סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 985

"אמר רבה שנוי קונה כתיבא ותנינא"

בבא קמא סו ע"א

גנב חייב להשיב את הגנבה עצמה שנא' והשיב את הגזלה אשר גזל, זאת כל עוד החפץ הנגנב מצוי ביד הגנב. מה קורה אם בחפץ שנגנב נעשה שינוי. אמר רבה שהשנוי מקנה את החפץ לגנב ומעתה אין על הגנב להחזיר את החפץ אלא עליו להחזיר רק את דמיו, דבר זה ניתן ללמוד מהפסוק ומברייתות. נא' "והשיב את הגזלה אשר גזל", מה ת"ל אשר גזל אם כעין שגזל יחזיר, ואם לאו דמים בעלמא בעי שלומי". התורה מחייבת להחזיר את הגזלה רק אם המצב של החפץ הנגזל לא השתנה מכמות שהיה, ברגע שחל שנוי בחפץ שוב אין דין להשיב את החפץ גופו אלא את דמיו, איזה שינוי קונה, בגמ' מתבאר ששינוי מעשה קונה את החפץ, כגון שגנב צמר וטווה ממנו חוטים ועשה מהם בגדים, או גנב עצים ועשה מהם כלים. שינוי כזה נחשב לשנוי מעשה שמבטל את הכעין שגזל, ואין על הגנב אלא חיוב דמים, אבל כל עוד שלא נעשה שינוי בגוף החפץ אין סיבה שהגנב לא יחזיר את החפץ הגנוב, זאת למרות שבעל החפץ התיאש ממנו, היאוש עצמו עדיין לא מקנה את החפץ לגנב בכדי שהוא יפטר מלהשיב את גוף החפץ, היאוש רק יעזור במקרה שאחר היאוש הגנב יצר גם שנוי מעשה בחפץ, כל עוד לא נעשה שינוי, היאוש לבד עדיין לא מקנה את החפץ לגנב.

הגמ' מקשה על יסוד זה מהמש' במס' כלים בפ' כ"ו נאמר שם כך, עורות של בעל הבית מחשבה מטמאתן ושל אדם אין מחשבה מטמאתן. אנו יודעים שכלים מקבלים טומאה, חומר הגלם ממנו נעשה הכלי כל עוד שאין עליו צורה של כלי אין הדבר מקבל טומאה. עור מעובד יכול לשמש לכמה וכמה דברים, הוא יכול לשמש כעור למנעלים, והוא גם יכול לשמש כסדין, מכסה לשלחן וכיו"ב. אם העור מיועד למנעלים, אנו מתייחסים אל העור כאל דבר שלא נגמרה מלאכתו, שהרי צריכים עוד לעשות מן העור מנעלים וכל עוד לא עשו ממנו מנעלים אין העור יכול לקבל טומאה. אבל אם ייעדו את העור לשמוש של מפת שולחן, או לשכיבה, או לכסוי, כשהשימוש לא דורש שינוי בעור, מקבל העור טומאה במצבו הקיים, מעתה נא' במש' כך: אדם שעיבד עור לעצמו וחשב להשתמש בו בשימוש כזה של מפת שולחן וכד', מקבל העור טומאה מיד משום מחשבתו של בעה"ב, שהרי ברגע שבעה"ב חשב להשתמש בעור שימוש כזה שאינו דורש עיבוד נוסף לעור, נחשב כבר העור ככלי גמור והוא מקבל טומאה, משא"כ אדם שבמלאכתו הוא מעבד עורות על מנת למכורן, בזה אם העור עדיין לא עבר את העיבוד לצורך המנעל אין העור מקבל טומאה, זאת משום שהעבדן מעבד העורות מוכר את העורות לקונים והקונה הוא זה שיחליט מה לעשות עם העור, כך שאפ' אם העבדן חשב על העור לשמוש כזה של מפת שולחן כיון שהעור עשוי למכירה והקונה יכול לקנות את העור על מנת לעשות מנעלים שוב אין מחשבתו של העבדן מביאה לכך שהעור יקבל טומאה במקרה וטומאה תגע בו. מה הדין בגנב שגנב עור מעובד והגנב חשב לעשות מן העור מפת שולחן האם מחשבתו של הגנב נחשבת כמחשבת בעה"ב להחשיב את העור כגמר מלאכה ובמקרה שתגע בו טומאה העור יקבל טומאה או לא. בברייתא נא' שהדבר תלוי אם הבעלים התייאש או לא, אם הנגנב התייאש מן העור, מחשבתו של הגנב תשווה לעור שם של גמר מלאכה ביחס לקבלת טומאה. שואלת הגמ' אם נניח שייאוש לבד אינו מקנה את החפץ לגנב, החפץ נקנה לגנב רק אם הגנב עושה בו שינוי מעשה, הרי במקרה שלנו הגנב לא עשה שום שינוי מעשה בעור, החפץ לא נקנה לגנב, מדוע שמחשבתו של הגנב תשווה לחפץ שם של כלי גמור ביחס לקבלת טומאה. אומרת הגמ': אמר רבה קוש' זו שאלתי את רב יוסף במשך 22 שנה ולא תירץ לי עד שמינו את רב יוסף להיות ראש הישיבה ואז מצא רב יוסף תירוץ וכך הוא תרץ, אמנם בעור לא נעשה שינוי מעשה, אבל יש כאן שינוי בשם, כל עוד העור לא יוחד למפץ שולחן קוראים לעור בשם עור, וכפי שהגמ' אומרת בארמית "משכא" אבל ברגע שייחדו את העור למפת שולחן הוא מקבל שם אחר, שם של מפת שולחן "אברזין" שינוי שם משתווה במהותו לשנוי מעשה, גם בשנוי השם אנחנו יכולים להשתמש בפסוק "אשר גזל" אם כמו שגזל ישיב ואם לא כעין שגזל לא ישיב, כשם שהגוזל עצים ועשה מהם כלים אנו פוטרים את הגנב מלשלם את החפץ עצמו משום שהחפץ השתנה, כך גם חפץ שלא השתנה במעשה אבל השתנה בשמו, שינוי השם כשינוי מעשה דמי, מעתה הדין הוא כזה: יאוש לבד אינו מקנה את החפץ לגנב בכדי שיפטר מהשבת החפץ עצמו, אבל כאשר אל הייאוש מתלווה או שינוי מעשה, או שינוי השם, אנו אומרים שהחפץ נקנה לגנב ואין עליו להשיב אלא את הדמים. מעתה מובן מדוע מחשבתו של הגנב יכולה כן לשוות לעור שם של כלי ביחס לקבלת טומאה.

האחרונים תמהים על כך שהתרוץ הזה "שינוי השם כשינוי מעשה דמי" לא עלה בדעתו של רב יוסף במשך 22 שנה והרי אין כאן איזו המצאה חריפה או דימוי מלתא למלתא ממקום אחר, יש כאן סברה פשוטה שכאשר דבר מסוים שמו משתנה דינו כשינוי מעשה משום שאין זה כעין שגזל, 22 ש' לא עלה בדעתו של רב יוסף תר' פשוט כזה?.

הרה"ק מפשיסחא מסביר את דברי הגמ' ברעיון עמוק. חז"ל לא חדשו שום חידוש עד שלא היו משוכנעים באמיתת החידוש. לומר ששינוי השם משתווה לשינוי מעשה יכל רב יוסף לומר לפני 22 ש' אבל לא היה רב יוסף בטוח ומשוכנע באמיתות הענין, האם באמת שינוי השם יכול להשתוות לשינוי מעשה, סו"ס החפץ לא השתנה, השתנה רק השם. כאשר רב יוסף הוכתר בתואר ראש הישיבה כמו שהגמ' אומרת "יתיב רב יוסף ברישא" הוא הרגיש שינוי עצום שהתחולל במהותו, אם עד היום היה רב יוסף אחד מתלמידי הישיבה, מרגע ההתמנות חש רב יוסף כיצד ההתמנות משנה אותו לגמרי בהתאם לתואר של ראש הישיבה, אז נוכח רב יוסף לדעת מה יכול שינוי השם לחולל, ולכן רק אז אמר רב יוסף שינוי השם כשינוי מעשה דמי, כאשר הגנב משנה את השם של החפץ הנגנב ניתן לומר שהחפץ עם השם החדש אינו אותו החפץ שנגנב, "לאו כעין שגזל הוא", זוהי המסקנה אליה הגיע רב יוסף כאשר יתיב ברישא.

(האדמו"ר מטאלנא שליט"א)