גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף י"ח, מדור "עלי הדף"
מסכת בבא קמא
דף ל ע"א

חסיד הוא זה שטוב לשמים, טוב לבריות וטוב לעצמו

אמר רב יהודה, האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין, רבא אמר מילי דאבות, ואמרי לה מילי דברכות (דף ל ע"א). ומבאר המהרש"א: "יראה, כי 'חסיד' נאמר על מי שעושה מעשיו על צד היותר טוב, כמאמרם פרק קמא דע"ז במעלות הטוב עשרה דברים, זהירות מביאה לידי זריזות כו', וחשיב למעלה עליונה 'חסידות מביאה לידי רוח הקודש', ולפי שיש לאדם במעשיו הטובות ג' חלקים, דהיינו, 'טוב לשמים', ו'טוב לבריות', ו'טוב לעצמו', קאמר רב יהודה: 'מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין', דאז יכול לתקן מעשיו שיהיה טוב לבריות, ורבא קאמר דלקיים 'מילי דאבות', דאז יתקן מעשיו שיהיה טוב לעצמו - במדות, ואמרי לה דלקיים 'מילי דברכות', דאז יתקן שיהיה טוב לשמים, וכל אחד מהני אמוראי נקט כל אחד מהני ג' מיני חלוקים במעשים טובים של אדם".

ביסוד זה, שישנם שלשה מיני שלימיות - "טוב לשמים, טוב לבריות, וטוב לעצמו" - האריך גם המהר"ל בספרו 'דרך חיים' (הקדמה), וז"ל: "כי שלימות האדם הוא בשלשה פנים שאין האחד כמו השני, כי צריך האדם שיהיה שלם עם זולתו מבני אדם, וצריך שיהיה שלם בעצמו עד שהוא בריה שלימה, וצריך שיהיה שלם עם בוראו, דהיינו בדבר שמגיע לבוראו, ואלו ג' שלימות כוללים הכל... וסבר רב יהודה: 'מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין', שלא יגרום היזק לזולתו מבני אדם, וזהו עיקר החסידות כאשר זולתו לא ימצא היזק ממנו, שאם אין מקיים דבר זה וגורם לזולתו היזק, אין ראוי שיהיה נקרא 'חסיד'...", ולרבא דאמר 'לקיים מילי דאבות', כלומר, שעיקר החסידות הוא בזה, כאשר הוא איש שלם בעצמו, והמדות הטובות הם שלימות עצמו, וסבר רבא, כי יותר ראוי שיקרא 'חסיד', כאשר הוא שלם בעצמו, דבר שמגיע לעצמו, והוא עיקר יותר לחסידות, ולאמרי לה 'לקיים מילי דברכות', הוא השלימות השלישי שהוא שלם עם בוראו, לברך את שמו ית' על כל דבר ודבר, ואין שם שמים מסולק מאתו, וסברי דיותר ראוי שיהיה החסידות תולה בזה כאשר הוא שלם עם בוראו".

ומסיק המהר"ל: "ואפשר כי אין כאן מחלוקת כלל, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, כי האדם אינו יושלם עד שהוא חסיד גמור בג' דברים אלו שמשלימים האדם עם בוראו ועם זולתו מבני אדם ויהיה שלם בעצמו גם כן ואז הוא שלם לגמרי". [ראה גם מה שהובא כאן ב'שיטה מקובצת' בשם רבינו יהונתן: "... ובפחות משלשה אלה לא יוכל להיות חסיד, שיקיים מילי דנזקים שישמר מהיזק חבירו... ושיקיים מילי דאבות שיהא ותרן בממונו... ושיקיים מילי דברכות שיתפלל בכוונה שלמה"].

וכן כתב המהר"ל גם בביאור המשנה (אבות פ"א מ"ב): "על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים", וז"ל: "...לפיכך אמר התנא האלקי, כי זה עמוד אחד שהעולם עומד עליו הוא התורה, מה שהתורה היא משלמת האדם עד שהוא בריאה שלימה מצד עצמו, ואח"כ אמר 'על העבודה', והעבודה שהיא עבודה בעצם ובראשונה היא העבודה בקרבנות, ואין דבר יותר ראשון מזה, וכל שאר הדברים שהם עשיית המצות לעשות רצון השי"ת נכללים תחת העבודה... ולפיכך העבודה היא עמוד אל העולם שמזה יחשוב האדם שלם וטוב אל מי שבראו כאשר הוא עובד לו, וצריך שיהיה האדם שלם וטוב לבוראו, וכנגד הג', שצריך שיהיה האדם שלם וטוב עם זולתו, וזהו על ידי גמילות חסדים, כאשר הוא עושה לזולתו חסד חנם הנה אין ספק שבזה הוא טוב לזולתו, ואין דבר יותר טוב מזה כאשר עושה טוב לזולתו בחנם ואז הוא טוב לגמרי".

הדברים מובאים בקצרה ב'אדרת אליהו' להגר"א זי"ע (ישעי' א, ב): "והמצות נחלק לשלשה, שבין אדם למקום ובין אדם לחבירו, והמדות שלעצמו, וכנגד זה אמרו חז"ל 'האי מאן דבעי למהוי חסידא יקיים מילי דברכות' - הוא בין אדם למקום, וחד אמר יקיים מילי דנזיקין הוא בין אדם לחבירו, וחד אמר יקיים מילי דאבות - הוא המדות שלעצמו, והן המה ג' דברים שהעולם עומד עליהם תורה ועבודה וגמ"ח, תורה - לעצמו, ועבודה - למקום, וגמילות חסדים - לחבירו" (ע"ע 'אדרת אליהו' פר' האזינו עה"פ "שחת לו"; ביאור הגר"א משלי ב, ט).

ביסוד זה מבאר המהרש"א כמה וכמה מאמרי אגדות רז"ל בש"ס, והרי ביאורו בהא דאמרו (עירובין יג:): "שכל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו, וכל המגביה עצמו הקב"ה משפילו, כל המחזר על הגדולה גדולה בורחת ממנו, וכל הבורח מן הגדולה גדולה מחזרת אחריו, וכל הדוחק את השעה שעה דוחקתו, וכל הנדחה מפני שעה שעה עומדת לו", וז"ל: "לכאורה כל הני שלשה חלוקות דנקט הם קרובים לענין אחד וכפול הוא, ונראה לפרש, לפי שהאדם צריך שיהיה טוב לשמים וטוב לבריות וטוב לעצמו, וההיפך ג' דברים אלו ברע הנוגע במדת הגאוה, וזהו שאמרו לגבי טוב לשמים 'המשפיל עצמו נגד הקב"ה הרי הוא מגביהו, וכל המגביה עצמו נגד הקב"ה הוא משפילו'... ולגבי הבריות אמר מדת הרע 'המחזר על הגדולה' כו', בהיותו משתרר על הבריות, 'הגדולה בורחת ממנו' - שאינו מקובל בעיניהם, כדאמרינן פרק המוכר פירות (ב"ב צח.) 'מאן דיהיר אפילו אאינשי ביתיה לא מתקבל', וההיפך, 'כל הבורח מן הגדולה', והוא נוח לבריות, 'הגדולה מחזרת אחריו', להיות מקובל בעיניהם. ולגבי עצמו אמר: 'כל הדוחק את השעה', כפרש"י שמתיגע להעשיר ולהתגדל כו', 'השעה דוחקתו', דהיינו כמאן דאמר דמזל שעה גורם, וההיפך ד'כל הנדחק מפני השעה', הרי על ידי זכות זה ואפושי ברחמים, הקב"ה משנה מזלו ו'השעה עומדת לו'..." (ע"ע ח"א מהרש"א שבת קנב: ד"ה עתידים צדיקים ובעירובין סה: בהא דאמרו "בשלשה דברים אדם ניכר בכוסו ובכיסו ובכעסו", יעו"ש).