שור שבייש / רפי זברגר
בבא קמא דף ל"ד
הרקע
המשנה השנייה בדף שלנו עוסקת ב''השוואת נזקין בין אדם לשור''. נזק דומה שביצע אדם ושור, בכל אופן יש דינים שונים.
הנושא
|
כותרת המשנה: יש חייב על מעשה שורו ופטור על מעשה עצמו, פטור על מעשה שורו וחייב על מעשה עצמו. כלומר, ישנם חילוקים בהשוואה זו לשני הכיוונים. ישנה אפשרות שמתחייבים על מעשה שור ולא מתחייבים על מעשה דומה של האדם, וכן להיפך: מתחייבים על מעשה אדם ולא מתחייבים על מעשה שור.
והמשנה מפרטת את המקרים:
|
מקרה
|
שור שעשה את המעשה
|
אדם שעשה את המעשה
|
|
מבייש
|
פטור (לימוד מפסוק)
|
חייב
|
|
סימא את עין עבדו או הפיל את שינו
|
פטור (לא חייב לשחרר את
עבדו בעקבות כך)
|
חייב (לשחרר את עבדו בעקבות מעשה זה)
|
|
חבל באביו ואמו
|
חייב (אין הבדל במי השור חובל)
|
פטור (מתשלום נזק כיוון ש''מתחייב בעונש מוות'')
|
|
הדליק את הגדיש בשבת
|
חייב (אין משמעות למעשהו בשבת)
|
פטור (כנ''ל)
|
|
כדי להבין את הדין הראשון, רש''י ''מזכיר'' לנו גמרא שכבר למדנו בדף כ''ו עמוד ב'. על הפסוק העוסק בחיובים של שור המזיק: איש כי יתן מום בעמיתו (ויקרא, כ''ד, י''ט) דורשת הגמרא: איש בעמיתו, ולא שור בעמיתו. כלומר, דיני בושת ניתנו רק ל''עמיתו''. ומכיוון שהשור אינו נחשב ל''עמית'', לכן אין בעליו מתחייבים בבושת כאשר שורם נגח.
מהו המסר?
אילולא הפסוק שראינו לעיל, היינו מחייבים "בושת'', גם אם הבהמה ביישה בן אדם. כלומר, אנו ''דואגים'' לכבודו של האדם, ואפילו אם רק בהמה ביישה אותו, היינו מחייבים את בעל הבהמה לשלם על בושת זו.
כמה מוסר ניתן ללמוד מכך: אם התורה מחייבת את המזיק בכוונה, לשלם גם על בושת חברו, למרות שזה נעשה ע''י בעל חיים וכדו', אנו לומדים מכך, עד כמה אנו צריכים להיזהר שלא לבייש אף אחד. כזכור, למדנו ממעשה תמר בספר בראשית: מוטב יפיל עצמו לכבשן האש, ואל ילבין פני חברו ברבים (ברכות מ''ג:).
