סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 982
"המדליק את הגדיש... היה גדי כפות לו ועבד סמוך לו ונשרף עמו חייב, עבד כפות לו וגדי סמוך לו ונשרף עמו פטור"
בבא קמא מג ע"ב
שואל הרשב"א: מדוע הדין, שאם העבד כפות והגדי סמוך, פטור המדליק על הגדי והגדיש, וכפי שהגמ' ביארה: משום שזה קים ליה בדרבה מיניה, היות והוא מתחייב מיתה על הריגת העבד, לכן הוא נפטר על תשלום הממון, הרי בתשלום הממון הוא מתחייב מיד כשהדליק את הגדיש, ואילו העבד נשרף רק אח"כ, לאחר שהאש התפשטה ושרפה אותו, ואיך שייך לדון כאן קים ליה בדרבה מיניה, הרי שני האיסורים לא נעשו כאחד.
יש כאן יסוד ידוע שהנימוקי יוסף מביא בסוגיא של אשו משום חיציו. אם אנחנו סוברים להלכה כרבי יוחנן: שאשו משום חיציו, איך אפשר להדליק נרות בערב שבת אם האש דולקת מכוחו של המבעיר, יוצא, שכל מה שנעשה אחר כך, נחשב כמעשה בפועל שהאדם המדליק עשה, וכאשר אשה מדליקה נרות בערב שבת, כל מה שאח"כ הנרות דולקים בשבת נחשב המעשה שלה כאילו שהיא עכשיו מבעירה, וא"כ היתה צריכה לעבור משום הדלקת אש בשבת, ומתוך כך, ומעוד מקורות הוא מוכיח שלדעת רבי יוחנן שסובר: שאשו משום חיציו, אין הכוונה שבכל רגע ורגע שהאש ממשיכה לדלוק זה נחשב כאילו שעכשיו הוא עושה את המעשה בידיים, אלא שהכל נחשב כאילו עשה את זה ברגע הראשון כשהדליק. והנימוקי יוסף מדמה את זה לגמרי לחץ, וכשם שכאשר אדם יורה חץ, אין הוא הורג אח"כ בפועל בידיים כשהחץ מגיע להרוג , אלא שהכל נחשב כאילו באותו רגע שהוא ירה את החץ הוא הרג אותו, וכן גם באשו משום חיציו, כל מה שנעשה אח"כ ע"י האש, נחשב כאילו עשה את זה ברגע של הדלקת האש. ולפי הפירוש הזה של הנימוקי יוסף, לכאורה היה אפשר לפרש וליישב את דברי הרשב"א.
הרשב"א שאל: מדוע יש כאן פטור של קלבדר"מ, הרי הוא קודם הדליק את הגדיש ורק אח"כ נשרף העבד, והרי זה לא נעשה באותו רגע, אבל לפי דברי הנימוקי יוסף שהדין הזה של אשו משום חיציו, נאמר שכל מה שקורה אח"כ ע"י שריפת האש נחשב שעשה באותו רגע שהדליק את האש, א"כ גם הריגת העבד וגם שריפת הגדיש מתייחס כאילו שהאדם המדליק עשה את זה באותו רגע ובאותו זמן ביחד בשעה שהוא הדליק, ולכן שוב שייך לפטור כאן מצד הדין של קלבדר"מ.
אלא שהתירוץ איננו כ"כ פשוט, כפי שכבר הקשה עליו בעל "תרומת הכרי" בסי' שצ"ב, שם הוא שואל על כל היסוד של הנימוקי יוסף, שהנימוקי יוסף מחדש: כאילו כל המעשה נעשה בפועל ברגע הראשון כשהדליק את האש. שואל בעל "התרומת הכרי" מגמ' בכתובות ל"א. שם כתוב בגמ': שכשאדם יורה חץ בשבת ומעביר את החץ ד"א ברה"ר, אומרת שם הגמ': מה יהיה אם אדם זרק חץ ד"א, ובתוך ד"א בשעת הליכתו של החץ, החץ קרע בגד, הדין הוא: שאותו אדם פטור מלשלם את דמי הבגד, משום קלבדר"מ, היות והוא מתחייב מיתה מצד מלאכת שבת של העברת ד"א, לכן הוא נפטר מתשלומי הממון של קריעת הבגד, ומבארת שם הגמ': מדוע זה נקרא קים ליה בדרבה מיניה, הרי החיוב מיתה על חילול שבת חל רק בסוף הד"א אחר שהחץ נפל, ואילו את חיוב התשלומים הוא מתחייב עוד באמצע מהלך החץ כשזה קורע את הבגד, מחדשת שם הגמ' יסוד חדש: שהיות שעקירה צורך הנחה לחיוב שבת, צריך שתהיה עקירה בהתחלה והנחה בסוף והעברת ד"א באמצע, והרי העקירה היא צורך ההנחה, א"א להניח בלי לעקור, לכן נחשב כאילו משעת העקירה יש כבר חיוב מיתה לעניין שבת, וממילא הוא פטור מצד קים ליה בדרבה מיניה.
שואל בעל "התרומת הכרי, לפי הנימוקי יוסף: בשביל מה הגמ' צריכה להגיע לחידוש של עקירה צורך הנחה, הרי מיד כשהוא יורה את החץ, לפי הנימוקי יוסף זה נחשב כאילו כל המעשה שנעשה אח"כ, הכל מתייחס כאילו נעשה מרגע יריית החץ, וא"כ פשוט שיש כאן פטור של קים ליה בדרבה מיניה, ולמה לנו לחדש חידושים של עקירה צורך הנחה, כך שואל בין יתר הקושיות בעל "תרומת הכרי" על הנימוקי יוסף.
ויש הרבה אחרונים שתירצו על הקושי' הזאת, כפי שהאריך בזה הגאון רבי חיים עוזר באחיעזר בסי' י"ט, עכ"פ איך שלא יהיה מוכרח מדברי הגמ' שם, שבפטור של קלבדר"מ, א"א להשתמש בסברא של הנימוקי יוסף, כשרוצים לפטור אדם מהתשלומים, משום שהוא מתחייב מיתה על אותו מעשה באותו רגע, א"א להשתמש בסברא של הנימוקי יוסף לומר שהכל יחשב כאילו שהכל נעשה באותו רגע שהוא ירה את החץ, וממילא נוכל לפטור מצד קלבדר"מ, מפני שאם במציאות בפועל החיוב מיתה נעשה אח"כ וחיוב תשלומים נעשים קודם, בכזה אופן לא משתמשים בסברא של הנימוקי יוסף, ולא שייך לפטור, משום קלבדר"מ, שהרי כך מוכח שם בגמ' במס' כתובות, וא"כ שוב חוזרת הקושי' של הרשב"א על דברי המש', איך רוצים לפטור את האדם על שריפת הגדיש, מפני שהוא התחייב מיתה על הריגת העבד, והרי את הגדיש הדליק לפני שנהרג העבד.
אומר הרשב"א: מוכרחים לומר שהפטור של קימלבר"מ כאן, זה לא מפני שהתחייב מיתה על הריגת העבד, שהרי חיוב מיתה על הריגת העבד נעשה אח"כ, אלא שיש כאן פטור אחר של קים ליה, מפני שבאותה שעה שהוא מדליק את האש הוא כבר נחשב רודף, כי הרי האש הזאת תתפשט ותשרוף את העבד הכפות, אז יש לו דין של רודף מיד משעת הדלקת האש, וברודף הדין הוא: שאפשר להרוג אותו, והיות ויש לו חיוב מיתה, מצד הדין של רודף, לכן יש כאן קילבדר"מ. אמנם לא מצד הריגת העבד, היות ועכשיו הוא עדיין לא הרג אותו, אבל היות ויש לו דין של רודף, וברודף ג"כ יש פטור של קלבדר"מ, לכן אומרת הגמ': שאותו אדם פטור על תשלומי הגדיש, מפני שמיד כשהוא מדליק הוא כבר נחשב לרודף, ומותר מיד להרוג אותו, ולכן הוא פטור משום קלבדר"מ.
למעשה יש הכרח לומר ג"כ כפירושו של הרשב"א: שהקלבדר"מ זה מצד הדין של רודף, מפני שישנה מח' גדולה בין הראשונים, התוס' אצלינו והתוס' לקמן בכ"ג, וכך היא גם שיטת הרא"ש, שלרבי יוחנן: שאשו משום חיציו, הדין הוא: שאדם שמדליק אש והאש התפשטה ושרפה אדם אחר, צריך להרוג את אותו אדם שהדליק את האש כי אשו משום חיציו, וזה נחשב שהוא עשה מעשה בידיים, כאילו הוא ירה חץ והרג אדם, וכשאדם הורג את חבירו יש חיוב מיתה, התוס' והרא"ש סוברים: שכך הדין הוא גם באשו משום חיציו, אם הוא הדליק את האש והאש התפשטה ועי"ז נהרג אדם, יש לו חיוב מיתה, ואילו שיטת הר"ן בסנהדרין ע"ז, וכך גם מדייק המנחת חינוך במצוה נ"ו בשיטת הרמב"ם: שהוא גם סובר כמו הר"ן, שאע"פ שאשו משום חיציו, אבל לעניין רציחה אין כאן חיוב מיתה על האדם שהדליק את האש, אמנם זה נחשב כאילו מעשה גופו, אבל לעניין רציחה אנחנו מוצאים שהתורה הקילה בהרבה דברים, התורה הקלה בשוגג ובעוד אופנים, שאין חיוב מיתה, ממילא גם כאן אע"פ שאשו משום חיציו, אין אותו אדם המדליק מחוייב מיתה מחמת שנשרף אח"כ אדם ע"י אותו אש שהוא הדליק, א"כ נשאלת השאלה: לפי שיטת הר"ן והרשב"א, איך אומרת כאן הגמ', שלכן האדם המדליק פטור על הגדיש ועל הגדי, מפני שקים ליה בדרבה מיניה, הרי לפי הר"ן והרמב"ם: הוא לא מחוייב מיתה על הריגת העבד, שהרי באשו משום חיציו אין חיוב מיתה, אז משום מה נפטור כאן משום קים ליה בדרביה מיניה. אומר המנחת חינוך: שלפי שיטת הר"ן והרמב"ם: צריך לומר שהפטור של קים ליה בדרבה מיניה, זה מפני שהוא רודף, אמנם אין לו דין חיוב מיתה, אם הוא הרג אדם בצורה כזאת, אבל בשעה שהוא מדליק אש, והאש רודפת אחרי אדם הוא נחשב לרודף, וברודף יש ג"כ דין של קים ליה בדרבה מיניה, מפני שאנחנו יודעים שלרודף יש דין שכל אחד יכול להרוג אותו אם הוא רודף אחרי חבירו, ומשום החיוב הזה שכל אחד מחוייב להרוג אותו כשהוא רודף זה בעצמו פוטר אותו מהתשלומים מצד הדין של רודף.
(הרה"ג מרדכי גליס שליט"א)
