סקר
באיזה סבב של "דף יומי" אתה?
ראשון
שני
שלישי
רביעי ומעלה


 

הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

תיובתא והלכתא

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

בבא קמא טו ע"א-ע"ב

 

אתמר: פלגא נזקא - רב פפא אמר: ממונא,
רב הונא בריה דרב יהושע אמר: קנסא.

... תא שמע: זה הכלל, כל המשלם יותר על מה שהזיק - אינו משלם על פי עצמו;

מאי לאו הא פחות ממה שהזיק משלם!
לא,
הא כמה שהזיק משלם.

אבל פחות, מאי?
הכי נמי דלא משלם,
אי הכי,
אדתני: זה הכלל, כל המשלם יותר על מה שהזיק - אינו משלם על פי עצמו,

ליתני: זה הכלל, כל שאינו משלם כמה שהזיק, דמשמע פחות ומשמע יותר! תיובתא.
והלכתא: פלגא נזקא - קנסא.

תיובתא והלכתא?

אין, טעמא מאי הויא תיובתא?

משום דלא קתני כמו שהזיק, לא פסיקא ליה,
כיון דאיכא חצי נזק צרורות, דהלכתא גמירא לה דממונא הוא,
משום הכי לא קתני.
 

 

סוגיה מקבילה כתובות מא

מבנה הסוגיה:

סוגיה מקבילה במלואה במסכת בבא קמא דף טו:

1.

מחלוקת לגבי תשלום חצי נזק של שור תם - "קנס" או "ממון".

איתמר: פלגא ניזקא -
רב פפא אמר: פלגא ניזקא ממונא,
רב הונא בריה דרב יהושע אמר: פלגא ניזקא קנסא.

2.
הגמרא מנמקת את שתי הדעות:

רב פפא אמר פלגא ניזקא ממונא,
קסבר: סתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי, ובדין הוא דמשלם כוליה, ורחמנא הוא דחייס עלויה, דאכתי לא איעד תורא.

רב הונא בריה דרב יהושע אמר פלגא ניזקא קנסא,
קסבר: סתם שוורים בחזקת שימור קיימי, ובדין הוא דלא לישלם כלל, ורחמנא הוא דקנסיה, כי היכי דנינטריה לתוריה.

3.

הגמרא נותנת סימן ל 4 משניות/ברייתות בהמשך הסוגיה, שמתוכן הגמרא תנסה להוכיח כאחת הדעות.

(סימן: היזיק מה והמית כלל)

ראה בספר "למנצח לדוד", עמוד 155, [שמסביר כל מקום בש"ס שמוזכר בו "סימן"] שה"סימן" בסוגייתנו רומז לדיון בתוס' לגבי כופר בשור תם.

4.

הגמרא מנסה להוכיח ממשנה במסכת בבא קמא כשיטה ש"פלגא ניזקא ממונא":

תנן: הניזק והמזיק בתשלומין;
בשלמא למאן דאמר פלגא ניזקא ממונא, היינו דשייך ניזק בתשלומין,
אלא למ"ד פלגא ניזקא קנסא, השתא דלאו דידיה קא שקיל, בתשלומין איתיה?

4.1

למעשה, הגמרא מקשה על הדעה השניה "פלגא ניזקא קנסא".
הפרשנים מעלים כאן שלוש שאלות:
א. הביטוי "תנן" מובא בש"ס כפתיחה לקושיה מהמשנה באותה סוגיה - ואילו כאן מדובר בציטוט משנה במסכת בבא קמא.

ב. הגמרא מתחילה להוכיח כאחד משני הצדדים דווקא ממשנה במסכת אחרת, ורק בסוף הסוגיה היא תביא מקור ממשנתנו - מסכת כתובות דך מא.

ג. שאלה נוספת: בדרך כלל כשהגמרא מתחילה "סדרה" של קושיות/הוכחות על אחת הדעות היא מתחילה ב"מיתיבי" ואחר כך ממשיכה ב"תא שמע", ובסוגייתנו לא מובא באופן הזה.


4.2

התשובה לשאלות לעיל היא [ראה "מתיבתא"] שסוגייתנו היא מקבילה מצוטטת מסוגיה במסכת בבא קמא דף טו, ושם באמת מתאים להוכיח מ"תנן" שהיא המשנה שפותחת את הסוגיה שם. וקושיה שנפתחת ב"תנן" יותר חזקה מ"מיתיבי" כי מדובר במשנה שבאותה סוגיה.

4.3

אלא שקשה לי: מדוע לומר שהסוגיה במסכת בבא קמא היא ה"מקורית" וסוגייתנו היא "כפולה", ומדוע לא להיפך, הרי מסכת כתובות קודמת למסכת בבא קמא!

ראה בהמשך!

5.

הגמרא דוחה את הקושיה על מי שסובר "פלגא ניזקא קנסא".

לא נצרכא אלא לפחת נבילה.

פחת נבילה, תנינא: תשלומי נזק, מלמד שהבעלים מטפלין בנבילה!
חדא בתם, וחדא במועד.

וצריכא, דאי אשמועינן תם, משום דאכתי לא איעד, אבל מועד דאיעד - אימא לא;
ואי אשמועינן מועד, משום דקא משלם כוליה, אבל תם - אימא לא,
צריכא.

עד כאן דחיית הקושיה.

6.

נסיון ממשנה להקשות על הדעה "פלגא ניזקא קנסא":

ת"ש: מה בין תם למועד? שהתם משלם חצי נזק מגופו, ומועד משלם נזק שלם מן העלייה;
ולא קתני: שהתם אינו משלם ע"פ עצמו, ומועד משלם ע"פ עצמו!

תנא ושייר. מאי שייר דהאי שייר? שייר חצי כופר.

אי משום חצי כופר לאו שיורא הוא,

תלמוד בבלי מסכת כתובות דף מא עמוד ב

הא מני? ר' יוסי הגלילי היא, דאמר: תם משלם חצי כופר.

והגמרא דוחה את הקושיה, וכל צד מבעלי המחלוקת יסביר או כרבי יוסי הגלילי או כחכמים שחולקים עליו [ראה בפרשנים].

7.

קושיה ממשנתנו ["תא שמע" - משנה] על מי שסובר "פלגא ניזקא קנסא":

ת"ש: המית שורי את פלוני או שורו של פלוני - הרי זה משלם על פי עצמו;
מאי לאו בתם!

לא, במועד.
אבל בתם מאי? אינו משלם על פי עצמו,
אדתני סיפא: עבדו של פלוני - אינו משלם ע"פ עצמו, ניפלוג וניתני בדידה: במה דברים אמורים - במועד, אבל תם - אינו משלם על פי עצמו!
כולה במועד קמיירי.

והגמרא דוחה את הקושיה.

7.1

יש דיון בפרשנים לגבי הביטוי "ניפלוג וניתני בדידה" - בסוגייתנו.

8.

קושיה ממשנתנו על מי שסובר "פלגא ניזקא קנסא":

ת"ש, זה הכלל: כל המשלם יתר על מה שהזיק - אינו משלם ע"פ עצמו; הא פחות ממה שהזיק - משלם ע"פ עצמו!
לא תימא: הא פחות ממה שהזיק, אלא אימא: הא כמה שהזיק - משלם ע"פ עצמו.
אבל פחות מאי? אינו משלם ע"פ עצמו,
ליתני, זה הכלל: כל שאינו משלם כמה שהזיק - אינו משלם על פי עצמו, דמשמע פחות ומשמע יתר!
תיובתא.

והגמרא נשארת בקושיה - "תיובתא".

9.

והלכתא: פלגא ניזקא קנסא.

והגמרא קובעת "והלכתא" "פלגא ניזקא קנסא".

10.

תיובתא והלכתא?

כמובן שמייד מתעוררת הסתירה, כיצד אפשר לפסוק כאותה דעה שהקשו עליה ודחו אותה - "פלגא ניזקא קנסא".

11.

מיישבת הגמרא:

אין, טעמא מאי איתותב? משום דלא קתני כמה שהזיק, לא פסיקא ליה, כיון דאיכא חצי נזק צרורות, דהלכתא גמירי לה דממונא הוא, משום הכי לא קתני.

למעשה, הגמרא מבטלת את ה"תיובתא". [ראה ב"מתיבתא", הערה ז, שלפיה יוצא, שניתן לפרוך את ה"תיובתא" באופן נוסף.]

12.

והגמרא מביאה כמה משמעויות ["נפקא מינה"] להלכה שנקבעה - "פלגא ניזקא קנסא":


והשתא דאמרת פלגא ניזקא קנסא, האי כלבא דאכל אימרי ושונרא דאכיל תרנגולי רברבי - משונה הוא, ולא מגבינן בבבל,
אבל זוטרי - אורחיה הוא, ומגבינן,
ואי תפס לא מפקינן מיניה,
ואי אמר אקבעו לי זימנא לארץ ישראל - מקבעינן ליה,
ואי לא אזיל משמתינן ליה,
בין כך ובין כך משמתינן ליה, דאמרינן ליה סליק הזיקך,
מדרבי נתן; דתניא, ר' נתן אומר: מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו, ולא יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו? שנאמר: +דברים כ"ב+ ולא תשים דמים בביתך. הדרן עלך אלו נערות.

13.

תוספת הערות:
הביטוי "תיובתא והלכתא" - כסתירה - מוזכר בש"ס רק בסוגייתנו ובסוגיה המקבילה - במסכת בבא קמא דף טו. ובמקום נוסף - מסכת עירובין דף י - במשמעות קצת שונה [ראה מה שכתבתי שם].

14.

כנראה שה"והלכתא" לא נאמר על ידי מי שקבע את ה"תיובתא".

14.1

גם הביטוי "והשתא דאמרת פלגא ניזקא קנסא" מוכיח שמדובר במסקנה שנאמרה על ידי חכם מאוחר!


15.

במחלוקת העקרונית בין רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע כנראה שההלכה צריכה להיות כרב פפא [כהכרעה בין שני חכמים אלה] - "פלגא ניזקא ממונא", ולכן באה ה"והלכתא" לפסוק שלא כמוהו, למרות ה"תיובתא" שהיתה "לטובתו" של רב פפא.

16.

הערה כללית מעניינת: בסוגייתנו מוזכר הביטוי "הלכתא" בשתי משמעויות:
ה"והלכתא: פלגא ניזקא קנסא" נאמר על ידי עורך הגמרא או בדורות אחריו - על ידי הסבוראים/גאונים והכוונה היא לפסיקה סופית- מאוחרת.
ואילו הביטוי "דהלכתא גמירי לה דממונא הוא..." כוונתו, שדין "צרורות" הוא "הלכתא"="הלכה למשנה מסיני".

יוצא איפא שהביטוי "הלכתא" מוזכר גם לגבי ההלכות הכי קדומות - הלכה למשה מסיני, וכן הוא מוזכר לגבי ההלכות שנאמרו כפסיקה סופית של הדיון בגמרא.


17.

יד מלאכי כללי התלמוד כלל תה:

לימא כתנאי, מצינו דקאמר בתר דאסיק בתיובתא, כ"כ מוהריק"א בכלליו דף צ"ו ע"א בשם תוספות דפרק הפרה [דף] מ"ז א' שכתבו אע"ג דאמר בתר הכי לימא תנאי היא כן דרך הגמרא כשאין הדבר עיקר אומר תיובתא אע"ג שיכול למצוא תנאי דפליגי כדאשכחן בהניזקין [גיטין דף נג] נ"ג דמסיק תיובתא במ"ד דהיזק שאינו ניכר ובתר הכי קאמר לימא תנאי היא וכן כתבו עוד בפרק הנשרפין [סנהדרין דף פ] פ' ב' ויש כיוצא בזה בפרק כיצד מערימין [דף] כ"ה ב' גבי שיירי משוייר וכ"כ הרמב"ן בפרק אלו טריפות דכל כי האי גוונא הוי כעין תיובתא והלכתא או תיובתא ואיבעית אימא אלו דבריו ז"ל ואיכא למילף מדבריהם דהיכא דקאמר תיובתא אע"ג דאמר בתר הכי לימא כתנאי לאו כלום הוא,
ולי המך קשה שהרי כתבו התוספות גופייהו בפרק פרת חטאת [דף] קי"ד א' ד"ה וקסבר וז"ל וא"ת ולוקמא נמי הכא כמ"ד במעי אמן הן קדושים וכגון שהקדיש בהמה מעוברת ושייר העובר כרבי יוחנן דאמר בפרק כיצד מערימין אם שייר משוייר ועשה העובר אתנן ומחיר ואח"כ הקדישן ואף על גב דרבי יוחנן איתותב התם הא לבסוף מסיק כתנאי עכ"ל,

אלמא כיון דמסיק כתנאי אמרינן שכך הלכה וזה הוי הפך מ"ש בפרק הפרה דלעיל וכעת לא ידעתי מה אומר ויש לי תימא על מוהריק"א ומוהרש"א שלא הרגישו בזה:

מדבריו משמע שלפעמים, גם אחרי שהגמרא מסיימת ב"תיובתא" הדיון לא מסתיים והגמרא ממשיכה ואומרת "לימא כתנאי" כלומר, לפי הסבר אחד – משמעות הביטוי "לימא כתנאי" - זוהי קושיה נוספת, ולפי הסבר אחר – משמעות הביטוי "לימא כתנאי" - זה מעין אופציה שאותו אמורא סובר כאחד התנאים, וממילא ה"תיובתא" מתבטלת.

17.1

כמו כן משמע מדבריו שאחרי סיום של "תיובתא" יכול להופיע הביטוי "תנאי היא"/"כתנאי" – ואז ברור הדבר שה"תיובתא" איננה סופית.

17.2

הערה: בסוף דבריו ה"יד מלאכי" אומר, שאם אחרי "תיובתא" הגמרא אומרת "כתנאי" – סימן שההלכה תהיה כאותה דעה שעליה הוקשה - "איתותב" - היתה עליו "תיובתא".

18.

תוספות מסכת בבא קמא דף מז עמוד א:

וכן משמע בתמורה בפרק כיצד מערימין (דף כה.) דמסיק אדר' יוחנן דאמר עובר לאו ירך אמו תיובתא דרבי יוחנן תיובתא אע"ג דאמר בתר הכי לימא תנאי היא כן דרך הגמ' כשאין הדבר עיקר אומר תיובתא אע"ג שיכול למצוא תנאי דפליגי כדאשכחן בהניזקין (גיטין דף נג:) דמסיק תיובתא דמאן דאמר היזק שאינו ניכר שמיה היזק ובתר הכי קאמר לימא תנאי היא ואע"ג דבפרק הערל (יבמות דף עח. ושם) מייתי מילתיה דר' יוחנן דתמורה ופריך עלה הא...

תשובתו העקרונית: "כן דרך הגמרא" – כנראה הוא מתכוון ש"עורך הגמרא" קבע "תיובתא" על דעת רבי יוחנן וקבע שאין הלכה כמותו למרות שיש למצוא לו סיוע בדברי תנא. ולא מתיישב כפסק הרמב"ם בסוגייתנו שפסק כרב יוחנן.

19.

