סקר
הסבב ה-14 - באיזה סבב של דף יומי אתה?
ראשון
שני
שלישי
רביעי ומעלה


 

הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק

 

נזקי תאונת דרכים

בבא קמא לא ע"א - לב ע"א

 

המשניות שאותם למדנו השבוע בדף היומי עוסקות באנשים שנתקלים אחד בשני וניזוקים בגוף ובנפש, ובשאלת האחריות על הנזקים הללו. לכאורה הדברים דומים מאוד לדיני התעבורה ולשאלה של תאונות דרכים.

חוקי התעבורה במדינת ישראל קובעים כי כאשר אדם נתקע ברכב שנסע לפניו – נהג הרכב האחורי תמיד יהיה אשם, כי הוא לא שמר מספיק מרחק, אפילו אם מדובר באדם שעצר באמצע נתיב מהיר. המשנה עוסקת במציאות דומה, אך היא עוסקת – כמובן – באנשים ולא במכוניות. המשנה עוסקת באדם שנפל, והאיש שהלך אחריו נכשל בו ונפל גם הוא.
 

1. משנה מסכת בבא קמא פרק ג משנה ד

שני קדרין שהיו מהלכין זה אחר זה ונתקל הראשון ונפל, ונתקל השני בראשון - הראשון חייב בנזקי שני:

המשנה אומרת שהראשון, שנכשל בהליכתו, צריך לשלם גם את נזקי השני. לכאורה הסיבה לכך היא בגלל שעצם העובדה שאדם נכשל בהליכתו היא פשיעה, ולכן הוא צריך לשאת בתוצאות הפשיעה הזו. אך השאלה האם נתקל נחשב פושע היא מחלוקת תנאים, והגמרא מעדיפה להעמיד את המשנה באופן המוסכם על כולם, ולכן הגמרא מעמידה את המשנה באופן שבו לאחר הנפילה יכול היה הנופל למנוע את הנזק של האדם שבא בעקבותיו, והוא לא עשה כן. נחלקו האמוראים האם מדובר באדם שיכול היה לקום לפני שייתקל בו האיש שבא מאחוריו, או שגם אם הוא לא יכול היה לקום, כיון שהוא יכול היה לפחות להזהיר – הוא חייב לשלם על הנזקים:
 

2. תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף לא עמוד א

אמר רבי יוחנן: לא תימא מתני' ר' מאיר היא, דאמר נתקל פושע הוא וחייב, אלא אפילו לרבנן דאמרי אנוס הוא ופטור, הכא חייב, שהיה לו לעמוד ולא עמד; רב נחמן בר יצחק אמר: אפילו תימא לא היה לו לעמוד, היה לו להזהיר ולא הזהיר. ורבי יוחנן אמר: כיון דלא היה לו לעמוד לא היה לו להזהיר, דטריד.

דוגמא להמחשת העניין: אדם נתקע עם פנצ'ר ועצר בצד הדרך, ואדם אחר נתקע בו. יכול להיות שניתן להאשים אותו שהוא לא בדק את הצמיגים לפני הנסיעה. האם זה יגרום לחיובו בנזקי האדם השני? לכאורה לפי ר' יוחנן אם התאונה אירעה זמן קצר אחרי הפנצ'ר והוא לא יכול היה להספיק להחליף גלגל הוא פטור, אבל לפי רב נחמן בר יצחק גם אם לא היתה לו שהות להחליף גלגל, אם היתה לו שהות מספיקה כדי לשים משולש אזהרה והוא לא שם – הוא יהיה חייב בנזקי האדם שפגע בו.

המשנה השניה עוסקת בתאונה חזיתית, ובהמשך בתאונת חזית-גב, והמשנה השלישית עוסקת בתאונה שנגרמת כתוצאה ממהירות מופרזת:
 

3. משנה מסכת בבא קמא פרק ג משניות ה-ו

זה בא בחביתו וזה בא בקורתו - נשברה כדו של זה בקורתו של זה – פטור, שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך. היה בעל קורה ראשון ובעל חבית אחרון, נשברה חבית בקורה - פטור בעל הקורה. ואם עמד בעל הקורה – חייב. ואם אמר לבעל החבית 'עמוד' – פטור. היה בעל חבית ראשון ובעל קורה אחרון, נשברה חבית בקורה – חייב. ואם עמד בעל חבית – פטור. ואם אמר לבעל קורה 'עמוד' – חייב. וכן זה בא בנרו וזה בפשתנו.
שנים שהיו מהלכין ברשות הרבים אחד רץ ואחד מהלך או שהיו שניהם רצים והזיקו זה את זה - שניהם פטורין.


הנחת היסוד של המשנה היא שאם אדם עושה את מה שמותר לו לעשות ומה שמקובל לעשות באותו מקום, ולמרות זאת נפגע חברו – הוא פטור מלשלם. לכן, לגבי אדם שרץ ופגע בשני – מסבירה הגמרא שיש להתחשב בנסיבות הריצה של אותו אדם:
 

4. תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף לב עמוד א

מתני' דלא כאיסי בן יהודה; דתניא, איסי בן יהודה אומר: רץ - חייב, מפני שהוא משונה; ומודה איסי בע"ש בין השמשות - שהוא פטור, מפני שרץ ברשות. א"ר יוחנן: הלכה כאיסי בן יהודה. ומי אמר רבי יוחנן הכי? והאמר ר' יוחנן: הלכה כסתם משנה, ותנן: אחד רץ ואחד מהלך, או שהיו שניהם רצין - פטורין! – מתניתין בע"ש בין השמשות. ממאי? מדקתני: או שהיו שניהם רצין - פטורין, הא תו ל"ל? השתא אחד רץ ואחד מהלך - פטור, שניהם רצין מבעיא? אלא הכי קאמר: אחד רץ ואחד מהלך - פטור; במה דברים אמורים? - בע"ש בין השמשות, אבל בחול, אחד רץ ואחד מהלך - חייב; שניהם רצין, אפי' בחול - פטורין. אמר מר: ומודה איסי, בע"ש בין השמשות - שהוא פטור, מפני שרץ ברשות. בע"ש מאי ברשות איכא? כדר' חנינא, דאמר ר' חנינא: בואו ונצא לקראת כלה מלכתא; ואמרי לה: לקראת שבת כלה מלכתא. רבי ינאי מתעטף, וקאי ואמר: בואי כלה, בואי כלה.

כל הדוגמאות במשנה ובגמרא, כאמור, עוסקות באנשים ולא במכוניות. כאשר אנחנו מתרגמים את הדיון למכוניות אפשר לדון האם המכונית היא ממונו של אדם המזיק, ואז להחיל על זה את דיני שור המזיק, או שהאדם הנוהג במכונית הוא המזיק – ואז להחיל על זה את דיני אדם המזיק. נפקא מינה בין האפשרויות השונות תהיה, למשל, כאשר הדבר נעשה באונס. אדם חייב בנזקים שהוא עושה גם אם הוא היה שוגג או אנוס, אבל הוא אינו חייב בנזקים שנגרמו ע"י ממונו אם הוא היה אנוס.

תאונות דרכים, אם כן, היא אדם המזיק או ממון המזיק?

מסתבר שיש להפריד בין סוגים שונים של תאונות דרכים: אדם שהשאיר רכב חונה בצד הדרך, ואדם אחר נתקע בו – יש לדון האם הרכב הזה הוא בור או ממונו של אדם. זה יהיה תלוי במחלוקת רב ושמואל האם ממון שלא הופקר נחשב בור או לא.

רכב שהתדרדר ופגע ברכבים אחרים – זה ודאי ממונו של אדם, ולכן אם מדובר באונס הוא יהיה פטור.

אך מה יהיה דינו של אדם שנוהג ברכב ופוגע ברכב אחר או בהולך רגל? שאלה כמעט זהה נשאלה כבר לפני מאות שנים בשו"ת הרא"ש:
 

5. שו"ת הרא"ש (ר' אשר בר' יחיאל, המאה ה-14, אשכנז וספרד) כלל קא סימן ה

שאלה: ילמדנו רבינו: חתן שיוצא מחופתו, ודרך הוא שיוצאין עמו רעיו וקרוביו חוץ לעיר, וכך עשו, שיצאו עמו, ומהם רוכבין בסוסים ומהם בפרדים, והקדים החתן לפניהם והיו באין אחריו, ורץ אחד בסוסו ופגע בפרד שהחתן רוכב עליה הכאה גדולה, ובא לו הפסד לחתן מהכאה זו כגון ג' מאות זהובים, שהיה הפרד מכותי, וכך העידו העדים. וטוען המזיק, שמאחר שברשות הרבים היה, שכל העולם רשאין ללכת בו, אינו חייב לשלם, שהיה לו לשמור עצמו. למאי מדמינן ליה? מאחר שהוא הכה בסוס, כמו חציו הוא, או לרגל מדמינן ליה, מאחר שנעשה בשבילת האוכף; או נאמר: מאחר שכחו מעורב בו, שרגלו של אדם הולך בשבילת האוכף, כאלו עשאו הוא בעצמו; ואף על פי שהיה אנוס, תחלתו בפשיעה היה.
תשובה: מה שטוען המזיק שהוא פטור, לפי שהיה ברשות הרבים, והיה לו רשות לרוץ, והיה לו לניזק לשמור עצמו, לאו טענה היא, שאין לו לרוץ ברשות הרבים, אפילו אדם ברגליו, אלא כדי שיכול לעמוד כשירצה. כדאיתא בב"ק (לב, א): תניא: איסי בן יהודה אומר: רץ חייב, מפני שהוא משונה; ופסק ר' יוחנן הלכה כאיסי בן יהודה. כ"ש הרוכב על סוס, שאין לו רשות לרוץ במקום שבני אדם רוכבין, שמא לא יוכל לעמוד כשירצה, ופושע הוא. ומזיק בגופו הוא, כיון שהוא רוכב על בהמה והזיק בגוף הבהמה, או באוכף שעליה, כמזיק בגופו דמי, כמו בהמה שהזיקה באוכף שעליה. וחייב המזיק לשלם מה שישומו בית דין שנפחתו מדמי הפרד בשביל הכאה זו. אבל אם הפרד של כותי הוא, וצריך הניזק לשלם לכותי יותר ממה שנפחת דמי הפרד, נזק זה אין המזיק חייב לפרעו; דאם הכותי מעביר עליו את הדרך, זה לא הזיק, כיון שלא הזיק בכוונה. אשר בן הרב ר' יחיאל זצ"ל.


תשובתו של הרא"ש אף נפסקה בשולחן ערוך:
 

6. שולחן ערוך חושן משפט הלכות נזיקין סימן שעח סעיפים ח-ט

היה אחד רץ ואחד מהלך, והוזק המהלך ברץ, חייב, מפני שרץ שלא ברשות. במה דברים אמורים? -בחול. אבל בע"ש בין השמשות, פטור, מפני שרץ ברשות. (ודוקא בסתם, דתלינן דרץ לצורך שבת. אבל אם ידוע שאינו רץ אלא לשאר חפציו, ולא שייכא ביה צורך שבת, חייב כמו בחול).
אם בא אחד רוכב בסוסו מאחרי חבירו, ופגע בסוס שחבירו רוכב בו והכה את הסוס, חייב לשלם כל מה שֶׁיָּשׁוּמוּ בית דין שנפחת מחמת הכאה זו. ואפילו היה הסוס המוכה של עובד כוכבים, וצריך הניזק לשלם לעובד כוכבים יותר ממה שנפחתו דמי הסוס, אין המזיק חייב לשלם יותר ממה שישומו בית דין.


יש חידוש גדול בדברים אלו, שלמרות שהסוס הוא בעל רצון ואינסטינקטים משלו, כאשר הוא נתקע בבעל חיים אחר הוא נחשב כחץ של הבעלים לגמרי.

