סקר
עם סיום מסכת עירובין






 

הרב דוד כוכב
חידושים וביאורים


נחמת עולא

בבא קמא לח ע"א - ע"ב

 

"רב שמואל בר יהודה שכיבא ליה ברתא, אמרו ליה רבנן לעולא: קום ניזל נינחמיה, אמר להו: מאי אית לי גבי נחמתא דבבלאי? דגידופא הוא, דאמרי מאי אפשר למיעבד, הא אפשר למיעבד עבדי. אזל הוא לחודאי גביה, אמר ליה: ויאמר ה' אלי אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה. וכי מה עלה על דעתו של משה לעשות מלחמה שלא ברשות? אלא נשא משה קל וחומר בעצמו, אמר: ומה מדינים שלא באו אלא לעזור את מואב, אמרה תורה: צרור את המדינים והכיתם אותם, מואבים עצמן לא כל שכן! אמר לו הקדוש ברוך הוא: לא כשעלתה על דעתך עלתה על דעתי, שתי פרידות טובות יש לי להוציא מהן, רות המואביה ונעמה העמונית. והלא דברים קל וחומר: ומה בשביל שתי פרידות טובות חס הקדוש ברוך הוא על ב' אומות גדולות ולא החריבן, בתו של רבי אם כשרה היא וראויה היא לצאת ממנה דבר טוב - על אחת כמה וכמה דהוה חיה".

וצריך ביאור,
למה נחמת הבבלים נחשבת לגידוף?
במה עדיפה נחמת עולא?
וכי זו נחמה – לומר לו שמלכתחילה לא היתה ראויה בתו לכלום?! "אתא לנחומי, צעורי קמצער ליה?!" (מסכת כתובות דף ח ע"ב).

אלא שענין נחמה זו מתבאר במעשה הידוע בבעל שם טוב.
אשה עקרה התחננה לבעש"ט בדמעות שֶׁיְּזַכֶּה אותה ללדת בן. הצדיק בירכהּ והיא חזרה לביתה ובישרה זאת לבעלה. ואכן כעבור שנה ילדה בן יפה תואר ומוצלח והוריו רוו ממנו נחת. כשהגיע הבן לגיל שנתיים הביאו אותו לבעש"ט והוא בירכו. כאשר חזרו ההורים לביתם, לפתע מת הילד. ההורים השבורים ומלאי היגון באו לבעש"ט בתום השבעה ושאלו כיצד ייתכן כי הבן שבורך על ידו מת לפתע?!
הבעש"ט סיפר להם על מלך אדיר שחי לפני שנים ולא היה לו בן ליורשו. הוא גזר על היהודים שיתפללו עבורו ואם לאו - יגרשם מארצו. היהודים התפללו בבתי כנסיותיהם ושוועתם עלתה השמיימה. בגן עדן הייתה נשמה קדושה שלא יכלה לראות בצער היהודים. היא התחננה לפני הקדוש ברוך הוא לרדת לעולם כבנו של המלך כדי להושיע את היהודים. וכך היה. בטרם כלתה השנה ילדה המלכה בן והמלך המאושר ביטל את גזירתו. יורש העצר היה ילד מוכשר ביותר וכל מלמדיו לא סיפקוהו עד שהמלך שלח את בנו לאפיפיור ברומא. הנסיך למד אצלו וגילה לתדהמתו כי האפיפיור מסתתר שעתיים ביום, ובהן הוא לומד תורה מעוטר בתפילין. הוא סיפר לאפיפיור המבוהל כי הוא עצמו נמשך ליהדות וביקש שיכין אותו לקראת גיור. הנסיך חזר לממלכה ולאחר זמן קצר התחפש ועזב את בית אביו המלך, עבר למדינה אחרת, התגייר וחי כיהודי ירא שמיים עד יום מותו.
כשנפטר ועמד למשפט בבית דין של מעלה נפסק דינו לגן עדן על שמסר את נפשו עבור היהודים, ורק מקטרג אחד טען שהוא ינק שנתיים מאשה גויה ולכן יש כתם על נשמתו. לפיכך הוחלט בשמיים להוריד את הנשמה לעולם כדי שתזכה לינוק מאשה יהודייה. סיים הבעל שם טוב את סיפורו ואמר להורים: "הילד שלכם היה אותה נשמה קדושה!", ובכך החיה אותם מאוד.

