משמים למיתה אלא שהועיל לה תפילתו של רבי חנינא בן דוסא וכיון שנגזר עליה משמים אי אפשר לבטל הגזירה עד שיותן תמורתה איזה אדם אחר כדמצינו בכמה דוכתא בנחל קישון [פסחים קי"ח ע"ב] וכעובדא דר' ביבי בחגיגה [דף ד' ע"ב] ועיקרו מפורש בזוהר גבי נחשא' שלכך נוהגין העולם ליקח תרנגול בערב יו"כ לכפרה וא"כ נרמז בזה הענין כמו שהיה באיל של יצחק שנקרב תמורתו כן נעשה לה וק"ל, ובזה נתיישב מה שלא אמרו תיכף לרבי חנינא בן דוסא וכי נביא אתה אלא לאחר שאמרה זכר של רחלים והיינו דעיקר תמיהתם כיון שאמרה שודאי נגזר עליה משמים למיתה אלא שתפלתו גרמה לה על זה אמרו וכי נביא אתה פי' איך בטחת כ"כ בתפילתך ועל זה השיב להם אמרתי דבר שנצטער וכו' על זה תמכתי יתדותי שתועיל תפילתי לבטל הגזירה וק"ל:
תפקיד האיל, לפי הסברו של ה'פני יהושע', לא היה רק בשביל לרמז בזכות מה היא ניצלה, אלא גם בשביל לרמז לכך שבמקום אותה בת מישהו אחר הולך למות. אבל זה רק מחדד את השאלה המחשבתית שבה פתחנו: למה דוקא מהמשפחה הזו מישהו צריך למות? ואפילו אם נאמר שגזירת המוות לא היתה קשורה לחפירת הבורות, האם זכויותיו הרבות של נחוניא לא הועילו לו להציל את בניו?
אגב, יש לציין שלענ"ד מהסיפור של רב ביבי לא בהכרח ניתן להסיק את המסקנה שה'פני יהושע' הבין - שבכל פעם שמבטלים גזירה על אדם אחד, צריך מלאך המוות להביא אדם אחר במקומו, אלא ששם קרה שמלאך המוות הביא אשה אחרת במקום מי שהיתה אמורה למות, וה'פני יהושע' הבין שזהו עקרון בהנהגת העולם. יכול להיות שאם הקב"ה מבטל גזירה על אדם אפשר גם לבטל את שליחותו של מלאך המוות, ואילו באותו סיפור לא היה ביטול של הגזירה אלא טעות של מלאך המוות, ולכן הוא היה צריך להביא מישהי אחרת במקום זאת שהיתה אמורה למות:
5. תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף ד עמוד ב
רב יוסף כי מטי להאי קרא בכי: "ויש נספה בלא משפט". אמר: מי איכא דאזיל בלא זמניה? - אין, כי הא דרב ביבי בר אביי הוה שכיח גביה מלאך המות. אמר ליה לשלוחיה: זיל אייתי לי מרים מגדלא שיער נשייא. אזל אייתי ליה מרים מגדלא דרדקי. אמר ליה: אנא מרים מגדלא שיער נשייא אמרי לך! - אמר ליה: אי הכי אהדרה! - אמר ליה: הואיל ואייתיתה - ליהוי למניינא. אלא היכי יכלת לה? - הות נקיטא מתארא בידה, והות קא שגרא ומחריא תנורא. שקלתא ואנחתא אגבה דכרעה, קדחא ואיתרע מזלה, ואייתיתה.
אמר ליה רב ביבי בר אביי: אית לכו רשותא למיעבד הכי? - אמר ליה: ולא כתיב "ויש נספה בלא משפט"? - אמר ליה: והכתיב "דור הלך ודור בא"! - אמר: דרעינא להו אנא עד דמלו להו לדרא, והדר משלימנא ליה לדומה. - אמר ליה: סוף סוף, שניה מאי עבדת? - אמר: אי איכא צורבא מרבנן דמעביר במיליה מוסיפנא להו ליה, והויא חלופיה.
דבר מעניין שרואים מדברי ה'עץ יוסף' הוא שר' חנינא בן דוסא לא ידע שבתו של נחוניא לא אמורה למות, אלא שהוא הציל אותה ממיתה בגלל הטענה שלו. כך הבינו פרשנים רבים, שלא מדובר פה רק בהבנה של הדין בשמים אלא בשינוי רוע הגזירה.
ב. תפילתו של ר' חנינא בן דוסא
6. כתית למאור (ר' אברהם פינסו, המאה ה-17, בוסניה) בבא קמא דף נ עמוד א
ואפשר לרמוז צמ"א כמנין סמא"ל שקטרג עליו והצליח והמיתו. ואמנם בכוונת דברי רש"י והתוס' ז"ל היה נלע"ד ע"פ מ"ש הרב פתח עיניים שדברי הצדיקים למטה עושה רושם למעלה להסיר מעל האדם המקטרג עליו... וכעין זה נראה לפרש הכא דר' נחוניא היו לו מקטרגים עליו למעלה כשנפלה בתו לתוך הבור הגדול, וכשאמרו לו פעם שלישית אמר כבר עלתה, וכששאלו לו וכי נביא וכו' אמר להם כך אמרתי וכו', כלומר ואמירתי עשתה פירות למעלה לבטל הקטרוג מעליו. ועל דרך שעשו פירות למעלה דברי רבא בר שילא לבטל הקטרוג מעל ר' מאיר (חגיגה טו, ב). הילכך שעה שלישית אמר להם עלתה כבר, ופירש"י כבר עלתה ודאי, וכו', פירוש דמשעה שאמרתי דבר שאותו צדיק מצטער בו יכשל בו זרעו והמלצתי טוב בעדו, עשו דבריי פירות למעלה ונתבטלו הקטיגורים מעליו, כדאמרינן לקמן דפשיטא ליה שלא תמות שם, והיינו מכח דיבורו כמדובר.
הסיפור על ר' מאיר נמצא בגמרא, וממנו מוכח שהקב"ה מוכן לקבל טענות סניגוריה שנאמרות על אנשים:
7. תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף טו עמוד ב
אשכחיה רבה בר שילא לאליהו, אמר ליה: מאי קא עביד הקדוש ברוך הוא? אמר ליה: קאמר שמעתא מפומייהו דכולהו רבנן, ומפומיה דרבי מאיר לא קאמר. אמר ליה: אמאי? - משום דקא גמר שמעתא מפומיה דאחר. אמר ליה: אמאי? רבי מאיר רמון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק! אמר ליה: השתא קאמר: מאיר בני אומר: בזמן שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת - קלני מראשי, קלני מזרועי. אם כך הקדוש ברוך הוא מצטער על דמן של רשעים - קל וחומר על דמן של צדיקים שנשפך.
ג. למה מת בנו של נחוניא חופר שיחין?
ואולם, אם הדברים הללו נכונים, לא ברור במה הועילה תפילתו של ר' חנינא. הרי גם בנו שמת בצמא מת בגלל מים, וזה בדיוק הדבר שעליו טרח כל-כך הרבה נחוניא! כך שואלים התוספות בסוגייתנו:
8. תוספות מסכת בבא קמא דף נ עמוד א
דבר שנצטער בו - וא"ת אכתי מנא ליה? הא מת בנו בצמא! וי"ל דמ"מ באותו דבר עצמו לא היה ראוי ליכשל. בירושלמי (שקלים פ"ה ה"א) מלאך בדמות רבי חנינא נזדמן לה.
הירושלמי שאליו מפנה התוספות מביא גרסה קצת שונה לסיפור הזה, ולפי הגרסה הזו לא היה זה ר' חנינא בן דוסא (כפי שגרס התוספות בירושלמי) אלא ר' פנחס בן יאיר. בעבר עסקנו במעמדם של החסידים הראשונים וראינו כי מדובר בקבוצה קטנה של תַנָאים שחיו חיי פרישות והיו ידועים כבעלי מופתים וכבעלי תפילה, ובין הבולטים שבהם (מלבד ר' יהודה, חוני המעגל ואבא חלקיה ועוד) היו גם ר' חנינא בן דוסא וגם ר' פנחס בן יאיר. זו הגרסה של הסיפור כפי שמופיעה בירושלמי שלפנינו:
9. תלמוד ירושלמי מסכת שקלים פרק ה הלכה א
מעשה בחסיד אחד שהיה חופר בורות שיחין ומערות לעוברים ולשבים. פעם אחת היתה בתו עוברת להינשא ושטפה נהר והוון כל עמא עללין לגביה בעיין מנחמתיה ולא קבל עלוי מתנחמה. עאל רבי פינחס בן יאיר לגביה בעי מנחמתיה ולא קבל עלוי מתנחמה. אמר לון: דין הינו חסידיכון? אמרין ליה: רבי, כך וכך היה עושה וכך וכך אירע. אמר: איפשר שהיה מכבד את בוראו במים והוא מקפחו במים? מיד נפלה הברה בעיר באת בתו של אותו האיש. אית דאמרין בסוכתא איתעריית (=אחזה עצמה בענף אחד) ואית דאמרין מלאך ירד כדמות רבי פינחס בן יאיר והצילה.