החזון איש לא הסכים לחידוש הזה, והוא טוען שאם אדם רוכב על סוס והסוס הזיק, אין זה נחשב כוחו של האיש, כי האיש הוא כמו אוכף על הסוס:
 

7. חזון איש (הרב אברהם ישעיהו קרליץ, המאה ה-20, בני ברק) חו"מ ב"ק סי' ד אות ח

שו"ע סימן שעח סעיף ט אם בא אחד רוכב בסוסו וכו'. בתשובת הרא"ש כתב שאין זה רגל ברשות הרבים כיון שרוכב על הבהמה. ואינו מובן מה טעם הוה זה, הלא הסוס מזיק מכוחו ולא מכח אדם, ולא מצינו דעגלה מושכת בקרון הוי כגוף הבהמה והבהמה מזקת בכוחה ושליף שעליה כגופה, והכא נמי אדם המושך בקרון חשיב אדם המזיק, אבל הכא שרוכב עליה והוא נעשה שליף שעליה למה חשיב אדם המזיק? ומשמע ברא"ש שאם לא רכב עליו והריצו והזיק פטור משום רגל ברשות הרבים, וכי רכב עליו מאי הוי?

לכן סובר החזון אי"ש שאם אדם רוכב על סוס והסוס הזיק, אין זה נחשב כוחו של האיש אלא ממונו. יכול להיות שהם מדברים על שני אופנים שונים של נזק: הרא"ש עוסק במצב שבו אדם דירבן את הסוס והסוס רץ ולא הצליח לעצור כתוצאה מהדירבון הזה, ולכן זה נחשב כוחו של הרוכב, ואילו החזון אי"ש מדבר על מצב שבו אדם רוכב על סוס והסוס מחליט לרוץ ולהיתקע בבעל חיים אחר.

בכל אופן, כאשר מדובר במכוניות, ודאי שכולם יסכימו שזה נחשב כוחו של האיש, שהרי למכונית אין דעה עצמאית. שאלה זו עלתה לדיון בבית הדין, וכך נפסק:
 

8. פסקי דין - ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין ח עמוד שד

ובנידון דידן שא' וב' ניזוקו זה מזה במכוניותיהם, וטוען א' שהוא נהג ברשות כשפנה ימינה מכיון שאותת לב' שזו כונתו, ולטענתו ב' לא נהג ברשות כשהתחיל לנסוע למרות האיתות שלו. אם נכונה טענתו שאכן אותת ימינה, ומשמעות האיתות היא שבכוונת הרכב השמאלי להקיף את הרכב הימני כדי להכנס ימינה, ועל הרכב הימני הנמצא במצב עצירה לאפשר את כניסת הרכב המאותת ימינה, אם כן, ה"ז דומה למשנה הנ"ל שאם הודיע לבעל קורה שאחוריו שיעמוד כיון שהוא עומד, ובעל הקורה לא עמד והזיק לחבית שלפניו, חייב, כיון שהודיעו. אבל אם נכונה טענת ב' שכבר התחיל לנסוע, אזי גם אם אותת א' שבכוונתו להכנס ימינה, אין זו הודעה אלא בקשה, שכיון שב' היה במצב נסיעה אינו חייב לעצור כדי לאפשר לא' להכנס ימינה, אלא הדבר תלוי ברצונו הטוב, מה גם שלטענת ב' א' לא אותת ולא הודיע על רצונו לפנות ימינה, א"כ, אין לחייב את ב' על הנזק שגרם ב' לעצמו. ומכיון שא"א לברר טענותיהם, אם ירצה ב' להפטר צריך להשבע היסת על טענתו, והואיל ונהגו שלא להשביע אלא מפשרים, ומבואר בפוסקים שפשרה בעד שבועת היסת הינה שליש, עי' פס"ד ירושלים כרך ג עמ' סח, ע"כ ישלם הנתבע שליש מהתביעה ויפטר.

