תם חמור ממועד
בבא קמא לד ע"א - ע"ב
"אמר רבא: פחת נבילה איכא בינייהו, רבי מאיר סבר: פחת נבילה דניזק הוי, ורבי יהודה סבר: פחת נבילה דמזיק הוי פלגא. אמר ליה אביי: אם כן, מצינו לרבי יהודה תם חמור ממועד!".
קושיית אביי לכאורה איננה מובנת. הרי המזיק אינו מפסיד את פחת הנבילה בגלל חומרה שקיימת בשור תם, אלא משום שבמקרה הפחת קרה בנבילה ולא בשור החי, והוא נעשה לפני כן שותף באותה נבילה. שהרי באותה מידה יתכן שיקרה פחת דוקא בשור החי שביד המזיק ולא בנבילה, ואז יתהפך המצב, והמזיק דוקא ישמח מאוד על כך שהוא נעשה שותף גם בנבילה ושמשום כך אין כל ההפסד שבפחת שורו החי נופל עליו!
אלא שהקושיה איננה על ההפסד המיקרי למזיק הקיים כאשר יש פחת נבילה, אלא על עצם הדין שבעל השור התם נעשה שותף בנבילה, וכפשטות לשון רש"י: "תם חמור ממועד - דהא גבי מועד אמרינן בפרק קמא (דף י:) בעלים מטפלים בנבילה דכתיב והמת יהיה לו וגו' לניזק". כלומר, שבשלמא אם המזיק עשוי רק להרוויח משותפותו בנבילה כדברי הגמרא בהמשך – כי אז מובן שזו קולא נוספת שהקילה התורה בשור תם. אולם אם המזיק נעשה שותף בנבילה לכל דבר וענין, זו ודאי חומרה הקיימת רק בשור תם – כי אין אדם חפץ שיחליטו לרשותו ממון שלא חפץ בו מעולם, ועוד שיצטרך ליטפל בו למוכרו בחופזה לפני שיופחת יותר ויותר, שהרי דרך נבילה להמשיך ולהרקב.
על פי זה מבואר הכיצד דברי רבי יוחנן נאמרו לאחר דברי רבא ואביי והרי הוא קדם להם בשני דורות, ובהיותו נשיא שבארץ ישראל דבריו היו מפורסמים אצל רבא ואביי בבבל. אלא שאמנם דברי רבי יוחנן: "שבח נבילה איכא בינייהו" קדמו לדברי רבא ואביי. וסבר רבא לפרש שלאו דוקא שבח אלא הוא הדין פחת. ועל כך הקשה אביי שהסברה נותנת ששבח בדוקא, ולא פחת. וכך אמנם מסיקה הגמרא בהביאה את דברי רבי יוחנן כלשונם.
