הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק

עד כמה צריך להשקיע במצוה?

בבא קמא ט ע"א

במסגרת הדיון על כמה צריך אדם לשלם על נזקים שהוא עושה, מביאה הגמרא דיון דומה על כמה הוצאות צריך אדם להוציא לצורך קיום מצוה. וכך אומרת הגמרא:
 

1. תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף ט עמוד א

א"ר זירא אמר רב הונא: במצוה - עד שליש. מאי שליש? אילימא שליש ביתו, אלא מעתה, אי איתרמי ליה תלתא מצותא, ליתיב לכוליה ביתא?
אלא אמר ר' זירא: בהידור מצוה - עד שליש במצוה.
בעי רב אשי: שליש מלגיו או שליש מלבר? תיקו.
במערבא אמרי משמיה דרבי זירא: עד שליש משלו, מכאן ואילך משל הקב"ה.

רש"י
שליש ביתו - שחייב אדם לבזבז במצות לולב או ציצית או ספר תורה שליש מה שיש לו.
בהידור מצוה עד שליש במצוה - שאם מוצא ב' ספרי תורות לקנות ואחד הדור מחבירו יוסיף שליש הדמים ויקח את ההדור דתניא (שבת דף קלג:) זה א-לי ואנוהו התנאה לפניו במצות עשה לך ספר תורה נאה לולב נאה טלית נאה ציצית נאה.
שליש מלגיו - וכגון אם הקטן נמכר בששה יוסיף שני דינרי דהיינו שליש מלגיו שליש שבתוך הדמים ויקח את ההדור.
או שליש מלבר - הדמים יחלוק לשנים ויוסיף חלק שלישי משלו דהיינו אם קטן נמכר בששה יוסיף שלשה דינרין ויקח את הגדול בתשעה.
עד שליש משלו - דהיינו אותו שליש שיוסיף בהידור מצוה משלו הוא שאינו נפרע לו בחייו כדאמרינן היום לעשותם ולא היום ליטול שכרם (ע"ז דף ג).
מכאן ואילך - מה שיוסיף בהידור יותר על שליש יפרע לו הקב"ה בחייו.

הגמרא בהתחלה הבינה שלצורך קיומה של מצוה צריך אדם לשלם עד שליש מכל ממונו, אבל זה נדחה בגלל שאם זה היה הדין, אדם היה מכלה את כל ממונו על שלוש מצוות יקרות שהזדמנו לידיו. ואמנם התוס' (מקור מס' 2 ד"ה אי איתרמי) מעיר שאין זה מדוייק, שהרי המצוה השניה תהיה רק שליש ממה שנותר לו, אבל עדיין מדובר בהוצאות אדירות שקשה להאמין שהתורה דורשת מאדם. לכן דוחה הגמרא את ההנחה הזו, ואומרת שאדם אינו חייב להשקיע שליש מכל רכושו בשביל מצוה. כמה כן? הגמרא כלל לא עוסקת בכך, אלא בשאלה כמה צריך להשקיע בשביל להדר במצוה. מסקנת הגמרא היא שצריך להשקיע עד שליש, וישנן שתי אפשרויות לעשות את החישוב - להוסיף חצי מהמחיר המקורי (ואז השליש הוא מבחוץ) או להוסיף שליש מהמחיר המקורי (ואז השליש הוא מבפנים).

ואולם, בארץ ישראל אמרו בשם ר' זירא שאפשר להשקיע גם יותר משליש, אבל אל חשש, כי כל מה שישולם יותר משליש, יוחזר ע"י הקב"ה עוד בעולם הזה.

התוספות הבינו מהעובדה שהגמרא דוחה את האוקימתא הראשונה, שאין צורך שאדם יכלה את ממונו בשביל לקיים מצוה. אבל כמה הוא באמת נדרש לשלם בשביל המצוה? - כותב התוספות שהשיעור הוא עד 20% מרכושו:
 

2. תוספות מסכת בבא קמא דף ט עמוד ב

אילימא שליש ביתו - משמע דאין צריך לבזבז כל ממונו לקנות אתרוג אפילו לא ימצא בפחות והויא מצוה עוברת ואפילו שליש ביתו משמע דלא מחייב ואמרינן נמי (כתובות דף נ.) המבזבז אל יבזבז יותר מחומש ובסוכה (דף מא:) חשיב ליה רבותא דר"ג שקנה אתרוג באלף זוז.
אילו איתרמיא ליה - אפילו מיירי בעשורייתא דרבי כדאשכחן בפרק מציאת האשה (כתובות דף סח.) מ"מ ידוע שלא היה חייב לבזבז כל כך.
עד שליש במצוה - פירוש שאם מצא אתרוג כאגוז כמו ששיערו חכמים ואחד גדול ממנו שליש יקנהו.
משל הקב"ה - אוכל פירות בעוה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב.

מעניין לציין שהתוספות לא הביא את הדוגמא של רש"י של ספר תורה מהודר יותר מחבירו, אלא הביא דוגמא של אתרוג. האם יש בכך עניין מהותי? מסביר ה'פני יהושע' שאכן מדובר במחלוקת בין רש"י לתוספות:
 

3. פני יהושע (הרב יעקב יהושע פאלק, המאה ה-18, פולין) בבא קמא דף ט עמוד א

בד"ה עד שליש במצוה פי' שאם מצא אתרוג כאגוז וכו' עכ"ל. לא ניחא להו לפרש כפרש"י דא"כ הדרא קושית הגמרא לדוכתא לפי מה שפירשו התוס' בסמוך דהא דקאמר אי אתרמי ליה תלתא מצוה לאו דוקא דאיירי כעשורייתא דרבי, אלא דקשה לש"ס לומר שיבזבז אדם כל כך ממונו, נמצא לפי"ז לא משני מידי לפרש"י דאכתי אין לדבר סוף דכשיזדמן לו כמה ספרי תורה בזה אחר זה כל אחת נאה מחברתה ויצטרך להוסיף כל פעם שליש יכלה כל ממונו משא"כ לפי' תוספות לא שייך השליש רק פעם אחת וק"ל:

כלומר שהידור המצוה הנדרש, לפי התוספות, הוא רק שליש מעבר למינימום הנדרש כדי לצאת ידי חובת המצוה, ולא תמיד להדר שליש מעל למה שיש לך כרגע, שהרי אחרת אין לדבר סוף, והתוספות אמרו שאין זה הגיוני שהתורה תדרוש מאדם לכלות את כל ממונו בשביל קיום מצוה.

ואולם, כפי שראינו בגמרא, אם אדם מחליט שהוא רוצה להשקיע יותר מהסכום המותר לצורך הידור מצוה, מותר לו לעשות כן, והוא אמור לקבל על כך החזר מהקב"ה עוד בעולם הזה, כי זה מסוג הדברים שאדם אוכל מפירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, כפי שאומר התוספות.

ואולם, מעניין לציין את פירושו של ה'תורת חיים', אשר הסביר באופן הפוך את דברי הגמרא, ולפי הפירוש שלו אסור להשקיע יותר משליש בהידור המצוה, כי בכך אתה מכריח את הקב"ה לשנות את ההקצבה שניתנה לך מראש השנה:
 

4. תורת חיים (ר' אברהם חיים שור, המאה ה-17, בעלז) בבא קמא דף ט עמוד ב

עד שליש משלו וכו'. שכל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה כדאמר במסכת ביצה ופירש שם רש"י ז"ל כל מה שעתיד להשתכר בשנה קצוב לו, כך וכך ישתכר בשנה זו. ויש לו ליזהר מלעשות ליציאה מרובה שלא יוסיפו לו על מה שפסקו. ולכך קאמר עד שליש משלו דמה שמוסיף עד שליש מקצבתו הוא מוסיף שבכלל קצבתו הוא ואין מוסיפין לו בשביל זה אבל מה שמוסיף על שליש אינו בכלל הקצבה אלא משל הקב"ה הוא ואם מוסיף מוסיפים לו.

ההוה אמינא של הגמרא, אם כן, היתה שאדם נדרש לבזבז עד שליש מנכסיו לצורך קיום מצוה, אבל הגמרא דוחה את זה, כי לא יכול להיות שהתורה תדרוש זאת מאדם. עניין דומה מצינו בגמרא במסכת כתובות, אלא ששם הגמרא אכן נתנה שיעור לסכום שאותו מותר להשקיע לצורך מצוה - והוא אינו 33%, כפי שחשבנו פה, אלא 'רק' 20%, אבל לכאורה אותה שאלה קיימת, שהרי אם הוא ימצא חמש מצוות הוא יאבד את כל ממונו (או לפחות אחוז ניכר מרכושו)!
 

5. תלמוד בבלי מסכת כתובות דף נ עמוד א

א"ר אילעא: באושא התקינו, המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. תניא נמי הכי: המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, שמא יצטרך לבריות; ומעשה באחד שבקש לבזבז יותר מחומש ולא הניח לו חבירו, ומנו? רבי ישבב, ואמרי לה רבי ישבב, ולא הניחו חבירו, ומנו? רבי עקיבא. אמר רב נחמן, ואיתימא רב אחא בר יעקב: מאי קרא? "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך". והא לא דמי עישורא בתרא לעישורא קמא! אמר רב אשי: אעשרנו לבתרא כי קמא.

הגמרא מודעת להבדל שבין העשירית הראשונה לעשירית השניה (בעוד הראשונה היא 10% מהקרן, השניה היא רק 9% מהקרן), אבל אומרת שאדם יכול לבזבז עד 20% מרכושו לצורך קיום המצוה. מדוע כאן אנחנו לא חוששים שהוא יאבד את כל ממונו כשיזדמנו לפניו חמש מצוות? - התשובה היא פשוטה, לכאורה, שהרי הגמרא אינה אומרת שאדם מחוייב להשקיע עד 20% מרכושו, אלא רק שאסור לו להשקיע יותר מכך. ודאי שאין דרישה שאדם ישקיע חומש מרכושו על כל מצוה שמזדמנת לידו, אבל אם הוא רוצה להשקיע מעבר לחומש, יש למנוע אותו מכך.

הרשב"א תוהה איך בכלל אפשר למדוד מצוה בכסף:
 

6. חידושי הרשב"א מסכת בבא קמא דף ט עמוד ב

מהא דאמרינן אלו מתרמי ליה תלתא מצות יהיב ליה כוליה ביתיה משמע דאפילו למצוה עוברת כאתרוג וסוכה אינו מחויב לתת אפילו שליש ממונו, וזה תימה האיך נתנו דמים למצוה עוברת, וכתב הראב"ד ז"ל כדי שלא יבוא לידי עוני ויפיל עצמו על הציבור וכמו שאמרו עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות וכן אמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש שהעוני כמיתה, ומ"מ לא כמיתה ממש. אמר הרב שלא אמרו אלא במצות עשה בשב ואל תעשה אבל במצות לא תעשה אפילו כל ממונו.

אומר הרשב"א כך: באמת אין שום השוואה בין כסף למצוה, והמצוה שוה יותר מכל רכושו של אדם. אבל ישנו חשש שאם אדם ישקיע יותר מחומש הוא יפיל עצמו על הציבור, ולכן אמרו לא להשקיע יותר מחומש, ולא בגלל שהמצוה אינה שוה את זה.

הסתייגות נוספת הביא הרשב"א, והיא שאם מדובר במצוות לא תעשה, הרי שאין גבול לדבר ואדם מצווה גם לאבד את כל ממונו ולא לעבור על מצוות לא תעשה.

הרמב"ם אכן פוסק את הדברים להלכה, וכותב שאין לאדם להשקיע מעבר לחומש מנכסיו לצורך מצוה:
 

7. רמב"ם הלכות ערכין וחרמין פרק ח הלכה יג

לעולם לא יקדיש אדם ולא יחרים כל נכסיו, והעושה כן עובר על דעת הכתוב שהרי הוא אומר "מכל אשר לו" ולא "כל אשר לו" כמו שבארו חכמים, ואין זו חסידות אלא שטות שהרי הוא מאבד כל ממונו ויצטרך לבריות, ואין מרחמין עליו, ובזה וכיוצא בו אמרו חכמים חסיד שוטה מכלל מבלי עולם, אלא כל המפזר ממונו במצוות אל יפזר יותר מחומש, ויהיה כמו שצוו נביאים מכלכל דבריו במשפט בין בדברי תורה בין בדברי עולם, אפילו בקרבנות שאדם חייב בהן הרי חסה תורה על הממון ואמרה שיביא כפי מסת ידו, קל וחומר לדברים שלא נתחייב בהן אלא מחמת נדרו שלא ינדור אלא כראוי לו שנאמר "איש כמתנת ידו כברכת ה' א-לוקיך אשר נתן לך".

הסיבה שאין לתת יותר מחומש מהנכסים היא, כאמור, כדי שאדם לא יגיע למצב שבו הוא נזקק לבריות. ואולם, דברים אלו של הרמב"ם לכאורה סותרים את מה שהרמב"ם כתב במקום אחר, שמי שנותן צדקה מובטח לו שלעולם לא יהיה לו חסרון עקב כך:
 

8. רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק י הלכה ב

לעולם אין אדם מעני מן הצדקה ואין דבר רע ולא היזק נגלל בשביל הצדקה שנאמר "והיה מעשה הצדקה שלום". כל המרחם מרחמין עליו שנאמר "ונתן לך רחמים ורחמך והרבך".

כיצד, אם כן, אומר הרמב"ם שאדם עלול לאבד את כל ממונו אם ישקיע אותו במצוה, והרי מי שנותן צדקה לעולם אינו חסר! לכאורה ניתן היה לחלק בין צדקה לבין מצוות אחרות, אבל זה היה מביא למסקנה שבצדקה אפשר גם לתת יותר מחומש - וזהו חידוש גדול שעוד נתייחס אליו בהמשך. אפשרות אחרת היא לומר שאדם שנותן את הכמות המותרת מובטח לו שהוא לא יחסר, אבל אם הוא נותן יותר מדי - אין לו אחריות כזו. אבל גם התירוץ הזה אינו פשוט, כי אם אמרנו שאדם לא יפסיד כשהוא נותן צדקה, כיצד נתינה רבה יותר גורמת לו להפסיד אפילו את מה שהוא נתן כשיעור?

ואולם, כדי ליישב את הרמב"ם אפשר לומר בפשטות שבאמת מובטח לאדם שלא יפסיד כתוצאה מן הצדקה, אבל אם מגיע לאדם להפסיד כסף, והוא גם נתן צדקה - הוא עלול להגיע למצב שבו הוא נצרך לבריות. כך לכאורה מוכח גם בדברי המאירי שעוסק בשאלה האם מותר לבחון את הקב"ה ולעשות נסיונות בעניין המעשרות:
 

9. בית הבחירה (ר' מנחם המאירי, המאה ה-14, פרובנס) תענית דף ט עמוד א

ואע"פ שאמר הביאו את המעשר אל בית האוצר ובחנוני נא בזאת וכו' ביאורו כן שהדבר ברור על השכר לבא אא"כ יתגלגלו לו חובות מצד אחר.

המאירי מעיר, כבדרך אגב, שישנה אפשרות שיתגלגלו לו חובות מצד אחר, ואז הוא יפסיד מכך שהוא נתן צדקה. אבל פוסקים אחרים לא מקבלים את דברי המאירי, וכותבים במפורש שמי שנותן צדקה מובטח לו שלא יפסיד, וגם אם הוא אמור היה להפסיד, עצם נתינת הצדקה מחסנת אותו מפני כך. בעל הטורים כותב על המלה 'ונתנו' בפסוק "ונתנו איש כופר נפשו" כך:
 

10. בעל הטורים, (ר' יעקב בן הרא"ש, המאה ה-14, אשכנז) שמות ל, יב

ונתנו איש כופר נפשו - אם תקראנו למפרע יהיה גם כן ונתנו, לומר לך כל מה שאדם נותן לצדקה יחזור אליו ולא יחסר לו בשביל זה כלום.

גם בעל ספר החינוך כותב במפורש שמי שנותן צדקה מובטח לו שלא יהיה עני מכך:
 

11. ספר החינוך (המאה ה-13, ספרד) מצוה תכד

שבכל המצוות נאמר לא תנסו, חוץ מזו דמעשר, שנאמר "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר וגו' ובחנוני נא בזאת" וגו'. והטעם בזו כענין "מלוה ה' חונן דל", כלומר, שהודיענו הא-ל ברוך הוא כי בפרנסנו משרתי ביתו במעשר נמצא התועלת והברכה בממוננו על כל פנים, ולא יעכב זה שום דבר חטא ועון.

גם החפץ חיים אומר כך בפירוש בספרו 'אהבת חסד':
 

12. אהבת חסד, (ר' ישראל מאיר הכהן מראדין, המאה ה-19, ישראל) חלק ב פרק יט

והנה אם המעשר מועיל להעשיר, קל וחומר שיועיל שלא יתחסר. אמנם כי הנה ידוע שיש הרבה דברים שמביא לאדם לידי עניות כההיא דאמרינן בסוכה דף כט בשביל ארבעה דברים נכסי בעלי בתים יורדים לטמיון וכו', ולכך רומז לנו המדרש שאפילו אם יש לו דבר שגורם לידי עניות ויש לו כנגדו מצוות מעשר, מועיל זכות מעשר על כל פנים שלא יתחסר.

כלומר שלדעת בעל ספר החינוך, בעל הטורים והחפץ חיים, מי שנותן צדקה מובטח לו שלא יפסיד את הכסף לעולם. ובאמת, השולחן ערוך פוסק שמותר לתת צדקה גם יותר מחומש, כפי צורך העניים, וכנראה שהוא הבין שיש תעודת ביטוח שכל מה שאדם תורם יבוא אליו בחזרה. אך הרמ"א כתב שאין לתרום יותר מחומש:
 

13. שולחן ערוך יורה דעה סימן רמט

שיעור נתינתה, אם ידו משגת יתן כפי צורך העניים. ואם אין ידו משגת כל כך, יתן עד חומש נכסיו, מצוה מן המובחר; ואחד מעשרה, מדה בינונית; פחות מכאן, עין רעה. וחומש זה שאמרו, שנה ראשונה מהקרן, מכאן ואילך חומש שהרויח בכל שנה. הגה: ואל יבזבז אדם יותר מחומש, שלא יצטרך לבריות. (ב"י בשם הגמרא פ' נערה שנתפתחה) ודוקא כל ימי חייו, אבל בשעת מותו יכול אדם ליתן צדקה כל מה שירצה (ג"ז שם פ' מציאת האשה ומייתי לה רי"ף ורא"ש ור"ן ומרדכי). ואין לעשות ממעשר שלו דבר מצוה, כגון נרות לבית הכנסת או שאר דבר מצוה, רק יתננו לעניים. (מהרי"ל הל' ראש השנה).

האם באמת ישנה מחלוקת בין השולחן ערוך והרמ"א? מסתבר שבכך נחלקו שני אחרונים בני דורנו - האגרות משה והמנחת יצחק.

ראשית, יש ליישב את הסתירה בדברי הרמב"ם: כיצד הוא פסק שאין חשש שאדם שנותן צדקה יפסיד, ובכל זאת פסק שאין לתת יותר מחומש? אומר הרב משה פיינשטיין שהרמב"ם לא פוסק את הדין של 'המבזבז אל יבזבז יותר מחומש' בהלכות מתנות עניים, אלא דוקא בהלכות ערכין וחרמין, מכיון שאין בכלל מצוה להקדיש חפץ, ולכן באמת אסור להקדיש יותר מחומש, אבל כשמדובר בצדקה, שישנה מצוה לתת - הרי שבענין זה אין מניעה לתת כמה שרוצים, כי מי שנותן צדקה לא יחסר. כלומר שלדעת השולחן ערוך אין הגבלה על כמה כסף אפשר לתת:
 

14. אגרות משה (ר' משה פיינשטיין המאה ה-20, ארה"ב) יורה דעה חלק א סימן קמג

ובדבר אם תקנת אושא שאל יבזבז יותר מחומש הוא איסור או רק עצה טובה... והנה לא כתב הרמב"ם הדין דאל יבזבז יותר מחומש אלא בסוף הלכות ערכין ולא בצדקה בהלכות מתנות עניים, ובש"ע מפורש שהמחבר סובר דבידו משגת מחוייב ליתן כפי צורך העניים אף שהוא יותר מחומש משמע שסובר בדעת הרמב"ם שכיון שדין התורה הוא שיתן כפי צורך העניים לא תקנו רבנן לאסור וגם לא לעצה טובה בצדקה רק להקדיש אסרו... עכ"פ הרמ"א שכתב ואל יבזבז יותר מחומש בצדקה פליג וסובר שאסור וכדמוכח מהא דמר עוקבא ודעת הרמב"ם והמחבר צ"ע. עכ"פ למעשה אין לבזבז יותר מחומש אם לא לחשש פקוח נפש.

אבל הרב וייס אינו מקבל את ההסבר הזה כי מלשון הרמ"א מוכח שאין הוא חולק על השו"ע, ולכן סובר הרב וייס שגם הרמ"א מודה שמי שיכול להרשות לעצמו יותר לתת לצדקה גם יותר מחומש:
 

15. שו"ת מנחת יצחק (הרב יצחק יעקב וייס, המאה ה-20, ישראל) חלק ה סימן לד

והנה בתשובת אגרות משה שם, בנה יסודו על דברי הרמ"א שם (יו"ד סי' רמ"ט סעי' א'), שכתב ואל יבזבז יותר מחומש עיי"ש. ולענ"ד אין ראיה דבא לחלוק על המחבר, דאם רצונו לחלוק, היה כותב, וי"א, כנודע דרכו, וביותר ממה שמצוין שם המקור, (ב"י בשם הגמ' פרק נערה שנתפתתה), ואף שאין הציון מהרמ"א עצמו, אבל כן ראיתי בדרכי משה השלם, שעל דברי המחבר בש"ע, עד חומש מצוה מן המובחר כו', כתב למקור הדברים, בפ' נערה שנתפתתה א"ר אילעי באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, שמא יצטרך לבריות עיין שם, ש"מ דלא בא לחלוק על דברי המחבר, אלא למלאות דבריו, דבאין ידו משגת אסור לבזבז, אבל בידו משגת, י"ל דמודה לדברי המחבר.
וא"כ להלכה למעשה, כמו בזמן הזה, שבכל עת יש עניים נצרכים לפנינו, וביותר עניי א"י, שפיר יכול מי שידו משגת לבזבז יותר מחומש, ומצוה קעביד.

ואולם, גם לדעת הרמ"א ע"פ הסברו של הרב פיינשטיין, יש כמה הסתייגויות שהובאו בספרו של החפץ חיים אהבת חסד - שאם יש עניים לפנינו או אם מדובר בפיקוח נפש ממש והאדם יכול להרשות לעצמו, הרי שבזה אין אומרים שלא יבזבז יותר מחומש:
 

16. אהבת חסד (ר' ישראל מאיר הכהן מראדין, המאה ה-19, ישראל), חלק ב פרק כ

איתא בכתובות מט דהתקינו חז"ל באושא המבזבז אל יבזבז יותר מחומש שמא יצטרך לבריות אם לא מי שהוא עשיר מופלג, דמשמע בפוסקים דעליו לא היתה התקנה, ולכן לבזבז קודם מותו שבזה לא שייך שמא יצטרך לבריות גם כן מותר לבזבז הרבה כדאמרינן בכתובות סז,ב במר עוקבא שאמר קודם מותו כשהתבונן בצדקה שעשה בימי חייו אמר אורחא רחיקתא וזוודין קלילא ופלגינהו לנכסיו לצדקה.
יש אומרים דהא דאמרינן אל יבזבז יותר מחומש היינו בשרוצה מעצמו לחפש אחר עניים ולחלק להם צדקה. אבל כשבאו לפניו עניים רעבים או ערומים שהוא חייב להשביעם ולכסות מערומיהם כאשר אמרה התורה "די מחסורו אשר יחסר לו" או שיראה שבויים שהוא חייב לפדותם כאשר ציוה השי"ת ורצונו לתת על זה יותר מחומש רשאי ומידת חסידות הוא. ונראה דמיירי באופן שאין נוגע לפיקוח נפש ממש, אבל אם נוגע לפיקוח נפש ממש כגון שהשבוי עומד למות או הרעב יכול לבוא לידי סכנה ע"י רעבונו אין שייך בזה שיעור חומש ולא אמרו בב"מ סב רק דחייו קודם לחיי חבירו, אבל דעושרו קודם לחיי חבירו לא מצינו.

ומכיון שאנו מכירים את העניים שלנו ואת העשירים שלנו, חזקה על העניים שהם באים אל העשירים לבקש מהם, וממילא העשירים שיבזבזו יותר מחומש מנכסיהם יש להם על מה שיסמוכו, וכל תקוותנו היא שצודקים הפוסקים שהבינו שהשקעה כזו תוחזר...