שאלה מצמררת נשאל ר' עקיבא איגר בנושא תאונת דרכים: אדם העמיס עגלה מעבר למה שאמורים להעמיס, ונהג במהירות מופרזת בלילה, והעגלה התהפכה, ובנו ומשרתו של אותו אדם נהרגו בתאונה. הוא פנה לר' עקיבא איגר ושאל אותו האם עליו לגלות לעיר אחרת, ואיזו תשובה עליו לעשות בגלל שהתגלגלה לידו חובה כזו. כך ענה הרעק"א:
 

9. שו"ת רבי עקיבא איגר (המאה ה-19, פולין) מהדורא תניינא סימן ג

הגיעני מכתבו, אשר כל הקורא יתפקקו עצמותיו על גודל הסבה אבידת ב' נפשות פתאום ובמאורע כזה. ועל דבר ענין התשובה, לדעתי חמור הענין מאד, וצריך האיש לתשובה גדולה, אף דלענין חיוב גלות אין לנו לדון בזה, דנראה דמעיקר הדין החיוב גלות רק בזמן שיש ערי מקלט שיגלה וישב בערי המקלט, וכמו שנראה כן מלשון הרמב"ם רפ"ה מהל' רוצח, וכנראה דמשום זה לא נזכר בש"ע דיני גלות בכלל ובפרט, גם מלבד זה, גם בזמן שהיה נוהג דין גלות לא היה גולה בנ"ד, דאף דמה שכתב מעכ"ת לדמות להוציא ראשו דממעטינן מ"ומצא" - פרט לממציא עצמו, זהו לא נ"ל כלל, דהתם בשעת זריקת האבן לא היה שם באותו מקום, ואח"כ הוציא ראשו לשם, אבל בנ"ד הא היו בנו ומשרתו במקום ההוא יושבים על העץ הקשור בעגלה, אלא דאם היו נעורים היה באפשרות להמלט ולעמוד על נפשם לרוץ משם זהו לא מקרי ממציא עצמו במה שנמנע מלהמלט, מ"מ לענ"ד מטעם אחר פטור מגלות ב"ד, כי אולי הרוח בלבלתם, או שפרכסו וקרבו עצמם את מיתתם, כדאיתא בגיטין (דף ע') ובהרמב"ם (פ"ה ה"ב) מהל' רוצח, ואולם עכ"ז צריך כפרה, והלא המהרי"ו כתב השליח שנהרג צריך המשלח כפרה, והמג"א הביא כן בסוף הלכות ר"ה בשם באר שבע, והצ"צ (סי' ד') אף שגמגם על ראית מהרי"ו מ"מ סיים שם דלמעשה אינו חולק על המהרי"ו, ומ"מ נראה דבעובדא דמהרי"ו סגי בתשובה קלה, כיון דלא היה כלל בגרמא דהמשלח, לא כן בנ"ד דהאיש ההוא גורם גדול, ואפשר דלענין גלות היה פטור ג"כ מדין שהוא קרוב למזיד להריץ הסוסים טעונים במשא ובלילה, ואדם מועד לעולם בדבר שקרוב לפשיעה, דהיינו כעין אבידה, כמ"ש תוס' ב"ב (דף צ"ג ד"ה חייב) ואם היו משאות של אחרים, וע"י נפילת העגלה היו נפסדים, אף אם היה שומר חנם, קרוב הדבר בעיני שהוא חייב לשלם מדין מזיק דהוי קרוב לאבידה דודאי צריך ליזהר ולחוש שמא תפול העגלה ע"י שמריץ הסוסים בלילה, ופוק חזי מה שהחמיר המהר"ם לובלין בתשובה (סי' מ"ג ומ"ד) בענינים שלא לדונו לגרמא, כמו בענין שלפנינו, לזה לדעתי הקלושה, ראשית התשובה יהיה אחרי שנהרגו בנו ומשרתו הנער ולא עשו פירות בעולם, הוא יקים זרע להם, דהיינו שעבור בנו הנהרג יחשוב באם היה זוכה להכניסו לחופה כמה היה מוציא עליו נדן ומלבושים ושארי ההוצאות, ויפריש כפי הסך ההוא שיהיה לקרן קיימת לעולמי עולמים, ומהרווחים יוחזק בן עני לגדלו וללמדו תורה וגמרא עד שיהיה בן ט"ו שנים שיוכל לשלחו ללמוד בישיבה ואח"כ יוחזק מהרווחים תלמיד אחר, וכן לעולם, והתלמידים ההם יקראו על שם בן הנהרג שהוא מחזיקם, ואם ישאו להם נשים ויולידו בנים, הבן הבכור יקרא בשם הנהרג. ועבור הנער המשרת יקבל האיש על עצמו ליתן כל ימי חייו מידי שנה בשנה כ"ה ר"ט ליתן מזה שכר לימוד לבני עניים בשנה הראשונה ישלם לעשרה מלמדים עניים שילמדו יום יום שיעור לתועלת נשמת ההרוגים, ויאמרו נוסח התפילה וקדיש דרבנן, גם יפרוש סך מה שמהרווחים ישולם לאיזה לומדים בכל יום היא"צ שיעור משניות, ולהתפלל עליהם ולומר קדיש דרבנן. כל ימי חיי האיש ההוא, ישלח ביום היא"צ שלהם עשרה אנשים על קברם לבקש עבורו מהם מחילה:
ובענין סיגופים, אחרי שכתב מעכ"ת נ"י שהאיש ההוא סמוך לימי הזקנה, לזה ראוי להקל עליו, ולזה במשך ג' שנים יתענה ב' וה' וער"ח ועשי"ת ולהשלים התעניתים האלו, ואחרי ג' שנים יתענה בימים אלו הנ"ל עד אחר חצי היום, ואם הוא בדרך ורואה שקשה עליו התענית יפדה התענית בעד ערך ג' פעמים ח"י גדולים שיתן לעניים, וכל ימיו לא ילך לסעודת נישואין [זולת בסעודת צאצאיו או שהוא שושבין]. וכל לילה קודם שהולך לישן יתודה בלב נשבר ובבכיות גדולות ולבקש מחילה וכפרה מהשם יתברך, יקבל ד' תפילותיו וצדקותיו ותעניתיו ברחמים ויכפר לו כפרה גמורה, ונפשות ההרוגים יתפייסו, ויליצו טוב בעדו, כן נראה לענ"ד, ידידו דו"ש הק' עקיבא גינז מא"ש.


