הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
הלכה כתנא קמא כי הוא רבים
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
בבא קמא נא ע"א
מאי רבי ומאי רבנן!
דתניא: אחד החופר בור תשעה, ובא אחר והשלימה לעשרה - האחרון חייב;
רבי אומר: אחר אחרון למיתה, ואחר שניהם לנזקין.
מאי טעמא דרבנן?
דאמר קרא: +שמות כ"א+ כי יפתח וכי יכרה,
אם על פתיחה חייב, על כרייה לא כל שכן!
אלא, להביא כורה אחר כורה שסילק מעשה ראשון.
ורבי?
אמר לך: הנהו מיצרך צריכי, כדאמרינן.
ורבנן נמי מיצרך צריכי!
אלא היינו טעמא דרבנן, אמר קרא:
כי יכרה איש בור, אחד ולא שנים.
ורבי? ההוא מיבעי ליה: כי יכרה איש בור - ולא שור בור.
ורבנן?
תרי איש בור כתיבי.
ורבי? איידי דכתב האי כתב האי.
וממאי דלחיובי בתרא? דלמא לחיובי קמא!
לא סלקא דעתך, דאמר קרא: +שמות כ"א+ והמת יהיה לו,
ההוא דקא עביד מיתה.
והאי והמת יהיה לו מבעי ליה לכדרבא!
דאמר רבא: שור פסולי המוקדשין שנפל לבור - פטור,
שנאמר: והמת יהיה לו, במי שהמת שלו!
אמרי: ולאו ממילא שמעת מינה דבההוא דעבד מיתה עסקינן?
1.
משמע מהגמרא שהיא מסיימת את הסוגיה בהסבר שיטת ה"תנא קמא" בברייתא.
2.
רא"ש מסכת בבא קמא פרק ה סימן ח:
ח [דף נא ע"א] תניא אחד חופר בור תשעה ובא אחר והשלימה לעשרה אחרון חייב. ר' אומר אחר אחרון למיתה ואחר שניהם לנזקין.
טעמא דרבנן דכתיב כי יכרה איש בור איש אחד ולא שנים. ומוהמת יהיה לו שמעינן דבתרא מחייב. ואם חפר אחד שמנה ואחד תשעה תרוייהו מחייבי. וכן אם חפר אחד עשרה ואחד עשרים תרוייהו מחייבי בין למיתה בין לנזקין. דלא איירי רבנן אלא [כשחידש] האחרון מיתה.
והלכתא כרבנן דרבים נינהו.
ועוד בעיא דרבא טם טפח וסילק אבניו אליבא דרבנן. דלרבי לא איסתלק מעשה ראשון:
בברייתא יש מחלוקת בין תנא קמא ו"רבי".
הרא"ש פוסק כרבנן. הוא סובר שה"תנא קמא" הוא "רבנן" והם רבים.
3.
אמנם הגמרא עצמה מכנה את תנא קמא "רבנן". ואולי יש לחדש, שבדרך כלל "תנא קמא" הוא דווקא תנא מסויים - "סתמי" - מלבד במקומות שהגמרא עצמה מגדירה אותו כ"רבנן".
4.
הרא"ש מדגיש שה"רבנן" הכוונה היא ל"רבים", [כאילו כתוב "חכמים אומרים"].
4.1
לא ברור לי האם הרא"ש מתכוון, שכך יש לומר על כל תנא קמא במשנה או בברייתא [ראה הערתנו לעיל בסעיף 3].
5.
הכלל הוא שהלכה כ"רבי" מחברו, ולכן, מכיוון שהתנא קמא בברייתא - כפי שמסביר הרא"ש - איננו חכם יחיד אלא רבים, לכן הלכה כמותם נגד "רבי".
6.
בפשטות, כל האמור לעיל אמור הן לגבי משנה, והן לגבי ברייתא - כבסוגייתנו. אלא, שלגבי משנה יש להוסיף, שלמרות ש"רבי" ערך את המשנה והוא מזכיר את שמו - באותן משניות שיש תנא קמא שחולק על "רבי" - בכל זאת הלכה היא כ"תנא קמא", כי כך הכריע בית דינו של רבי.
7.
בסוף דבריו הרא"ש אומר:
ועוד בעיא דרבא טם טפח וסילק אבניו אליבא דרבנן. דלרבי לא איסתלק מעשה ראשון:
כלומר, הוכחה נוספת שהלכה כתנא קמא=רבנן, מכך שרבא דן לפי דבריהם.
7.1
כנראה שהרא"ש מתכוון שהלכה כרבא מפני ש"הלכה כבתראי",
7.2
גם משמע מדבריו שכאשר חכם מציג בעיה שהיא מבוססת על פי אחת השיטות - תנא קמא בסוגייתנו - הרי משמע שהוא פוסק כאותה שיטה. [האם נכלל בכלל של "מדשקיל וטרי אליביה הלכתא כוותיה"?]
7.3
אבל ראוי לעיין בשאלה שאם הרא"ש מביא הוכחה נוספת לפסוק כתנא קמא=חכמים יש בכך כדי להדגיש שאולי אין הכרח לקבל את ההסבר הראשון לעיל - בסעיפים 3-6. [די לא לקבל את אחד העקרונות באותם סעיפים כדי שנהיה זקוקים להסבר השני של הראש" בסעיף 7.]