ר' חנינא בן דוסא היה ידוע בכך שהוא יודע להבחין בתפילתו אם היא נשמעת או לא:
10. משנה מסכת ברכות פרק ה משנה ה
אמרו עליו על רבי חנינא בן דוסא כשהיה מתפלל על החולים ואומר זה חי וזה מת. אמרו לו מנין אתה יודע? אמר להם אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא מקובל, ואם לאו יודע אני שהוא מטורף:
גם את הדברים הללו של ר' חנינא בן דוסא אפשר להבין בשני אופנים: או שהוא מרגיש בתפילתו האם התפילה הועילה או לא (ואז אפשר לייחס את ההצלה לר' חנינא עצמו) או שהוא מרגיש בתפילתו האם האדם שעליו הוא מתפלל הוא אדם שנגזר עליו למות או לא (ואז מה שהציל את הילדה הוא אברהם ויצחק, ולא דברי ר' חנינא עצמו).
ואולם, כיצד אפשר לקבל את העובדה שדוקא בנו של נחוניא חופר השיחין, אשר דאג לכל עולי הרגלים שלא יצמאו, דוקא בנו התחייב במיתה אכזרית כזו בצמא? תשובה אחת שאומרים הפרשנים היא שהוא כנראה עשה עבירה חמורה כל-כך, שאפילו זכויותיו הגדולות בחפירת הבורות לא הספיקו להציל אותו מהגזירה הקשה שכבר נגזרה:
11. תורת חיים (ר' אברהם חיים שור, המאה ה-17, גליציה) בבא קמא דף נ עמוד א
ויש מקום לומר דנחוניא או בנו חטאו חטאה גדולה כל כך, עד שלא עמדה לו זכות חפירת בורותיו שלא ימות בנו בצמא לכך מייתי עליה קרא דוסביביו נשערה מאד מלמד שהקב"ה מדקדק וכו' לומר דמיתת בנו בשביל חטא כל דהו כחוט השערה הוה ומה שנענש עונש גדול זה שלא הועיל לו זכותו הגדול הוא מפני שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים שעל חטא קל כחוט השערה הוא מענישם עונש גדול ואין מועיל להם שום זכות.
ואולם, ראינו כי תפילתו של ר' חנינא בן דוסא הועילה להציל את בתו מהטביעה בבור, ומדוע היא לא הועילה גם להציל את בנו מהמוות בצמא?
ניתן לענות על כך בכמה אופנים:
א. הטענה של ר' חנינא בן דוסא היתה רק שאי אפשר להרוג את זרעו של נחוניא בטביעה, אבל באופן אחר אפשר להרוג, והרי הבן לא מת בטביעה אלא להיפך - מצמא.
ב. טענתו של ר' חנינא בן דוסא הועילה לשעתה בלבד. ובאמת, אם היו מגיעים אל ר' חנינא בן דוסא ומספרים לו על הילד הגוסס בצמא הוא יכול היה להציל אותו, אבל הוא פשוט לא ידע על זה - או שר' חנניא בן דוסא עצמו כבר לא היה בין החיים, ולכן הוא לא יכול היה להציל את הבן. שתי האפשרויות הללו הובאו בשיטה מקובצת:
12. שיטה מקובצת (ר' בצלאל אשכנזי, המאה ה-16, ישראל) בבא קמא נ, א
יכשל בו זרעו. ואף על גב דמת בנו בצמא, מכל מקום לא נכשל באותו דבר ממש. ולרבינו נראה לפרש אמרתי כלומר השמעתי דבר זה לפני הקדוש ברוך הוא, והם דבר שנצטער בו וכו', והסכים הקדוש ברוך הוא לדבריי, שכן דרכו של הקדוש ברוך הוא שמסכים לסברת הצדיקים שבדור. וכשמת בנו בצמא, כבר מת ר' חנינא.
אבל עדיין אנחנו נשארים עם טעם רע בפה. דוקא האדם שדאג יותר מכל לכך שיהודים לא יהיו צמאים, דוקא בנו מת בצמא. איך אפשר לקבל את זה? ה'תורת חיים' אומר שאכן בגלל צדיקותו של האדם לפעמים הוא נענש יותר מן הרשעים:
13. תורת חיים (ר' אברהם חיים שור, המאה ה-17, גליציה) בבא קמא דף נ עמוד א
מלמד שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. ואם תאמר אמאי מדקדק עם הצדיקים טפי ממה שמדקדק עם הרשעים? וי"ל לפי שהקב"ה דן את הצדיקים במדת הדין בלבד כיון שיכולין לעמוד בדין ושורת הדין אינו מוותר אפילו כחוט השערה ואפילו על חטא כל דהו לפי שורת הדין העונש חמור מאוד דאפילו מי שסרח במלך בשר ודם בדבר קטן אחת דתו להמית קל וחומר המורד במלך מלכי המלכים ולכך נענשו משה ואהרן נדב ואביהוא וכיוצא בהן על חטא קטן. אבל כשדן את הרשעים משתף ומקדים מדת הרחמים למדת הדין.
ולפי זה ניחא הא דאיתא במדרש הביאו רש"י ז"ל ריש פ' בראשית ברא א-לוקים ולא נאמר ברא ה' שבתחילה עלה במחשבה לבראתו במדת הדין ראה שאין העולם מתקיים והקדים מדת הרחמים ושתפה למדת הדין. ולכאורה קשה מאי קמ"ל קרא מה שעלה במחשבתו יתברך? וצריך לומר כדפי' דמחשבתו יתברך קיימת. וכשהוא דן את הצדיקים במדת הדין בלבד הוא דן אותן כמו שעלה במחשבה לפניו, לפי שהן יכולין להתקיים על פי שורת הדין. אלא שבתחילה עלה במחשבה לפניו לדון את כל העולם בכלל ע"פ שורת הדין. כיון שראה שאין העולם כולו מתקיים, שתף רחמים לדין. מיהו הצדיקים, כיון שיכולין להתקיים, כדקאי קאי...
אבל את התשובה הזו קשה לקבל: האם בגלל שאדם הוא צדיק הוא צריך להיענש יותר? לכאורה עדיף להיות רשע, ואז הקב"ה ידון אותנו במידת הרחמים, מאשר להיות צדיק - ולהיות נידונים על כל מעשה קל וחמור שעשינו!
שאלה נוספת שמטרידה כשקוראים את הסיפור היא 'צירוף המקרים' שהבן מת דוקא בצמא, שהוא בדיוק העניין שנגדו נלחם נחוניא. האם אין קשר בין הדברים?
ואולם, יש פרשנים שהבינו שנחוניא לא נענש על דבר אחר אלא על אותו דבר עצמו: הבורות שהוא עשה יש בהם כמובן דבר חיובי מאוד, אבל יש בהם גם דבר שלילי, ועל הדבר השלילי שיש בהם הוא נענש. וכך מסביר המהר"ל:
14. מהר"ל (ר' יהודה ליווא בן בצלאל, המאה ה-16, פראג), חידושי אגדות בבא קמא דף נ, א
שהקב"ה מדקדק וכו'. תימה לי למה אשמעיניה זה כאן כי מת בנו בצמא בשביל שהוא מדקדק עם סביביו, וכי לא מצינו זה בכמה מקומות שהצדיק נענש אע"ג שהוא צדיק גמור? והיה נראה שבא לומר כי חנניא חופר שיחין אע"ג שעשה בור זה כדין, מכל מקום הבור הזה היה מזיק לקצת בני אדם מי שהוא, וכיון שבא ע"י הבור הזה רעה למי שהוא, נפרע מחנניא שמת בנו בצמא, כלומר אתה חפרת בור שלא ימות בני אדם בצמא, בשביל זה היה היזק לבני אדם, ימות בנך בצמא, ועל זה אמר שהקב"ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה, כי הסברא נותן שלא יהיה מדקדק על זה אחר שיש לו רשות לעשות, אלא שהקב"ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה וסוף סוף היה גורם היזק לאיזה אדם והיה נפרע על זה, וזה נקרא דקדוק כחוט השערה. וא"ת למה נצולה בתו ובנו מת, ולא היה איפכא? ויש לפרש כי מעשה של בתו היה קודם ובודאי דבר זה יותר עיקר מה שעשה טוב לבריות ולכך היה זה קודם לעונש שמת בנו בצמא, שהוא בשביל שעשה רע לאחר...
ועוד יש לומר, על זה אמר כי הקב"ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה מה שמצינו כי בתו העלה הקב"ה מן הבור בשביל אביה שהיה מצטער על הבור לעשות ואילו הבן מת בצמא, אע"ג שגם כן היה לומר זה שחפר בור בשביל שיהיו מים לישראל ולא ימותו בצמא יכשל בו זרעו להיות מת בצמא, ועל זה אמר הקב"ה מדקדק עם סביביו. כי נפילת הבור הוא בשביל החפירה, ועל זה שייך דבר שנצטער בו אותו צדיק, דהיינו החפירה עצמה, יכשל בו זרעו ליפול בבור. אבל המים הם באים מעצמם ובדבר זה לא נצטער, ועל זה שייך לומר כי הקב"ה מדקדק עם סביביו, דהיינו הצדיקים, כחוט השערה, שהכל היה בדקדוק גמור.
הסבר אחר שראיתי באינטרנט הוא של הרב אריאל פרג'ון, ר"מ בישיבת מעלה אפרים. המאמר נמצא פה.
הרב פרג'ון חוזר למקורו של הסיפור, בתוך מסכת בבא קמא, ואומר שאכן יש פה פשיעה של נחוניא שאמנם יצא ידי חובה בדיני אדם, אבל לא בדיני שמים. הוא היה צריך להבין את הרמז כאשר בתו כמעט מתה, אך לא הבין, ולכן נענש במות בנו:
15. הרב אריאל פרג'ון (ר"מ בישיבת מעלה אפרים), מתוך האינטרנט...
גם כאן, לגודל מדרגתו של נחוניא, היה מן הראוי שיגדור בעצמו את הבורות. ומכיון שנחוניא לא גדר את הבורות, והרבים גם הם התרשלו מלגדור, כנראה שנוצר מצב בו טבעו אנשים בבורות אלו. דבר זה עורר קטרוג על נחוניא, ואכן נגזר עליו שבִתו תטבע גם היא בבורו. כאשר שמע רבי חנינא בן דוסא על נפילתה של הבת לבור שחפר אביה, "הטיל וטו" על הענין, בטוענו לחילול ה': "ההמון לא יבין את עומק הנהגת ה'! מה שההמון יזכור הוא שקרה דבר מכוער שבִתו של הצדיק נפלה בבור שהוא עצמו חפר למטרות חסד". טיעון זה אכן הציל את בתו של נחוניא, אך מכיון שהטיפול היה בסימפטום החיצוני ולא בשורש, דהיינו שהגזרה טופלה, ולא סיבת הקיטרוג שהביאה לגזרה, ע"כ חזר הקיטרוג כמו בומרנג בעוצמה רבה, והתפרץ ממקום אחר אותו לא "סָתַם" רבי חנינא בן דוסא. במקום טביעה ברוב מים - מיתה קלה יחסית, לה התנגד ר' חנינא בן דוסא, נגזרה כעת מיתה בצמא, במניעת מים - מיתה קשה ומזעזעת. ובמקום מיתת בתו, נענש במיתת בנו.
אם כן מה הועילה התערבותו של הצדיק?
ממש כמו ברפואה, ההתערבות המלאכותית פעמים רבות עוזרת לנו להרויח זמן, לתת לסכנה המיידית לחלוף. 'אקמול' עם כל חשיבותו, הקריטית לפעמים, להורדת חום, אינו מטפל בשורש הבעיה, וברור שאינו תרופה של ממש. כך גם כאן, ע"י הנס החיצוני, הרוויח נחוניא זמן חיוני לטפל בגורם הקיטרוג, על מנת להסירו. אך אם לא יטופל השורש, עדיף שלא להעזר בטיפול החיצוני.
זהו לקח שאפשר לקחת מהסיפור הזה: גם אם אדם ניצל מצרה, הוא לא צריך לחזור לשגרת יומו אלא עדיין צריך לפשפש במעשיו ולחפש מה עוד אפשר לתקן.