הרב עובדיה יוסף דן בשאלה של כהן שהרג אדם בתאונת דרכים, האם הוא יכול להמשיך לשאת את כפיו, והוא פוסק שהוא אסור לשאת את כפיו, כדין כהן שהרג את הנפש:
 

10. שו"ת יחוה דעת (הרב עובדיה יוסף זצ"ל) חלק ה סימן טז

בסיכום: כהן שנהג במכונית, וגרם לתאונה קטלנית, אינו רשאי לישא כפיו, ואפילו אם עשה תשובה, הואיל ויצאה תקלה מתחת ידו באיבוד נפש מישראל. ואפילו אם יצא זכאי בדינו מבית המשפט מחוסר הוכחות, כל שיודע בעצמו שנהרג אדם מישראל על ידו אסור לו לישא כפיו, שיש בזה איסור ברכה לבטלה. ואמנם אחינו האשכנזים היוצאים ביד רמ"א מקילים בזה אם היה הדבר בשגגה ועשה תשובה, אבל אנו קבלנו הוראות מרן השלחן ערוך שפסק שאפילו הרג נפש בשוגג ועשה תשובה אינו נושא כפיו. וכן הורו הלכה למעשה גדולי רבני ספרד. אולם אם היה אנוס לגמרי, כגון שנהג בזהירות, ובפתע פתאום קפץ אדם והתגלגל לרגלי המכונית ונדרס למות, אז אם קיבל עליו תשובה כהוראת חכמי ישראל, רשאי לישא כפיו. וכל שכן אם הנפגע לא מת מיד אלא לאחר כמה ימים, שיש להקל בזה על בעלי תשובה. ושב ורפא לו.

