סקר
הסבב ה-14 - באיזה סבב של דף יומי אתה?
ראשון
שני
שלישי
רביעי ומעלה


 

כשאדם אומר כן, למה הוא מתכוון / רפי זברגר

בבא קמא דף ל"ג 

 

הרקע

אנו עדיין בסוגיא של שומר אבדה. למדנו בדף הקודם על מחלוקת רבה ורב יוסף, האם דינו של שומר אבדה כמו שומר חנם, אשר פטור בגניבה ואבדה (אם האבדה נגנבה או אבדה מן השומר), זו דעתו של רבה, או שמא דינו של שומר אבדה כשומר שכר ואז הוא מתחייב, אם אותה אבדה נגנבה ממנו, דעתו של רב יוסף.  
 

הנושא

פועלים שבאו לתבוע שכרן מבעל הבית, ונגחן שורו של בעל הבית, ונשכן כלבו של בעל הבית ומת – פטור. אחרים אומרים: רשאים פועלים לתבוע שכרון מבעל הבית (תוספתא, פרק ה', משנה י''ג). ראינו שיש מחלוקת, לכאורה בשאלה, האם מותר לפועלים להיכנס לרשותו של המעסיק, ולתבוע את שכרם. אם מותר – הרי שהמעסיק אשר שווריו הרגו את הפועל חייב בנזק, ואם אסור להם להיכנס – המעסיק פטור. 
הגמרא מנסה להבין יותר טוב, באיזה מצב מדובר בתוספתא, ושואלת: אם מדובר שהמעסיק נמצא ברחבי העיר, הרי שלא ברורה פסיקתם של ''אחרים'', שהרי אם הוא נמצא בעיר, הפועלים יכולים לתבוע אותו כאשר הוא מחוץ לביתו, ואין להם צורך להגיע לביתו, ולכן אין סיבה לחייב את המעסיק, כאשר שורו הרג את הפועל בחצרו. ומצד שני, אם המעסיק אינו מסתובב בעיר, והוא ספון בביתו, לא ברורה הדעה הראשונה בתוספתא [נקראת דעת ''תנא קמא'' – התנא הראשון], שהרי אין לפועלים ברירה, אלא לבוא לביתו של המעסיק ולתבוע את כספם המגיע להם על עבודתם, ומדוע תנא קמא פוטר את המעסיק מתשלום על הנזק, שהרי הפועלים נכנסו ברשות לחצרו, ובעל הבית היה חייב לשמור על שורו שלא יזיק?
עונה הגמרא תשובה, שהעיקרון של התשובה מופיע הרבה פעמים ''ברחבי הש''ס'': לא צריכא, בגברא דשכיח ולא שכיח
הגמרא מעמידה את המשנה ב''מצב ביניים''. מצב שהמעסיק אמנם ''מסתובב בעיר'', אך לא באופן תדיר ביותר. הוא ''נמצא ולא נמצא''. 
הגמרא ''לא מסתפקת'' בהעמדה זו, אלא מוסיפה עוד נדבך למצב: וקרי אבבא, ואמר להו אין. 
הפועל עמד בשער [בלשון ארמית נקרא בָּבָא, כמו בשיר "באב אל וואד" – שער הגיא] חצרו של המעסיק, וקרא לו בקול [בתקופת הגמרא עדיין לא היו פעמונים, וגם לא פלאפונים...] והבעל הבית ענה לו במילה: כן. אנו מכירים גם היום מצבים שבהם אדם דופק בדלת, או מצלצל בפעמון, והאנשים בתוך הבית אומרים: כ ן. בנקודה זו מעמידה הגמרא את המחלוקת בין חכמים לתנא קמא, מה משמעות של המילה ''כן'', שהבעל הבית אומר לאורח הממתין על מפתן ביתו: מר סבר ''אין'' – עול תא משמע, מר סבר ''אין'' – קום אדוכתך משמע. במילים שלנו: אחד החכמים (תנא קמא) סובר, כי המילה ''כן'' שהבעל הבית אומר לאורחו, משמעו: "כן, מוזמן להיכנס הביתה". והחכם השני (חכמים) סובר, כי המילה ''כן'', כוונתו: "כן, עמוד במקומך" (ואני מיד אגיע אליך, למפתן הבית).
 

מהו המסר?

ההלכה נפסקה כמו תנא קמא, שמשמעות המילה ''כן'' של בעל הבית: עמוד במקומך, ולכן אין רשות לאורח להיכנס לבית , ואם שורו של בעל הבית הזיק לאורח [או חס וחלילה הרגו], בעל הבית פטור. יכול להיות שאם הרמב''ם היה חי בימינו, פסָקו היה שונה שכן, דברים אלו תלויים בתרבות ובמנהגים המשתנים מעת לעת. בכל אופן, נלמד מפסק הלכה זו מספר מסרים:
1. צניעות ודרך ארץ – אדם המגיע לבית של חברו, צריך לשמור על פרטיותו של בעל הבית, ולא ''להידחק'' לבית, אלא אם כן, בעל הבית אומר במפורש שאפשר להיכנס. 
2. יש להבין לפי פסק ההלכה, מדוע בעל הבית בכלל אומר ''כן'', אם משמעותה של המילה: עמוד במקומך. הרי בכל מקרה האורח עומד על מפתן השער, והוא מחכה להתייחסותו של בעל הבית. אלא כנראה יש לומר, כי לכל אמירה של חבר, או אדם אחר, יש להתייחס ולא ''להשאירה באוויר''. האורח דפק בדלת, או קרא לבעל הבית, זה לא נעים שאדם קורא למשהו והוא אינו מתייחס בכלל – קודם יש לענות ולהגיב. להתייחס ולהראות שאנו לא מתעלמים מקריאות של הזולת, אחר כך, יש להרחיב ולהמשיך להגיב במידת הצורך.  



תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר