גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף י"ז, מדור "עלי הדף"
מסכת בבא קמא
דף כ
היאך אמר רמי בר חמא לרב חסדא - שהיה חמיו ורבו וכהן - "לכי תשמש לי"?
בחילופי דברים ביניהם, בסוגיא הידועה ד"זה נהנה וזה לא חסר" (דף כ), מצינו שרב חסדא שאל לרמי בר חמא "הי מתניתין", והשיב לו רבי בר חמא: "לכי תשמש לי (-"כשתשמשני שימוש אחד, אומר לך". רש"י). שקל סודריה כרך ליה (-"קיפל לו סודר שלו"). אמר ליה, אם נהנית משלמת מה שנהנית" וכו'.
ותחלה נביא ביאורו של ה'תורת חיים' בדברי רמי בר חמא לרב חסדא: "לכי תשמש לי", דלכאורה למה תלה דבר תשובתו במה שישמשו, ועל כך כתב: "'אמר ליה לכי תשמש לי', כלומר, לכשתודה לי שאני גדול ממך בתורה, ושאתה ראוי לשמש לי כתלמיד המשמש לרבו, וכהאי גוונא איתא בפרק המפקיד (ב"מ מא.) "אמר רבי יוחנן, מאן דמתרגם לי [המשנה ד]חבית, מובילנא מאניה בתריה לבי מסותא', פירוש, אודה לו כי הוא גדול ממני בתורה, ושאני ראוי לשמש לו ולהוליך כליו אחריו לבית המרחץ". עכ"ד. [וכדאי להסמיך לכך מש"כ ב'מדרש שמואל' עמ"ס אבות (פ"ו מ"ז) בביאור קנין המ"ו ממ"ח קניני התורה: "המחכים את רבו" - "רמז, שהתלמיד, כדי שלעולם יהיה חושק ללמוד מרבו, צריך שיחזיק את רבו לחכם ויודע, ואז יהיה חושק ללמוד מחכמתו, אמנם אם אינו מחזיקו לחכם, אז לא ישתדל לרדוף אחריו שילמדנו, ויתרשל באופן שישאר חסר מקנין התורה, ועל כן אמר שמהדברים שהתורה נקנית בהם הוא 'המחכים את רבו', כלומר, מחזיק אותו לחכם"].
והנה, על ביאור ה'תורת חיים' העיר רבינו החיד"א ב'פתח עינים' שהוא "אינו מחוור, דרמי בר חמא היה תלמידו וחתנו של רב חסדא, ואיך פה קדוש יאמר לרבו וחמיו, שיודע כי גדול בתורה ממנו וראוי לשמשו כתלמיד" (ועי"ש שמצא הערה זו בהגהות מהר"ש שולם על 'ספר יוחסין' לר' אברהם זכות, אות ר' רמי בר חמא).
ומביא על כך את דברי הגאון היעב"ץ ב'מור וקציעה' (סי' קכח), שנתקשה גם כן בזה, וכלשונו: "דהא ודאי... לא היה רמי בר חמא משתמש ברב חסדא שהיה חותנו, וחייב בכבודו, כדאיתא במדרש (מכילתא יתרו א, ז) שחייב אדם בכבוד חמיו, ועוד דודאי היה רבו גם כן, ורמי בר חמא היה תלמיד חבר לרב חסדא בלי ספק, אלא על כרחך בדיחותא בעלמא הוה, כענין בר קפרא עם רבי, דנשיא הוה וכבודו אינו מחול, ועם כל זה נשתמש בו כי האי גוונא, כדאיתא בגמרא דפ"ה דנדרים (נא.) ואף על פי שהיקל בכבודו ביותר, ומכאן נראה לי ראיה גמורה למה שנשאל מהרי"ט בתשו' (ח"ב סי' טז) בכיוצא בזה, שאדם אחד היקל בכבוד צבור בלשון צחות וקרא אותן בני היוונים, ופשיט לה מסברא בעלמא דמילי דבדיחותא הי נינהו מילי דכדי, דלא ענשינן עלייהו, משום כבוד רב או צבור, עי"ש, והרי סעד מתלמוד ערוך כנזכר", והיינו, כי רמי בר חמא לא התכוין באמת שישמש אותו, וכל כוונתו היתה לבדיחותא בעלמא, ואין בזה שום חשש וכדברי המהרי"ט (וכ"כ ב'יד דוד' בסוגיין).
ובענין זה תתיישב הערה נוספת בזה, והיא כלפי הדין הנפסק ברמ"א (או"ח סי' קכח סמ"ה): "אסור להשתמש בכהן, אפי' בזמן הזה, דהוי כמועל בהקדש, אם לא מחל על כך". מקור דין זה הוא בירושלמי (ברכות פ"ח ה"ה): "מנין המשתמש בכהונה מעל, רבי אחא בשם שמואל אמר, 'אתם קודש לה' והכלים קודש' (עזרא ח, כח), מה כלים המשתמש בהן מעל אף המשתמש בכהנים מעל", וב'הגהות מיימונית' (הל' עבדים פ"ג ס"ב) נתקשה בדברי הירושלמי מכמה מקומות בש"ס, ואחד מהם הוא מסוגייתנו, כי רב חסדא כהן היה (עי' רש"י שבת י:), ואיך נשתמש בו רמי בר חמא, הלא אסור להשתמש בכהן, ונשאר בצ"ע.
אודות קושיא זו של בעל ההגהות מיימונית תירץ ה'משנה למלך' (שם) על פי דברי הסמ"ק (עשה פג), שאיסור זה להשתמש בכהונה לא נאמר אלא בחנם, אבל בשכר שרי, וכאן קיבל רב חסדא שכרו משלם, כי השכר היה שאמר לו הראיה מן המשנה לפשוט הספק בדין זה נהנה וזה לא חסר. ואילו ה'מגן אברהם' (שם סקע"ה) הוכיח מזה למה שהסיק הרמ"א שאם הכהן מוחל מותר להשתמש בו, מקור הדין הוא מדברי הגהות 'מרדכי' (גיטין אות תסא): "מעשה בכהן שיצק מים על ידי ר"ת, והקשה לו תלמיד, הא שנינו בירושלמי 'המשתמש בכהונה מעל', והשיב לו, אין בהם קדושה בזמן הזה, דקיי"ל בגדיהם עליהם קדושה עליהם ואי לא לא, והקשה, אם כן כל מיני קדושה לא ליעבד להו, ושתיק רבינו תם, והשיב ה"ר פטר, דנהי דיש בהן קדושה יכול למחול", ומביא המג"א אחת ההוכחות לכך, ממה שרמי בר חמא השתמש ברב חסדא, הגם שהיה כהן, כי רב חסדא מחל לו על השתמשותו בו.
הרחיד"א כתב ליישב בספריו 'ברכי יוסף' (או"ח סי' קכח סק"ד) ו'ראש דוד' (פר' בהעלותך), כי מאחר שרב חסדא למד איזה דבר מרמי בר חמא, היה נחשב רמי בר חמא לפחות כרבו שאינו מובהק, ורב מותר להשתמש בתלמידו גם אם כהן הוא. אכן, בספרו 'פתח עינים' (כאן) בהביאו כל הדין ודברים הנזכר, העיר מה שהזכרנו בדבר היות רמי בר חמא תלמידו וחתנו של רב חסדא, וכלשונו: "והדברים תמוהים, שעד שהרב הגהות מיימונית הקשה דרב חסדא היה כהן, תקשה דהיה רבו וחמיו, וממילא נסתרה דרכי שתרצתי, דבזה שמבאר לו הראיה נעשה רמי לרב חסדא רבו שאינו מובהק וכו', דהרי רב חסדא רבו דרמי היה", ומסיק בדבריו, דעל כרחך צריך לומר כדברי ה'מור וקציעה', שלא היה כאן כי אם בדיחותא בעלמא, ולא התכוין באמת להשתמש בו, וממילא מיושבים כל הקושיות.