הרב וייס דן בשאלה האם מותר להלשין על אדם שאינו נוהג כשורה, היות והוא מסכן את חייהם של רבים, והוא פוסק שהאדם הזה הוא רודף, ומותר להסגירו, אך יש להזהירו לפני שעושים זאת:
 

11. מנחת יצחק (הרב יצחק יעקב וייס, המאה ה-20, ישראל) חלק ח סימן קמח

בענין אם מותר למסור לשלטונות את אלו המסכנים עוברי דרך ע"י אי זהירות בהנהגתם בכלי רכב.
הנני בזה ע"ד שאלתו היות שיש כמה הנהגים בכלי רכב באופן המסכן את כל מי שנמצא לידם בדרכים, או בכלי רכב הסמוכים להם, ע"י כמה וכמה אופנים שחשבם במכתבו, האם מותר למסרם לשלטונות, אשר בדרך כלל מענישים אותם בקנסות כספיים, או בשלילת רשיון הנהיגה לתקופה מסויימת או במאסרים, למען ישמעו וייראו וימנעו מדברים המסכנים את הציבור. ואף דעפ"י הלכה אסור למסור גופו או ממונו של ישראל לערכאות, אבל מי שמסכן הציבור אינו בכלל זה, וכמבואר ברמב"ם (פ"ח מה' חובל ומזיק) וש"ע (חו"מ סי' שפ"ח סעי' י"ב) שכל המיצר הציבור ומצערן מותר למסרו ביד עכו"ם להכותו ולאסרו ולקנסו וכו', ודבר ברור שכל אלו שנוהגים באי-זהירות ובצורה מופקרת מכניסים לסכנת נפשות את כל מי שנמצא בסמוך להם, והלא נצטוינו להתרחק מהסכנה, וכל דבר המביאים לידי סכנה, ואולי ע"י נקיטת אמצעים ופעולות נגדם נרחיק את הסכנה ויתמעטו האסונות עכת"ד.
...ונבוא לנד"ד, דפשיטא דבנוסע במהירות מופרזת אשר לא יוכל לעצור את הרכב ברגע שיצטרך לעצור מבלי לגרום אסון, שהזכיר כ"מ במכתבו, דדינו כרודף, דהרי אף בהרבה פחות מזה, כתב בתשו' הרא"ש, הובא בטור (חו"מ סי' שע"ח), וז"ל מה שטוען שהוא פטור כיון שהוא ברשות הרבים והיה לניזק לשמור עצמו, לאו טענה היא, שאין לו לרוץ ברה"ר, ואפילו ברגליו, שיכול לעמוד כשירצה, כ"ש הרוכב סוס שאין לו לרוץ במקום שבני אדם רוכבין, שמא לא יוכל לעמוד כשירצה, ונמצא שפושע בו ומזיק בגופו הוא, כיון שרוכב על גוף הבהמה ומזיק בגוף הבהמה או באוכף שעליו לחייב לשלם כל מה שישומו בית דין וכו' עכ"ל, וכ"פ בש"ע שם /חו"מ סי' שע"ח/ (סעי' ח' ט') ועי' בסמ"ע שם, וא"כ ק"ו בן בנו של ק"ו כמו בנד"ד בנסיעה ברכב במהירות מופרזת דיש לו דין מזיק ממש, ואם הוא נוסע באופן היוצא מכלל השיעור הניתן יש לו בזה דין רודף, ואם אחרי ההתראה והאזהרה הוא ממשיך כרצונו, מותר למוסרו לשלטונות, - וכמו כן פשיטא במה שנזכר עוד במכתבו, כגון באינו עוצר הרכב בשעה שמסומן עבורו, שיוכלו הולכי רגל לעבור הכביש, וכן ברכב הבא מכיוון אחר לנסוע, או שעוקף רכב אחר בצורה המסכנת, - או שנוהג רכב מבלי שעבר את הבחינה שיודע לנהוג ברכב ולשלוט עליו בעת הצורך - דכל אלו בכלל רודף המסכן עצמו ואחרים, ואף אם אין כוונתו לסכן הוי בכלל רודף כנ"ל.
וגם בכלל, אם מעמיד את רכבו בצורה המסכנת את הולכי רגל, או על המדרכה שמאלץ את הולכי הרגל לרדת על פני הכביש שזה מקום מיועד עבור נסיעת כלי רכב ומסוכן עבור הולכי רגל וכיוצא בזה שהזכיר במכתבו, כל אלה יש להם דין כמו חופר ברה"ר, וכמבואר בש"ע (חו"מ סי' ת"י), דאפילו שפך מים ברה"ר והוחלק בהם אחר חייב עיין שם, ועוד יש בזה, אף אם יהיה ברשותו דבר שיש בו סכנה. משום לא תשים דמים בביתך, וכמבואר ברמב"ם (פי"א מה' רוצח ושמירת נפש) ובש"ע /חו"מ/ (סי' תכ"ז), ועי' שם (סעי' ח') דכל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה שנאמר השמר לך ושמור נפשך, ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאים לידי סכנה ביטל מצות עשה ועבר בלא תשים דמים עכ"ל, וכמבואר עוד הרבה בזה בכמ"ק בש"ס וש"ע ופוסקים.
אמנם כמבואר בש"ע בכל אלו הדינים בין ברודף /חו"מ/ (בסי' תכ"ה) ובין במוסר /חו"מ/ (סי' שפ"ח סעי' י') ובין בעוסק בזיופים שם (סעי' י"ב) ובשאר מקומות, דקודם שימסור אותו לערכאות צריכים התראה, כן בנד"ד אין לעשות מעשה בלא התראת ב"ד, ובכן יש להעסקנים במצוה זו של הצלת נפשות לבוא לפני ב"ד ולהציע הצעתם לפניהם, ויה"ר שחפץ ד' בידכם יצליח וכאשר יצא דבר הב"ד יסכימו ג"כ מן השמים לטובת ותקנת הרבים. והנני בזה דושה"ט וחותם בחותמי ברכות. יצחק יעקב ווייס.


