סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 987

מכרו חוץ מאחד ממאה שבו

בבא קמא עח ע"ב

התורה חייבה את הגונב שור או שה וטבחו או מכרו, במקרה כזה עליו לשלם פי 4 בעד שה, ופי 5 בעד שור, וכפי שהגמ' מסבירה בדף עט: אמר ר"מ בא וראה כח של מלאכה, שור שבטלו ממלאכתו חמשה, שה שלא ביטלו ממלאכתו ארבעה. אמר ריב"ז בא וראה כמה גדול כבוד הבריות שור שהלך ברגליו חמשה, שה שהרכיבו על כתפו ארבעה.

הגמ' מביאה שאלה משמו של רב פפא מה הדין באדם שגנב בהמה קטע את רגלה ורק אחר הקטיעה מכר את הבהמה. השאלה היא האם הוא חייב ד' וה' תמורת המכירה או לא. מהם הצדדים. כאשר התורה חייבה בגנבה של שור ושה, הרי זה דווקא כאשר את אותו דבר שהגנב גנב הוא מכר, את אותו דבר שהוא גנב הוא טבח, אבל כאן כאשר הוא גנב לא היתה הבהמה קטועת רגל, ואילו כאשר הוא מכר היא היתה קטועת רגל, נמצא שמה שגנב לא מכר ומה שמכר לא גנב, אולי במקרה כזה לא חייבה התורה בתשלומי ד' וה', ומצד שני יתכן שכל עוד שהוא לא שייר בבהמה ומכר את כולה הריהו מתחייב למרות שמה שגנב לא זבין, ולכן לא דומה המקרה של רב פפא למה שנא' במש' מכרו חוץ מאחד ממאה שבו או שהיתה לו בו שותפות אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה. אדם שגנב בהמה אבל לא מכר את כולה, הוא שייר בידו אפ' אחוז אחד מן הבהמה הוא פטור מד' וה' היות ובתורה כתוב וטבחו ומכרו וצריך להיות מכרו כולו, וכאן כאשר הוא מכר את הבהמה הקטועה הוא הרי מכר את כולה ולא השאיר אצלו כלום אבל סוף סוף כאשר הוא גנב לא היתה הבהמה אצלו קטועה והוא לא מכר את מה שהוא גנב, אולי זה דומה לשייר אחד ממאה שבו זו השאלה של רב פפא ועל כך נשארת הגמ' בתיקו.
הרש"ש כותב כך: הקשה לי חכם אחד תיפוק ליה דהוי ליה שינוי וקנאה ושלו הוא מוכר.

הסבר הקוש' הוא כך: כאשר אדם גונב בהמה וטובח אותה או מוכר, הוא מתחייב אמנם ד' וה' אבל זה בתנאי שכאשר הוא טובח או מוכר, הבהמה עדיין לא שייכת לו, אדם שיגנוב בהמה ואחר הגנבה יקנה הגנב לגמרי את הבהמה באופן שהבמה תהיה קנויה לו, לא רק לחיוב באונסין אלא קנין גמור, אין שום הווא אמינה בעולם שכאשר הוא יטבח אח"כ את הבהמה או ימכור אותה הוא יתחייב בד' וה', שלו הוא טובח ושלו הוא מוכר, משל למה הדבר דומה לאחד שגנב בהמה, ואחר שגנב את הבהמה נתרצו הבעלים לתת את הבהמה במתנה לגנב, אם הגנב יטבח אח"כ את הבהמה לא יעלה על הדעת לחייבו ד' וה', שלו הוא טובח ושלו הוא מוכר, וכך באמת אמרה הגמ' לעיל בדף סח: למאן דאמר יאוש בעלמא קונה, וסתם גנבה יאוש בעלים, לא משכחת לה לחיוב של טביחה ומכירה, שהרי סתם גנבה יאוש בעלים, ויאוש בעלמא קני, וא"כ שלו הוא טובח שלו הוא מוכר, הגמ' שם אומרת: או שיודעים בוודאות שהוא לא התיאש, או שההלכה שיאוש לבד לא מקנה את החפץ לגנב, רק יאוש יחד עם שינוי רשות, או יחד עם שינוי מעשה, או יחד עם שנוי השם. בכל מקרה גנב שאחר הגנבה קנה את החפץ הנגנב ביאוש ואחד מהשנויים המנויים לעיל, שוב לא שייך לחייב אותו שום חיוב על טביחה או מכירה, שלו הוא טובח שלו הוא מוכר, מעתה נבין היטב את קושיית אותו חכם, מה מסתפק רב פפא בגנבה, קטעה, או מכרה, האם יש לחייבו בד' וה' משום שלא שייר כלום במכירה, הרי ברגע שהוא קטע את רגלה של הבהמה, ואנו סבורים שסתם גניבה יאוש בעלים, יש לנו כאן קנין גמור, יאוש יחד עם שנוי מעשה, ויאוש עם שנוי מעשה לית מאן דפליג שהבהמה נקנתה לגנב, מדוע א"כ יש מקום להסתפק אם לחייב את הגנב אם הוא מכר את הבהמה הזו לאחר הקטיעה, הקטיעה עצמה הקנתה לכאורה את הבהמה הגנובה לגנב, זו היא קושייתו של "חכם אחד".

ממשיך הרש"ש וכותב והשבתיו, הקטיעה לא נקראת שנוי כמו גזל דקלא ובטליה. הגמ' בדף צו. אומרת שאדם שגנב דקל מחברו ותלש את הדקל, אין התלישה נחשבת לשנוי מעשה, מעקרא דקלא השתא נמי דקלא, על סמך אותה גמ' סבור הרש"ש לומר שאדם שקוטע רגל בהמה אין בזה שנוי בבהמה, מעקרא בהמה והשתא בהמה, ע"כ תרוצו של הרש"ש.

אבל תרוצו של הרש"ש נסתר לכאורה מדברי רש"י מפורשים בדף צד. הגמ' שם דנה בענין שינוי קונה, ומביאה סתירה בדברי שמואל, במקום אחד פסק שמואל ששנוי קונה ובמקום שני הוא פסק ששנוי לא קונה, הגמ' מיישבת כאשר החפץ הנגנב הוכחש בצורה כזו שלא יחזור למצב הקודם, שנוי כזה סבור שמואל שקונה, וכאשר שמואל אמר ששנוי לא קונה התייחס להכחשה כזו של החפץ שיכולה לחזור למצב הקודם, רש"י כותב שם "כגון מתה הבהמה או נשברה רגלה" הרי לנו להדיא שהגונב בהמה ונשברה רגלה נחשבת השבירה לשנוי של הכחשה שלדעת כולם קונה, וכיצד יכול הרש"ש לומר שקטיעת רגל של בהמה לא נחשבת לשינוי וצ"ע.