הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"מדשקיל וטרי אליביה הלכתא כוותיה"
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
בבא קמא לא ע"א
מתני'. שני קדרין שהיו מהלכין זה אחר זה, ונתקל הראשון ונפל ונתקל השני בראשון -
הראשון חייב בנזקי שני.
גמ'. אמר רבי יוחנן: לא תימא מתני' ר' מאיר היא, דאמר נתקל פושע הוא וחייב,
אלא אפילו לרבנן דאמרי אנוס הוא ופטור, הכא חייב, שהיה לו לעמוד ולא עמד;
רב נחמן בר יצחק אמר: אפילו תימא לא היה לו לעמוד,
היה לו להזהיר ולא הזהיר.
ורבי יוחנן אמר: כיון דלא היה לו לעמוד לא היה לו להזהיר, דטריד.
תנן: היה בעל קורה ראשון ובעל חבית אחרון,
נשברה חבית בקורה - פטור,
ואם עמד בעל קורה - חייב;
מאי לאו שעמד לכתף דאורחיה הוא, וקתני חייב, דהוה ליה להזהיר!
לא, כשעמד לפוש.
1.
לפי רבי יוחנן אדם שנפל [בכל אופן - גם באונסין] חייב בנזקי אחר רק אם היה יכול לעמוד ולמנוע את הנזק מחברו.
2.
לפי רב נחמן בר יצחק הוא חייב בנזקי אחר רק אם היה יכול להזהיר - אפילו שלא היה יכול לעמוד - ולמנוע את הנזק מחברו. רב נחמן בר יצחק מחמיר יותר מרבי יוחנן לגבי אחריותו של הנופל.
3.
רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק יג הלכה ח:
שני קדרין שהיו מהלכין בדרך זה אחר זה ונתקל הראשון ונפל ונתקל השני בראשון, אם היה לראשון לעמוד ולא עמד חייב בנזקיו של שני, שאע"פ שהוא אנוס בשעת נפילה אינו אנוס בהיותו מוטל בדרך והרי הוא יכול לעמוד, ואם לא היה לו לעמוד * פטור ואף על פי שלא הזהיר לזה שנתקל בו מפני שהוא טרוד בנפשו.
הרמב"ם פוסק בפירוש כרבי יוחנן, שאין הנופל חייב להזהיר אחרים מפני שהיה טרוד בנפילתו.
3.1
הערה: האם המזיק צריך להוכיח שהיה טרוד?
3.2
ואם הניזק יוכיח שהמזיק לא היה טרוד [דיבר בטלפון]?
3.3
כלומר, השאלה היא האם הקביעה של רבי יוחנן "דטריד" היא קביעה מוחלטת ואוביקטיבית של חז"ל - וממילא יתכן שאפילו אם הניזק יוכיח שהמזיק לא היה טרוד בנפילתו - עדיין המזיק יהיה פטור כי חכמים פטרוהו.
3.4
או שזוהי קביעה סובייקטיבית, כי כך הוא המצב בדרך כלל, וממילא, אם הניזק יוכיח שהמזיק לא היה טרוד, אזי המזיק יהיה חייב.
4.
רא"ש מסכת בבא קמא פרק ג סימן ט:
ט [בבא קמא דף לא ע"א] מתני' שני קדרין שהיו מהלכין זה אחר זה ונתקל הראשון ונפל ונתקל השני בראשון. הראשון חייב בנזקי שני.
ואמר רבי יוחנן עלה בגמרא דאפילו לרבנן דאמרי נתקל אנוס הוא חייב הראשון בנזקי שני משום שהיה לו שהות לעמוד ולא עמד.
ורב נחמן בר יצחק אמר אפילו לא היה לו שהות לעמוד חייב לפי שהיה לו להזהיר ולא הזהיר.
ורבי יוחנן סבר כיון דטרוד היה בנפילתו לא היה לו להזהיר.
עד כאן סיכום קצר של הגמרא.
4.1
ופסק רב אלפס ז"ל הלכה כרבי יוחנן*.
הרי"ף פוסק כרבי יוחנן [ומתאים גם לדברי הרמב"ם - כלעיל בסעיף 3]
4.2
מקשה הרא"ש
ותמהתי על פסק זה דלכאורה משמע דהלכה כרב נחמן בר יצחק דבתראה הוא דתלמידו של רבה היה.
במחלוקת בין רבי יוחנן ורב נחמן בר יצחק ההלכה צריכה להיות כרב נחמן בר יצחק מפני שהוא חי אחרי רב יוחנן, והכלל הוא ש"הלכה כבתראי".
4.3
משמע מהרא"ש, שהכלל של "הלכה כבתראי" תקף גם לגבי חכם שחי לפני תקופת אביי רבא [ כלל זה שנוי במחלוקת פרשנים]. רבי יוחנן חי לפני אביי ורבא. רב נחמן בר יצחק חי אחרי אביי ורבא, ולכן נראה שמתאים כאן הכלל הרגיל של "הלכה כבתראי" לפי כולי עלמא.
4.4
הרא"ש אומר שרב נחמן בר יצחק היה תלמידו של רבה. נראה לי שיש לתקן את הגירסא ל"רבא".
5.
המשך דברי הרא"ש:
נימוק נוסף לפסוק כרב נחמן בר יצחק:
ועוד דגמרא פריך לרבי יוחנן ושנינהו בשינויי דחיקי.
הגמרא הקשתה על רבי יוחנן, והתרוצים שם הם "דחיקי" - תרוץ דחוק.
ועל כן משמע שעורך הגמרא פוסק כרב נחמן בר יצחק.
5.1
והוא מסביר מדוע שני תרוצי הגמרא הם "דחוקים":
דהא דשני הא קמ"ל דאע"ג דעמד לפוש אם אמר ליה לבעל חבית עמוד פטור אין בזה שום חידוש. דאע"ג דשינה בעל הקורה שעמד לפוש כיון שהזהירו לבעל חבית לעמוד וכי לכתחלה ישבר חביתו כדי שיפרענו זה.
ויותר היה חידוש להשמיענו אם עמד לכתף פטור אף על גב דעמד כשלדא דבהכי מוקמינן מתני' בסוף שמעתין (בבא קמא דף לב א)
וכן הא דשני הא קמ"ל דאע"ג דהיה להם לעמוד כי הזהירו זה את זה פטורין אין בהם שום חידוש.
ואי משום דקאמר גמרא שני אגופיה מיחייב דהיה ליה לעמוד. חדא מינייהו נקט ולר"נ בר יצחק שהיה לו להזהיר:
הערה: פעמים רבות שהראשונים אומרים שתרוץ מסויים בגמרא הוא "דחוק" הם לא מסבירים מדוע ה"דחוק", כמו שכאן מסביר הרא"ש.
6.
ביאור הגר"א חושן משפט סימן תיג ס"ק א:
[א] אם היה כו'. כר"י דגמ' שקיל וטרי לתרץ כל המתני' אליביה
וכן במילתיה דרבא קא' שני אגופו מיחייב משום דה"ל לעמוד כו':
הגר"א מסביר מדוע הרמב"ם והשולחן ערוך פוסקים כרבי יוחנן [ולא כרב נחמן בר יצחק - כפי שפוסק הרא"ש].
ההסבר הוא, שמכיוון שהגמרא משתדלת ליישב את שיטת רבי יוחנן משמע שכך הלכה.
הוא מתכוון לכלל של "מדשקיל וטרי אליביה הלכתא כוותיה".
6.1
אבל הוא לא מתייחס כלל לדברי הרא"ש, שתרוצי הגמרא הם דחוקים.
6.2
ואולי ניתן לומר, שהגר"א כאן קובע כלל, שגם אם תירוצי הגמרא הם "דחוקים", בכל זאת, עצם הצורך לתרץ כך משמע שעורך הגמרא מכריע כאותה שיטה - כרבי יוחנן.
7.
ולענ"ד נראה לומר נימוק נוסף לפסוק כרבי יוחנן.
שהרי בתחילת הדיון בגמרא הגמרא מסבירה מדוע רבי יוחנן לא סובר כרב נחמן בר יצחק, והגמרא לא ממשיכה להסביר מדוע רב נחמן בר יצחק לא מקבל את דברי רבי יוחנן. משמע מ"מהלך" זה, שהלכה כרבי יוחנן, ובעיקר מפני שרבי יוחנן לא הכיר את דברי רב נחמן בר יצחק שחי 4 דורות אחרי רבי יוחנן.
ולכן נראה שאת הביטוי "ורבי יוחנן אמר..." שיבץ עורך הגמרא, שהר רבי יוחנן עצמו לא יכול היה להגיב על דברי רב נחמן בר יצחק.
