הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק

עושה אדם דין לעצמו

בבא קמא כז ע"ב - כח ע"א

השאלה: האם מותר לי להרעיל את הכלב של השכנים שנכנס אליי לחצר?
אם אדם גנב ממני ואני לא יכול להוכיח את זה בבית דין, אבל יש לי כסף שלו שהוא לא יודע עליו, האם אני יכול לעכב את הכסף אצלי, כי אני יודע שהוא חייב לי?
התשובה לשאלות הללו נמצאת בסוגיה יסודית מאוד שלמדנו השבוע בדף היומי:
 

1. תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף כז עמוד ב

שלח ליה רב חסדא לרב נחמן: הרי אמרו: לרכובה - שלש, ולבעיטה - חמש, ולסנוקרת - שלש עשרה, לפנדא דמרא ולקופינא דמרא מאי? שלח ליה: חסדא, חסדא, קנסא קא מגבית בבבל? אימא לי גופא דעובדא היכי הוה? שלח ליה, דההוא גרגותא דבי תרי דכל יומא הוה דלי חד מנייהו, אתא חד קא דלי ביומא דלא דיליה, א"ל: יומא דידי הוא! לא אשגח ביה, שקל פנדא דמרא מחייה. א"ל: מאה פנדי בפנדא למחייה, אפילו למ"ד לא עביד איניש דינא לנפשיה, במקום פסידא עביד איניש דינא לנפשיה.
דאתמר, רב יהודה אמר: לא עביד איניש דינא לנפשיה, רב נחמן אמר: עביד איניש דינא לנפשיה; היכא דאיכא פסידא - כ"ע לא פליגי דעביד איניש דינא לנפשיה, כי פליגי - היכא דליכא פסידא, רב יהודה אמר: לא עביד איניש דינא לנפשיה, דכיון דליכא פסידא ליזיל קמיה דיינא; רב נחמן אמר: עביד איניש דינא לנפשיה, דכיון דבדין עביד לא טרח.
מתיב רב כהנא, בן בג בג אומר: אל תיכנס לחצר חברך ליטול את שלך שלא ברשות, שמא תראה עליו כגנב, אלא שבור את שיניו, ואמור לו שלי אני נוטל! א"ל: עמך! בן בג בג יחידאה הוא, ופליגי רבנן עליה. רבי ינאי אמר: מאי שבור את שיניו? בדין. אי הכי, ואמור לו - ואומרים לו מיבעי ליה! שלי אני נוטל - שלו הוא נוטל מיבעי ליה! קשיא.
ת"ש: שור שעלה ע"ג חבירו להורגו, ובא בעל התחתון ושמט את שלו ונפל עליון ומת - פטור; מאי לאו במועד, דליכא פסידא! לא, בתם, דאיכא פסידא. אי הכי, אימא סיפא: דחפו לעליון ומת - חייב; ואי בתם, אמאי חייב? שהיה לו לשמטו ולא שמטו.
תא שמע: הממלא חצר חבירו כדי יין וכדי שמן - בעל החצר משבר ויוצא משבר ונכנס! אמר ר"נ בר יצחק: משבר ויוצא - לב"ד, משבר ונכנס - להביא זכיותיו.

תוספות
משבר ויוצא - אע"ג דלעיל אמרינן שהיה לו לשומטו היינו משום דליכא טירחא בשמיטה יותר מבדחיפה אבל הכא לא אטרחוהו לסדרן זה על זה.

כמה כללים רואים אנו בעניין עשיית דין לעצמו. ראשית, ראינו כי כאשר מדובר בהפסד שנגרם עכשיו, אפשר לעשות דין לעצמך לכל השיטות. אבל כאשר מדובר במצב שאין הפסד, נחלקו האמוראים, אך הלכה כרב נחמן שעושה אדם דין לעצמו.

יחד עם זאת, ראינו מספר הסתייגויות לעניין: כאשר אדם יכול לעשות דין לעצמו בנזק קל יותר (כגון לשמוט את הפר התחתון והעליון ייפול מאליו) - אסור לו לעשות זאת באופן המזיק יותר, והוא יחוייב לשלם על ההפרש. אבל אם הדרך הזולה יותר גורמת לו לטרחה גדולה (כמו סידור החביות של חברו), אין הוא מחוייב לעשות זאת.

השו"ע, כאמור, פסק כרב נחמן - והרמ"א הביא כמה הסתייגויות:
 

2. שולחן ערוך חושן משפט סימן ד

יכול אדם לעשות דין לעצמו; אם רואה שלו ביד אחר שגזלו, יכול לקחתו מידו; ואם האחר עומד כנגדו, יכול להכותו עד שיניחנו, (אם לא יוכל להציל בענין אחר), אפילו הוא דבר שאין בו הפסד אם ימתין עד שיעמידנו בדין, והוא שיוכל לברר ששלו הוא נוטל בדין; מ"מ אין לו רשות למשכנו בחובו. הגה: מטעם שיתבאר לקמן סימן צ"ז סעיף ו'. וי"א דווקא בחובו ממש, אבל אם חייב לו בלא הלוואה, או שאין צריך למשכנו כי הוא כבר אצלו בפקדון או מצאו ביד אחר, מותר לתפסו (ריב"ש סי' שצו). וי"א דלא אמרינן עביד אינש דינא לנפשיה רק בחפץ המבורר לו שהוא שלו, כגון שגזלו או רוצה לגוזלו או רוצה להזיקו, יכול להציל שלו. אבל אם כבר נתחייב לו מכח גזילה או ממקום אחר, לא. ודווקא הוא בעצמו יכול למעבד דינא לנפשיה, אבל אסור לעשות על ידי עובדי כוכבים, מיהו אם עבר ועשה על ידי העו"ג, אם לא היה יכול להציל שלו בענין אחר, מה שעשה עשוי. י"א דלא מיקרי עביד דינא לנפשיה אלא כשמזיק לחבירו, כגון שמכהו ולכן לא יוכל לעשות אלא אם כן יוכל לברר שהוא שלו, אבל תפיסה בעלמא שתפסו למשכון, יכול לעשות בכל ענין, ויורד אח"כ עמו לדין.

לכאורה יש סיפור דומה של אשה שעשתה דין לעצמה, כאשר אדם רימה אותה וביקש לאחסן אצלה חביות יין - וכדי שהיא תסכים קידש אותה וגירש אותה אח"כ:
 

3. תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף קא עמוד ב

ההוא גברא דזבן ארבא דחמרא, לא אשכח דוכתא לאותוביה. אמר ליה לההיא איתתא: אית לך דוכתא לאוגרי? אמרה ליה: לא. אזל קדשה, יהבה ליה דוכתא לעייליה. אזל לביתיה, כתב לה גיטא, שדר לה. אזלא איהי, אגרא שקולאי מיניה וביה, אפיקתיה ואותביה בשבילא. אמר רב הונא בריה דרב יהושע: כאשר עשה כן יעשה לו, גמולו ישוב בראשו, לא מיבעיא חצר דלא קיימא לאגרא, אלא אפילו חצר דקיימא לאגרא אמרה ליה: לכולי עלמא - ניחא לי לאוגורי ולך לא ניחא לי, דדמית עלי כי אריא ארבא.

רואים אנו שהאשה הזו לא רק שהוציאה את היין מביתה, אלא גם שילמה לפועלים על הוצאת היין - מתוך היין עצמו. ואולם, לגבי בעל חיים שמזיק, הדברים לא כל-כך פשוטים, כפי שאומרת הגמרא:
 

4. תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף כג עמוד ב

הנהו עיזי דבי תרבו דהוו מפסדי ליה לרב יוסף, א"ל לאביי: זיל אימא להו למרייהו דליצנעינהו...
מכריז רב יוסף, ואיתימא רבה, דסלקין לעילא ודנחתין לתחתאה: הני עיזי דשוקא דמפסדי, מתרינן במרייהו תרי ותלתא זמנין, אי ציית - ציית, ואי לא - אמרין ליה: תיב אמסחתא וקבל זוזך
רש"י
עיזי דשוקא - דקצבי דקיימי לשחיטה אלא דמשהו להו עד יומא דשוקא.
מתרינן במרייהו - אי מפסדן אפילו ברשות הרבים.
תיב אמסחתא - מקום מעמד הקצבים.
וקביל זוזך - אפילו ביומא דלאו דשוקא שחיט להו הואיל ולשחיטה קיימן.
תוספות
הנהו עיזי דשוקא כו' - דוקא בהנהו דקיימי לשחיטה ואע"ג שישלמו מה שהזיקו לא בעי למיקם בהדייהו לדינא וזימנין נמי דליכא סהדי אבל עז לחלבה ורחל לגיזתה יכול לומר כשיזיק ישלם כדאשכחן גבי עיזי דבי תרבו דאמר ליה זיל אצנעינהו ולא אמר ליה זיל שחטינהו.

רואים אנו שכאשר מדובר בעזים שגורמות נזק, יש להתרות בבעלים לפני שעושים דין, ולפי דברי התוספות גם אחרי ההתראה אין לשחוט אלא בעלי חיים העומדים לשחיטה בין כה וכה, אבל אם יש בעלי חיים שאינם מיועדים לשחיטה - אין לשחוט אותם אבל אפשר לתבוע על הנזקים שהם עושים.

החוות יאיר דן בשני מקרים כאלה, ומחלק בין היזק בידיים לבין היזק ממילא, וכן בין מצב של רמאות (כמו אצל האשה עם היין) לבין מצב של חוסר הגינות, וכן בין מצב של נזק שנגרם מאדם לבין מצב של נזק שנגרם ע"י בעל חיים:
 

5. שו"ת חוות יאיר (ר' חיים יאיר בכרך, המאה ה-17, מוראביה) סימן קסה

שאלה ברעש מלחמות הצרפתים היו בני כפרים מבריחין לכרכים איש אצל אחיו ומיודעו ומכירו או בשכירות לזמן. והנה בעל בית אחד מבני כרכים שרבו ההברחות בחדריו עד אשר כמעט מלאו פה לפה עד אשר הוא עצמו לא היה לו מקום להניח בו דבר. ובדק בארגזים וחבילות לידע מי ומי המניחים לשם ומצא חבילה אחת שחקר ודרש של מי הוא ולא נודע לו של מי הוא והבין שאחד מן בני הכפרים הכניסו בלי ידיעתו. ואחר שטרח ושאל וחקר לידע מי בעליו ולא נודע לו נטל החבילה וזרקה לחצירו. ואחר איזה ימים כאשר יצא קול שפלוני זרק חבילה מחדרו לחצירו בא בעל החבילה ומצא שנגנב הרבה מחבילתו וגם נתקלקלו כמה בגדים וכרים וכסתות ע"י גשמים ותבע בעל החבילה לבעה"ב לדין לפני דיינא דפרסאה ואמר שע"פ הדין בעל הבית פטור, רק למען השלום יתרצה בעה"ב להפקיד הנשאר מהחבילה בביתו על חצי שנה ונתרצו שניהם – בעל הבית מפני שלא חסר דבר, ובעל החבילה מפני שאמר לו הדיין כי פשוט שבעה"ב פטור מפני שהניחו שלא ברצון בע ה"ב.
וכשומעי, דברתי עם הדיין ואמר כי היא גמרא ערוכה בפרק השואל את הפרה ק"א ע"ב גבי ההיא איתתא עם ההוא גברא דזבן ארבא דחמרא וכו' דאזלא איהי ואגרא איגורא מיני' וביה ואפיקתיה וכו' והוכחתי אותו על פניו ואמרתי לו לולי שחששתי למחלוקת ולבזיונו הייתי מפרסם שהפשרה בטעות מפני שסובבת על קוטר שוא ויסוד נופל. ואמרתי לבאר איך טעה אותו דיין בדמיונו דבר לדבר דלא דמי ליה אפילו כאוכלי לדנא (=מגופה לחבית) ולדעתי אם היה פוטרו לבעה"ב בדין ה"ל טועה בדבר משנה וחוזר, מכמה טעמים:
הא' כי לדעת הדיין אפילו היה בעה"ב יודע למי החבילה שהונחה לביתו שלא מדעתו היה רשאי לזרקו חוצה. וחלילה לומר כן דנהי דבעה"ב אפילו שומר חינם לא הוי על חבילה זו מ"מ להפסידו בידים ולהשליכה חוצה. לא מיבעיא אם דרך בה"ב לקבל פקדונות כאלו בשכר דודאי גם זה שהניחו סמך שבעת שיחזור ויטלו יתן לו שכרו אע"פ דלאו שפיר עביד שלא הודיעו לבעה"ב מ"מ בשביל כך אין לבעה"ב רשות לזרקו ולהפסידו אם לא אחר כמה התראות בעדים. ולא דמי לההוא עובדא מטעם כי שם בעל היין התל באשה ונהג עמה מנהג רמאות דנסבה ושלח לה בתר הכי גט ולכך שפיר אמר רב הונא שם כאשר עשה וכו' מה שאין כן בנדון דידן אף אם זה הכניס חבילתו שלא ברשות בעה"ב להציל ממונו, מה רעה עשה לו דנימא כאשר עשה וכו' ודדמי עלי כאריא אדרבה אם הניחו היה סופו לקבל שכר על זה כמו כל שעושה טובה עם חבירו...
...בלא התראה ואפילו בדאי-אפשר להתרות בו כגון בנדון דידן שלא ידע החבילה של מי היא כיון דחבירו לא חייב לו דבר גם לא הזיקו דבר ולית ליה פסידא לפי שעה אין לדמותו למה דק"ל כר"נ דס"ל דעביד איניש דינא לנפשי' אפילו בדליכא פסידא כבגמ' דב"ק כ"ח ובטור וש"ע סי' ד' דהתם מיירי ברואה את שלו ביד חבירו או שחבירו רוצה ליקח את שלו או שממלא חצר חבירו כדים שא"א לו לילך אא"כ יעמידם זה על זה דלא אטרחוהו בזה כמ"ש התוס' רק משבר ונכנס וכו' פי' בהליכתו וגם שם לא ר"ל שישברם בידים כ"ש אם יש לו מקום לילך ע"ש בתוס' ד"ה משבר וד"ה טעמא ומשם ראיה דלא שרינן ליה בדלא מילאו לחצר יע"ש.
...וכיוצא בו ממ"ש דלאו בכל גוונא עביד איניש דינא לנפשיה טעה חד מרבנן שהיה לו חנות לפני פתח ביתו בכל מיני קטניות וזרעונים ותרנגולות של שכנו פורחות תמיד על החנות ואוכלות מהם ואף שהפריחן כמה פעמים חוזרות ופורחות וכמה פעמים הגיד לבעל התרנגולות שישמור תרנגולותיו ואם יחזרו ויבואו יכם וימיתם ולא חש ופעם אחת שחזרו ובאו ואכלו הכה בעל החנות אחריהם והרג אחת מהם המובחרת העומדת לגדל ביצים ואפרוחים ובאו לדין. והיה פשוט בעיני בעל החנות דפטור משני טעמים האחת שהתרה בו כמה פעמים והנהי עזי דשוקא מתרינן במארייהו וכו' כבב"ק כ"ג ע"ב ועוד הרי ק"ל עביד איניש דינא לנפשיה אפי' במקום דליכא פסיד' דכיון דבדין בעי עביד לא טרח כ"ש בכה"ג דהוי ודאי פסידא ומ"מ יצא חייב ממני בדין וביקש לידע מאיזה טעם דנתיו ואע"פ שלא הייתי מחויב כי בא ברצון לדין לפני מ"מ הודעתיו בסגנון זה כי לפי שתי טענותיו אם צדקו יחדיו קשה התראה למה לי הלא ק"ל דעביד איניש דינא לנפשיה ולא בעי התראה...
אלא ע"כ הטעם דלא אמרינן עביד איניש דינא לנפשיה רק כשבא חבירו להזיקו בכוונה ורצון יכול לעמוד מנגד להציל ממונו ולהזיק חבירו בין בגופו בין בממונו מה שאין כן כשבהמת חבירו מזקת אותו בלי ידיעתו ובלי רצון חבירו והוא סוגי' דפרק כיצד הרגל כ"ג.
...מ"מ עדיין לא נתיישבה דעתי במה שכתבנו לחלק ולומר דבנזקי בהמת חבירו שלא מדעתו של חבירו לא שייך לומר עביד איניש דינא לנפשי' מהא דאמר בסוגיא דעביד איניש דינא לנפשי' ת"ש שור שעלה ע"ג חבירו להרגו ובא בעל התחתון ושמט את שלו ונפל עליון ומת פטור מאי לאו במועד דליכא פסידא פי' ומ"מ פטור דעביד איניש דינא לנפשו אפילו בדליכא פסידא אע"פ דההיא בבהמת חבירו מיירי שבאה להזיק בלי ידיעתו וצ"ע. מ"מ הדין דין אמת כמ"ש והנלפענ"ד כתבתי: נאם יאיר חיים בכרך

השאלה שהוא נשאר איתה בצריך עיון בהחלט קשה לשיטתו: אם באמת כל הדין של עביד איניש דינא לנפשיה הוא רק באדם המזיק ולא בבעל חיים המזיק, למה הגמרא מוכיחה זאת משור המזיק? ולגבי השאלה ששאל החוות יאיר לשם מה אמר רב יוסף להזהיר את בעלי העזים, מצינו תשובה פשוטה לכך מאחד האחרונים:
 

6. שו"ת שפת הים (הרב רפאל יצחק מאיו, המאה ה-19, יוון), חושן משפט סימן לז

...ולדידי אפשר לומר דהודעת רב יוסף לרועה שישמרם הוא כדי שלא יבוא הבעלים לידי חיוב נזקן. שאם עד עכשיו מחלתי, מכאן ואילך איני מוחל ותתחייבו בדין, ואפשר שישמעו לו ולא יצטרך לעמוד עמהם בדין ולטרוח ולהביא עדים על נזקן וכמה שיעור היזקו.

אומר ה'שפת הים': אמת, נכון שהוא יכול היה להרוג את העזים שגורמים לו נזק - אבל אם הוא היה עושה זאת הוא היה צריך להוכיח אח"כ את הנזק שנגרם לו, והרבה יותר קל למנוע את הנזק מלכתחילה ע"י שבעל העזים ישמור על העזים שלו. לכן מטרת ההתראה היתה שהוא ידע שרב יוסף מקפיד, ולכן ישמור על העזים.

כך מסכם ערוך השולחן את הדינים האלה:
 

7. ערוך השולחן, (ר' יחיאל מיכל אפשטיין, המאה ה-19, רוסיה) חו"מ סי' ד סע' א - ב

אע"פ שיחיד פסול לדון, וכל שכן הבעל דין בעצמו, מכל מקום יש לפעמים שאדם עושה דין לעצמו כגון שרואה חפץ שלו ביד אחר שגזלו או גנבו או שרצונו עתה לגזול ממנו או שאינו רוצה להשיב לו פקדונו והפקדון בעין או שרצונו לעשות לו איזה היזק בממונו וכל שכן בגופו, אין צריך לילך לבית דין אלא שבעצמו יכול לתפוס מידו. ולא מיבעיא בדבר שיגיע לו הפסד אם ימתין עד שילך לבית דין, כגון מטלטלין שהגזלן יצניען וכיוצא בזה, דאז מותר לו גם להכותו אם אי אפשר לו להציל בעניין אחר, אלא אפילו בדבר שלא יגיע לו הפסד אם ימתין עד שילך לבי"ד, כגון בקרקע וכיוצא בזה, דאז אסור להכותו, מ"מ יכול להציל מידו בלא רשות בי"ד. וזהו דווקא כשיכול לברר שהדבר הוא שלו. אבל אם אין ביכולתו לברר אסור לו ליטול בלא רשות ב"ד, אע"פ שאומר שיודע ששלו הוא, כיון שאי אפשר לו לברר זה, ילך לבית דין ויקוב הדין ההר ביניהם.
וכל זה הוא דוקא בהחפץ המבורר שהוא שלו כמו שכתבנו. אבל אם כבר נתחייב לו ממון ממקום אחר מפני איזה גזילה וגניבה או פקדון או חוב או שכירות וכיוצא בזה, אין לו רשות לעשות דין לעצמו לטרוף ממנו ממון או חפצים בעד המגיעו, רק יתבענו בבית דין... ואם התובע מתיירא שמא עד שיתבענו לבית דין ילך הנתבע מכאן ולא ימצאנו, או שיטמין כל אשר לו ולא ימצא ממה לגבות כשיזכה בדין, או שמא לא יציית דינא, אם לא יהיה מוחזק, אזי רשאי לתפוס ממנו בתורת משכון עד שיעמוד עמו בדין. וכן במקום שאין צריך לתפוס מידו, כגון שמצא מעותיו או כליו או סחורתו של זה הנתבע ביד אחרים או שאצלו גופא מונח בפקדון איזה דבר מהנתבע, יכול לעכב בכל עניין עד שיעמוד עמו בדין, אף אם אין חשש שיבריח. והזוהר מחמיר בפקדון שלא לעכב בעצמו, ובעל נפש יחוש לזה, ולכן ילך תיכף לבית דין ויתבענו לדין, ואם לא יציית דינא יצוו הבית דין שיעכבנו או שאחרים יעכבו בעדו.