הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
בתר דבעיא הדר פשטה; "הדר ביה"
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
בבא קמא נג ע"ב
אמר רבא: שור ואדם שדחפו לבור,
לענין נזקין - כולן חייבין,
לענין ארבעה דברים ודמי ולדות - אדם חייב, ושור ובור פטור,
לענין כופר ושלשים של עבד - שור חייב, אדם ובור פטורים,
לענין כלים ושור פסולי המוקדשין - אדם ושור חייבין, ובור פטור;
מאי טעמא? אמר קרא: +שמות כ"א+ והמת יהיה לו, במי שהמת שלו, יצא זה שאין המת שלו.
למימרא, דפשיטא ליה לרבא,
והא מיבעיא בעי ליה לרבא! דבעי רבא: שור פסולי המוקדשין שנפל לבור, מהו? האי והמת יהיה לו - במי שהמת שלו, יצא זה שאין המת שלו,
או דילמא והמת יהיה לו - לבעלים מטפלין בנבילה הוא דאתא?
בתר דבעיא הדר פשטה.
1.
רבא קבע כללי תשלומים במקרי נזק שונים. בין השאר מזכיר רבא דינו של נזק בור לגבי "שור פסולי המוקדשין".
2.
הגמרא מקשה, שרבא עצמו הסתפק בדין של בור בנזק "שור פסולי המוקדשין".
3.
עונה הגמרא , שאמנם רבא הסתפק בדין אבל אחר כך הוא הכריע בעניין זה - בסוגייתנו.
4.
הערה: ה"בעיה" של רבא לא מובאת במקום אחר בש"ס!
5.
בכל 13 הפעמים שביטוי זה מופיע בש"ס תמיד אין הוכחות ממקורות תנאיים [מלבד פעם אחת - מסכת מגילה דף ג - "דאמר מר"].
פעמים שהמסקנה היא מסברא עצמית של החכם, ופעמים מדרשת פסוקים של החכם עצמו.
6.
בכל הפעמים - מלבד פעמיים - הגמרא מציגה בעיה שמציג אמורא מסויים, ובמשפט לאחריו הגמרא מציינת שאותו אמורא "הדר פשטה" - הוא הכריע בבעייה שהוא עצמו הציג.
7.
בסוגייתנו ובמופע נוסף - מסכת שבת דף ד הביטוי הוא "... למימרא דפשיטא ליה לרבה... והא מיבעיא בעי לה רבה... בתר דאיבעי הדר איפשיטא ליה". במסכת שבת, שם, מדובר ברבה, ובסוגייתנו מדובר ברבא.
בשני המופעים הנ"ל מובא שהאמורא [רבה/רבא] אמר דין מסויים, והגמרא מקשה, שאותו אמורא הסתפק באותו עניין. ספק זה של האמורא לא מובא במקום אחר בש"ס. על כך עונה הגמרא - בשני המופעים הנ"ל - ש"הדר פשטה", כלומר, אותו דין שמובא בסוגיה נקבע אחרי שאותו אמורא התלבט בבעיה.
8.
יד מלאכי כללי התלמוד כלל קטו:
"בתר דבעיא הדר פשטה, אנן לא מתרצין הכי דכל כי הא לא שביק תלמודא לאקשויי ולברורי, שיטה מקובצת על ב"מ דף נ"א א' בשם הרמב"ן:"
משמע מדבריו ש"מהלך" כנ"ל לא מועדף.
8.1
ונראה לי שכוונתו לומר שמפרשי הגמרא לא מיישבים סתירות בדברי חכם בגמרא על ידי שנאמר "בתר דבעיה הדר פשטה".
אמנם ביטוי זה מובא ביחס ל"בעיה" שהעלה אמורא. אבל מצינו בש"ס הרבה פעמים "הדר ביה" [יותר מ- 100 מופעים], אבל רק כשהגמרא קובעת זאת.
אולי הגמרא ידעה מבחינה עובדתית-היסטורית שהאמורא חזר בו ["הדר ביה", או שהאמורא "בתר דבעיא הדר פשטה"].
9.
בכל אופן נשאלת השאלה: מדוע הגמרא לא אמרה את מסקנת החכם באופן ישיר וללא הצגת הבעיה?
9.1
וכן יש לשאול על כל "הדר ביה", מדוע הגמרא מביאה את מה שאמר החכם בשלב ראשון לפני שחזר בו.
9.2
אלא יש לומר, שהכוונה בביטוי זה "הדר פשטה" – שהחכם שהציג את הבעיה פתר אותה מעצמו מסברא ללא הוכחות.
לעניין זה שההוכחה היא מסברא וללא הסתמכות על משנה/ברייתא יכולה להיות משמעות פסיקתית.
בדרך כלל, כשיש הוכחה ממשנה/ברייתא הדין "חזק" יותר. [ולא עונה על האמור לעיל בסעיף 9.1 לגבי הביטוי "הדר ביה"].
10.
ויש להעיר, הרי יש להניח שהרבה דינים נאמרו בש"ס על ידי אמוראים אחרי שהם עצמם התלבטו בהם [="איבעיא להו"], והש"ס לא מזכיר כלל את ההתלבטויות הללו.
10.1
ולכן נראה לי לומר, שאולי לגמרא עצמה ["עורך הגמרא", או חכמים בזמנו של רבא] הדבר נשאר בספק!
10.2
גם אפשר לומר [חידוש]: דין שהוצג תחילה כ"בעיא", אע"פ שאחר כך החכם עצמו פשט את הספק, בכל אופן אפשר לפסוק גם כצד השני בבעיה. וגם צד זה שלא התקבל, בכל אופן הוא לא נדחה לחלוטין.
10.3
יתכן שמתאים גם לגבי "הדר ביה", שנאמר כשחכם חזר בו מדבריו הראשונים.
10.4
אמנם נראה לי שתמיד נקבעה ההלכה כמובא אחרי הביטוי "הדר פשטה", אבל בכל זאת יתכן שנפסק כך רק מספק, וצ"ע.