ומי יתן ונדע כולנו לשמור על חיינו וחיי האחרים בכבישים, ונדע את האחריות הגדולה המוטלת עלינו. לסיום, אביא תפילה שחיבר הרב דוד מישלוב לאומרה בכל פעם שנכנסים לנהוג במכונית (ניתן להזמין ממנו את התפילה על כרטיס מעוצב יפה, לשים באוטו):
 

12. תפילה לנהג ולנהגת, הרב דוד מישלוב

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, ה' אֱ-לֹהַי וֵא-לֹהֵי אֲבוֹתַי,
שֶׁתַּחֲדִיר לְהַכָּרָתִי אֶת גֹּדֶל הָאַחֲרָיוּת הַמֻּטֶּלֶת עָלַי,
לִשְׁמוֹר עַל הַחַיִּים וְעַל שְׁלֵמוּת הַגּוּף –
שֶׁלִי, שֶׁל הַנוֹסְעִים עִמִּי, וְשֶׁל כָּל אָדָם בַּדֶרֶך.
עֲזֹר נָא לִי
שֶׁלֹּא אַסִּיחַ דַּעְתִּי מִנְּהִיגָתִי אַף לְרֶגַע.
תֵּן בְּלִבִּי לִנְהֹג תָּמִיד כַּחוֹק,
מִתּוֹךְ הִתְחַשְּׁבוּת בַּזּוּלָת,
בְּסַבְלָנוּת, וּבִשְׁלִיטָה עַצְמִית,
וְלֹא מִתּוֹך בֶּהָלָה לְהַגִּיעַ מֻקְדָּם לְיַעֲדִי.
שְׁמֹר נָא עָלַי וְעַל כָּל הַנּוֹסְעִים בְּדֶרֶךְ זוֹ,
בְּתוֹךְ שְׁאָר הוֹלְכֵי הַדְּרָכִים בְּיִשְׂרָאֵל – אָמֵן



תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר