|
יציאה ממסלול / רפי זברגרבבא קמא דף נ"ז
הרקע
אנו עדיין בסוגיא של שומר אבדה. למדנו בדף הקודם על מחלוקת רבה ורב יוסף, האם דינו של שומר אבדה כמו שומר חנם, אשר פטור בגניבה ואבדה (אם האבדה נגנבה או אבדה מן השומר), זו דעתו של רבה, או שמא דינו של שומר אבדה כשומר שכר ואז הוא מתחייב, אם אותה אבדה נגנבה ממנו, דעתו של רב יוסף. הנושא
הגמרא מביאה קושיות לשתי השיטות. אנו נתמקד בקושיא של רב יוסף לרבה. למדנו במדרש על ספר דברים (סִפְרִי), על דינו של מוצא אבדה: לעולם הוא חייב עד שיחזירנה לרשותו (של בעל האבדה).
מנסה הגמרא להבין את המילה לעולם. לומד רב יוסף כי מוצא האבדה חייב גם כאשר האבדה מונחת בביתו, ואם אמרנו שחייב, משמעות הדבר, כי הוא חייב גם כאשר האבדה נגנבה ממנו, כמו שומר שכר, וקשה מכאן לשיטת רבה. עונה לו רבה: אני מסכים לדעתך, כאשר המוצא מצא בעל חיים, שדינו יהיה כמו שומר שכר, המתחייב בגניבה ואבדה, בגלל ש: נקטי להו ניגרא ברייתא – בעי נטירותא יתרתא. בתרגום חופשי: כיוון שהם פסעו ''פסיעות חיצוניות'' הם חייבים שמירה יתרה. ננסה להסביר את העניין: הרגלם של בעלי חיים ''ללכת בתלם'' ומכירים את דרכם למרעה בתחילת היום, וחזרתם לדיר בסוף היום. זהו ''המסלול היומי הקבוע'' שלהם, עליו הם צועדים מידי יום. אך כאשר כבש או עז ''חרגו ממנהגם'', וסטו מן המסלול הרגיל, כנראה בעקבות אונס או פיתוי הנגרם להם ע''י גורם חיצוני, אזי ''אין לסמוך עליהם'' שהם יחזרו ללכת במסלול הרגיל שהם מכירים ויודעים. לכן, אומר רבה, אני מסכים לכך, שאם בעל חיים ''סטה'' ממסלולו ויצא והלך לאיבוד מן העדר שלו, הרי הוא ''אינו בר שליטה'' וחייבים לשמור עליו ''שמירה יתירה'' גם כדי שלא יגנבו אותו או שלא ילך שוב לאיבוד. מהו המסר?
ניתן ללמוד מדרך זו של בעלי חיים גם על בני אדם. כאשר אדם ''צועד במסלול הקבוע'' שלו, הרי ניתן לשער, כי הוא לא יסטה מן המסלול, וימשיך בדרך זו. אך אם ישנה ''סטייה'' מן המסלול, והוא כבר ''פוזל לכיוונים אחרים'' הרי שיש להגביר את תשומת הלב, ולבחון "לאן תנשב הרוח". |