תוספות מסכת סנהדרין דף פ עמוד ב


עובר ירך אמו - משמע שכן הלכה מדלא פריך הניחא למ"ד ירך אמו אלא למ"ד לאו ירך אמו מאי איכא למימר כדפריך מזה וזה גורם ומיהו יש לדחות דכולה שמעתא לא מסיק לשנות הברייתא מפשטא אלא לתרצה אליבא דרבא דאמר ולד הנוגחת אסור היא וולדה נגחו דטעמא משום דעובר ירך אמו הוא וכדמוכח בתמורה (דף ל:)
... ואותו לשון דרבא אמר רב נחמן הוא עיקר דמייתי ליה בפ' כל הצלמים (ע"ז דף מו:) גבי משתחוה לקמה ומהא דאמר ר' יוחנן שלהי פ"ב דגיטין (דף כג: ושם) גבי שפחה דאם היתה עוברה זכתה לו משום דעובר ירך אמו ונעשה כמו שהקנה לה אחד מאבריה אין ראיה שכן הלכה דהתם אליבא דרבי קאמר ושמא אין הלכה כמותו ור' יוחנן גופיה שפירשה כן אית ליה בתמורה בפ' כיצד מערימין (דף כה.) עובר לאו ירך אמו דאמר ר' יוחנן הפריש חטאת מעוברת וילדה רצה בה מתכפר רצה בוולדה ומפרש טעמא משום דסבר אם שיירו משויר עובר לאו ירך אמו והוה ליה כמפריש שתי חטאות לאחריות
מיהו יש לדקדק מזה דמותיב התם תיובתא דר' יוחנן תיובתא ואע"ג דקאמר בתר הכי לימא אם שיירו משויר תנאי היא מ"מ הרי איתותב אלמא אין הלכה כן וכן דרך הש"ס כשאין הדברים עיקר אומר תיובתא אע"פ שיכול למצוא תנאי דפליגי
כדאשכחן בהניזקין (גיטין דף נג: ושם) דמסיק תיובתא דמאן דאמר היזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק ובתר הכי קאמר נימא תנאי היא ובפ' השולח (שם דף מא:) פליגי בהדיא בהיזק שאינו ניכר אליבא דעולא גבי עבד שעשאו רבו אפותיקי ואע"ג דבפ' הערל (יבמות דף עח.) מייתי מילתיה דר' יוחנן דתמורה ופריך עלה אלא הא דאמר רבא נכרית מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך וכו' ודחיק לשנויי שאני עובר דהיינו רביתיה לאו משום שיהו עיקר דברי ר' יוחנן אלא משום דבעי לאוקמי מלתיה דרבא דנכרית אליבא דדברי הכל ורבא גופיה אית ליה הכא עובר ירך אמו ובתמורה (דף ל:) ובפ' הפרה (ב"ק דף מז.)
ור"ת מפרש דבכל דוכתי קי"ל דלאו ירך אמו כדמשמע בחולין ובההיא דיבמות (דף עח.) ובפ' כיצד מערימין (תמורה דף כה.) לא גריס תיובתא בתרא אלא הכי תיובתא דר' יוחנן לימא אם שיירו משויר תנאי היא

מסקנות מדברי תוס':
שיטת רבנו תם: "תיובתא" פעם אחת איננה דחיה סופית [אולי דומה ל"קשיא"]. ורק "תיובתא... תיובתא" היא דחיה מהלכה. נראה בעליל שאת הביטוי "תיובתא" השני כתב ה"פוסק" – "עורך הגמרא", ואילו את ה"תיובתא" הראשון כתבו בבית המדרש [וכן לגבי הביטוי "קשיא"]

20.

אולי יש לומר רעיון חדש ["חידוש" מיוחד ללא אסמכתא]:

הביטוי "תיובתא" מלמד שבאותו בית מדרש חשבו שאין לו מענה, אבל עדיין השאירו בכוונה את ההכרעה הסופית לדורות הבאים. אם בדור מאוחר יותר - או על ידי עורך הגמרא - נקבע שאין מענה ל"תיובתא" אזי הוסיפו את ה"תיובתא" השני, ונוצר הביטוי "תיובתא... תיובתא".

20.1

וצריך לומר שדברי המהרש"ל הידועים שאסור לדורות מאוחרים ליישב "תיובתא" בגמרא אמורים רק לגבי הביטוי "תיובתא... תיובתא".



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר