הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
מחלוקת במשנה ואחר כך סתם
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
בבא קמא נה ע"ב
מאן תנא מועד דסגי ליה בשמירה פחותה? ר"י היא;
דתנן: קשרו בעליו במוסירה ונעל לפניו כראוי, ויצא והזיק,
אחד תם ואחד מועד - חייב, דברי ר"מ;
ר' יהודה אומר: תם - חייב, מועד - פטור,
שנאמר: +שמות כ"א+ ולא ישמרנו בעליו, ושמור הוא זה;
ר"א אומר: אין לו שמירה אלא סכין.
אפילו תימא ר"מ, שאני שן ורגל, דהתורה מיעטה בשמירתן,
דאמר ר' אלעזר, ואמרי לה במתניתא תנא: ארבעה דברים התורה מיעטה בשמירתן, ואלו הן: בור ואש, שן ורגל.
בור, דכתיב: +שמות כ"א+ כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור ולא יכסנו, הא כסהו - פטור;
אש, דכתיב: +שמות כ"ב+ שלם ישלם המבעיר את הבערה, עד דעביד כעין מבעיר;
שן, דכתיב: +שמות כ"ב+ ובער בשדה אחר, עד דעביד כעין ובער;
רגל, דכתיב: ושלח, עד דעביד כעין ושלח.
ותניא: ושלח - זה הרגל,
וכן הוא אומר: +ישעיהו ל"ב+ משלחי רגל השור והחמור,
ובער - זה השן, וכן הוא אומר: +מלכים א' י"ד+ כאשר יבער הגלל עד תומו;
טעמא דעביד כעין ושלח ובער,
הא לא עביד - לא.
אמר רבה: מתניתין נמי דיקא, דקתני צאן,
מכדי בשור קא עסקינן ואתי, ניתני שור,
מאי שנא דקתני צאן?
לאו משום דהתורה מיעטה בשמירתן,
לאו משום דכאן קרן לא כתיבא בה,
שן ורגל הוא דכתיב ביה,
וקמ"ל דשן ורגל דמועדין הוא, ש"מ.
מבנה הסוגיה:
1.
מאן תנא מועד דסגי ליה בשמירה פחותה? ר"י היא;
הגמרא קובעת שמשנתנו - שהיא "סתם משנה" - מתאימה לשיטת רבי יהודה במשנה אחרת - לעיל בדף מה - שסובר לגבי שור מועד שדי לשמור אותו - שלא יגח - בשמירה פחותה [דלת שעומדת ברוח מצויה]
2.
המחלוקת בעניין הנ"ל - במשנה:
דתנן: קשרו בעליו במוסירה ונעל לפניו כראוי, ויצא והזיק,
אחד תם ואחד מועד - חייב, דברי ר"מ;
ר' יהודה אומר: תם - חייב, מועד - פטור,
שנאמר: +שמות כ"א+ ולא ישמרנו בעליו, ושמור הוא זה;
ר"א אומר: אין לו שמירה אלא סכין.
יוצא שדין משנתנו - "הכונס צאן לדיר ונעל בפניה כראוי, ויצאה והזיקה פטור" - הוא כדינו של רבי יהודה במשנה הנ"ל, שמועד פטור אם "נעל בפניו כראוי" - שמירה פחותה.
3.
דוחה הגמרא:
אפילו תימא ר"מ, שאני שן ורגל, דהתורה מיעטה בשמירתן,
משנתנו מתאימה גם לדעת רבי מאיר במשנה הקודמת - בדף מה - מכיוון שהמחלוקת שם היא בדיני נגיחה של שור ואילו משנתנו עוסקת בדיני נזקי רגל ושן של שור.
3.1
המקור להבחנה בין חובת השמירה על שור מועד מפני נזקי קרן לבין חובת השמירה על שור מועד מפני נזקי שן ורגל:
דאמר ר' אלעזר, ואמרי לה במתניתא תנא: ארבעה דברים התורה מיעטה בשמירתן, ואלו הן: בור ואש, שן ורגל.
בור, דכתיב: +שמות כ"א+ כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור ולא יכסנו, הא כסהו - פטור;
אש, דכתיב: +שמות כ"ב+ שלם ישלם המבעיר את הבערה,
עד דעביד כעין מבעיר;
שן, דכתיב: +שמות כ"ב+ ובער בשדה אחר,
עד דעביד כעין ובער;
רגל, דכתיב: ושלח, עד דעביד כעין ושלח.
ותניא:
ושלח - זה הרגל,
וכן הוא אומר: +ישעיהו ל"ב+ משלחי רגל השור והחמור,
ובער - זה השן,
וכן הוא אומר: +מלכים א' י"ד+ כאשר יבער הגלל עד תומו;
טעמא דעביד כעין ושלח ובער,
הא לא עביד - לא.
4.
אמר רבה: מתניתין נמי דיקא, דקתני צאן,
מכדי בשור קא עסקינן ואתי, ניתני שור,
מאי שנא דקתני צאן?
לאו משום דהתורה מיעטה בשמירתן,
לאו משום דכאן קרן לא כתיבא בה,
שן ורגל הוא דכתיב ביה,
וקמ"ל דשן ורגל דמועדין הוא, ש"מ.
רבה מדייק ממשנתנו כפי ההבחנה בסעיף 3.1
5.
למסקנה יוצא שיש לפסוק במשנה לעיל - בבבא קמא דף מה - כרבי מאיר כמו שמוכיח כמותו רבה ממשנתנו.
6.
וקשה, שהרי שם בדף מה נקבעה ההלכה כרבי יהודה,
ראה מה שכתבתי על מסכת בבא קמא דף מה:
הערה: מיספור הסעיפים ברצף יחד עם סוגייתנו:
בגמרא:
מתני'. קשרו בעליו במוסרה ונעל בפניו כראוי ויצא והזיק,
אחד תם ואחד מועד - חייב, דברי ר"מ;
רבי יהודה אומר: תם - חייב, ומועד - פטור,
שנאמר: +שמות כ"א+ ולא ישמרנו בעליו, ושמור הוא זה;
ר"א אומר: אין לו שמירה אלא סכין.
גמ'. מאי טעמא דר"מ?
קסבר: סתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי,
ואמר רחמנא: תם ניחייב, דניבעי ליה שמירה פחותה,
הדר אמר רחמנא ולא ישמרנו גבי מועד, דנבעי ליה שמירה מעולה,
ויליף נגיחה לתם נגיחה למועד;
ר"י סבר: סתם שוורים בחזקת שימור קיימי,
אמר רחמנא: תם נשלם, דניבעי ליה שמירה מעולה,
הדר אמר רחמנא ולא ישמרנו גבי מועד, דנעביד ליה שמירה מעולה,
הוי ריבוי אחר ריבוי,
ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט,
מיעט הכתוב לשמירה מעולה.
וכי תימא, נגיחה לתם נגיחה למועד!
הא מיעט רחמנא ולא ישמרנו - לזה ולא לאחר.
והא מיבעי ליה ללאו!
אם כן, נכתוב רחמנא ולא ישמור, מאי ולא ישמרנו? לזה ולא לאחר.
תניא, ר"א בן יעקב אומר: אחד תם ואחד מועד ששמרו שמירה פחותה - פטור. מאי טעמא?
סבר לה כר"י, דאמר: מועד בשמירה פחותה סגי ליה,
ויליף נגיחה לתם ונגיחה למועד.
אמר רב אדא בר אהבה: לא פטר ר"י אלא צד העדאה שבו,
אבל צד תמות במקומה עומדת.
אמר רב: מועד לקרן ימין אינו מועד לקרן שמאל.
אמרי: אליבא דמאן?
אי אליבא דר"מ,
האמר: אחד תם ואחד מועד שמירה מעולה בעי!
אי אליבא דרבי יהודה, מאי אריא קרן שמאל? אפילו בימין נמי אית ביה צד תמות ואית ביה צד מועדת!
אמרי: לעולם כרבי יהודה,
ולא סבירא ליה דרב אדא בר אהבה,
והכי קאמר: כי האי גוונא הוא דמשכחת ביה צד תמות ומועדת,
7.
רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ז הלכה א:
שור שקשרו בעליו במוסרה ונעל בפניו כראוי ויצא והזיק,
אם תם הוא משלם חצי נזק,
ואם היה מועד פטור שנאמר ולא ישמרנו הא אם שמרו פטור ושמור הוא זה,
וכן אם הזיק בדבר שהוא מועד לו מתחלתו כגון שאכל דברים הראויין לו או שבר ברגלו כדרך הלוכו פטור מלשלם.
8.
מגיד משנה הלכות נזקי ממון פרק ז הלכה א
[א] שור שקשרו בעליו כו'. החלוק בין תם למועד במשנה פ"ד וה'
ופסק כר"י וכרב דס"ל דלא אמרינן צד תמות במקומה עומדת אלא פטור לגמרי...
אבל הוא לא מסביר מדוע הרמב"ם פסק כרבי יהודה.
9.
כנראה שהרמב"ם פסק במשנתנו כרבי יהודה גם מפני שהכלל הוא שהלכה כרבי יהודה נגד רבי מאיר,
9.1
וגם מפני שמשמע בגמרא שרב ורב אדא נחלקו בדעתו של רבי יהודה, ומכך משמע שפסקו כמותו.
10.
ונראה לי שהנימוק הראשון לא מספיק מפני שבמשנה מובאת גם דעתו של רבי אלעזר - שלא כרבי מאיר ולא כרבי יהודה, ולכן צריך גם את הנימוק השני כדי לפסוק כרבי יהודה.
11.
ראה ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד רא, וחוזרת שאלתנו לעיל בסעיף 6, שיש לפסוק כבסוגייתנו, שהרי משנתנו היא סתם משנה, ובבבא קמא דף מה מדובר במחלוקת במשנה, והכלל הוא "מחלוקת ואחר כך סתם הלכה כסתם"! ומדוע בדף מה פסקו הראשונים כרבי יהודה?
11.1
לכאורה אין זה קושי, כי לפי דברינו לעיל בסעיף 9.1 נוכל לומר שהלכה כרב [שכנראה פוסק כרבי יהודה, שם] גם נגד רבה בסוגייתנו, למרות שרבה היה "בתראי".
11.2
וראה שם, שמביא גירסאות שונות בסוגייתנו שמהן נובע שהגמרא באמת דוחה את הוכחת רבה.
12.
וכנראה שהוכחת רבה היא בקטע הבא:
אמר רבה: מתניתין נמי דיקא, דקתני צאן,
מכדי בשור קא עסקינן ואתי, ניתני שור,
מאי שנא דקתני צאן?
לאו משום דהתורה מיעטה בשמירתן,
12.1
ומכאן ואילך זו דחיית ההוכחה ולא חיזוק ההוכחה:
לאו משום דכאן קרן לא כתיבא בה,
שן ורגל הוא דכתיב ביה,
וקמ"ל דשן ורגל דמועדין הוא, ש"מ.
והמלה "לאו משום" פירושה: "לא, משום...", כמו שפעמים רבות הביטוי "לא,...." משמעו דחייה.
12.2
ולפי הנ"ל נדחה הההכרח שמשנתנו היא כרבי מאיר, וממילא נשאר הכלל שהלכה כרבי יהודה - כפי שהוסבר בדף מה.