"כל דעביד רחמנא לטב עביד" (מסכת ברכות דף ס ע"ב). לפיכך, האומר על הצרה: "וכי מה אפשר לעשות?" אינו אלא מגדף. כי מגלה הוא את דעתו שמעדיף היה שיקרה אחרת, ואין בטחונו בה' שלם להאמין שהנהגתו היא בעלת החסד הרב ביותר.

ובזה היתה נחמתו של עולא, שהראה כיצד כל הנהגתו של הקב"ה צופה עד סוף הדורות. ואם מתה הבת, אין זה אלא משום שהשלימה את תפקידה בעולם על הצד הטוב ביותר, ממש כנשמת אותו נסיך. ואם נסתלקה בטרם שזכתה לזרע, אין זאת אלא משום שלא בזה היה תפקידה בגילגול זה.

וכך כתב גם באגרת הרמב"ם לתלמידו רבי יוסף ברבי יהודה אבן עקנין:
"וכבר הודעתיך שנפטרה הבת הקטנה, השם יתברך ישיב מיתתה כפרה. בני לא תתאבל ולא תתעצב לא על זכר ולא על נקבה".
וכוונתו שאין להתעצב על מיתת הבת או הבן, כי ודאי הכל רק לטובה גדולה.

וזהו גם ענין המעשה ברבי מאיר במדרש משלי פרשה לא:
"מעשה היה ברבי מאיר שהיה יושב ודורש בבית המדרש בשבת במנחה, ומתו שני בניו, מה עשתה אמן, הניחה שניהם על המטה ופרשה סדין עליהם, במוצאי שבת בא רבי מאיר מבית המדרש לביתו, אמר לה היכן שני בני, אמרה לבית המדרש הלכו, אמר לה צפיתי לבית המדרש ולא ראיתי אותם, נתנו לו כוס של הבדלה והבדיל, חזר ואמר היכן שני בני, אמרה לו הלכו למקום אחר ועכשיו הם באים, הקריבה לפניו המאכל ואכל ובירך, לאחר שבירך אמרה לו רבי [שאלה אחת יש לי לשאול לך, אמר לה אמרי שאלתך, אמרה לו רבי] קודם היום בא אדם אחד ונתן לי פקדון, ועכשיו בא ליטול אותו, נחזיר לו או לא, אמר לה בתי מי שיש פקדון אצלו הוא צריך להחזירו לרבו, אמרה לו רבי חוץ מדעתך לא הייתי נותנת אצלו, מה עשתה תפשתו בידה, והעלה אותו לאותו חדר, והקריבה אותו למטה, ונטלה סדין מעליהם, וראה שניהם מתים ומונחים על המטה, התחיל בוכה ואומר בני בני רבי רבי, בני בדרך ארץ, ורבי שהיו מאירין פני בתורתן, באותה שעה אמרה לו לרבי מאיר רבי לא כך אמרת לי אני צריך להחזיר הפקדון לרבו, אמר, ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך (איוב א, כא). אמר רבי חנינא בדבר הזה נחמתו ונתיישבה דעתו".
וכי במה נחמתו? אלא ששכנעתו שבעצם מותם התגלה שזו העת המתאימה והמיועדת להשבת הפיקדון.
רבי חנינא הוא שביאר לבסוף: "בדבר הזה נחמתו ונתיישבה דעתו". וגם עליו עצמו אמרו במסכת שבת דף קנא ע"ב: "רבי חנינא שכיבא ליה ברתיה, לא הוה קא בכי עלה. אמרה ליה דביתהו: תרנגולתא אפיקת מביתך?!". אשתו לא ירדה לסוף דעתו מנין למד להתנחם עד שאף לא בא לכלל בכי. עוד בענין תרנגולתא דרבי חנינא, בקישור זה.

וכן הוא במסכת אבות דרבי נתן (נוסחא א) פרק יד:
"כשמת בנו של רבן יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לנחמו... נכנס רבי אלעזר בן ערך... נכנס וישב לפניו ואמר לו אמשול לך משל למה הדבר דומה לאדם שהפקיד אצלו המלך פקדון. בכל יום ויום היה בוכה וצועק ואומר אוי לי אימתי אצא מן הפקדון הזה בשלום. אף אתה רבי היה לך בן קרא תורה מקרא נביאים וכתובים משנה הלכות ואגדות ונפטר מן העולם בלא חטא ויש לקבל עליך תנחומין כשהחזרת פקדונך שלם. אמר לו רבי אלעזר בני נחמתני כדרך שבני אדם מנחמין".

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר