סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 981

"שנים שהיו מהלכים ברה"ר אחד רץ ואחד מהלך או שהיו שניהם רצים והזיקו זה את זה שניהם פטורים"

בבא קמא לב ע"א

אומרת הגמ': "מתניתין דלא כאיסי בן יהודה דתניא איסי בן יהודה אומר רץ חייב מפני שהוא משונה". הדין הוא: שכל מי שמשנה ברשות הרבים ידו על התחתונה, רה"ר לא נעשית לצורך ריצה, ברה"ר הולכים, אדם שהלך ברה"ר לאיטו, וכנגדו הגיע אדם שרץ ברה"ר ובהתנגשות בין השניים ניזוק ההולך, סבור איסי בן יהודה: שהרץ חייב לשלם להולך את הנזק, משום שהרץ ברה"ר נחשב למשנה, וכל המשנה ברה"ר ידו על התחתונה. ממשיכה הגמ' ואומרת : ומודה איסי בע"ש בין השמשות שהוא פטור מפני שרץ ברשות, ע"ש בין השמשות אדם שרץ ברה"ר, הוא רץ כדי לקבל את השבת מבעוד יום, ולכן נחשבת הריצה לריצת מצוה שהיא מותרת, והמזיק בשעת ריצתו פטור.

הנימוקי יוסף בחידושו על הרי"ף כותב בשם רבי מאיר הלוי חידוש גדול: מה שפטרנו בע"ש בין השמשות את הרץ, לפי שרץ ברשות, מדובר אך ורק באופן בו אנו משוכנעים שהריצה היתה באמת לצורך מצוה, אם זה לצורך קבלת שבת כדברי הגמ', ואם זה לשאר צרכי שבת רחיצה, לבישה, או כדי לומר: עשרתם, ערבתם, הדליקו את הנר, אבל אם ידוע לנו בבירור שאותו אדם רץ לצרכיו הפרטיים, למרות שהזמן הוא זמן בו כולם רצים לצורך מצוה, הרץ עדיין נחשב למשונה והוא חייב. דברי רבי מאיר הלוי נפסקו להלכה (בשו"ע חו"מ שע"ח סעי' ח') נאמר : "היה אחד רץ ואחד מהלך והוזק המהלך ברץ, חייב, מפני שרץ שלא ברשות, במה דברים אמורים, בחול, אבל בע"ש בין השמשות פטור, מפני שרץ ברשות. מוסיף הרמ"א: ודווקא בסתמא דתלינן דרץ לצורך שבת, אבל אם ידוע דאינו רץ אלא לשאר חפציו לא שייכי ביה צורך שבת, חייב כמו בחול. אולם הסמ"ע שם (ס"ק י"א) מדייק בלשונו של הרמב"ם: שגם כאשר הוא רץ לשאר עסקיו הוא פטור, לפי שכתב הרמב"ם (פי"ב מהל' חובל): שהרץ בע"ש רץ ברשות, כדי שלא תיכנס שבת והוא אינו פנוי, משמע מלשונו: שגם כאשר הוא רץ לצורך עסקיו והריצה נובעת מכח זה שהוא מפחד שמא יקדש היום ולא יוכל לסיים את עסקיו, גם בזה נקרא רץ ברשות. בכל מקרה ניתן להבין מהנימוקי יוסף בשם רבי מאיר הלוי: שהפטור של רץ ברשות, הוא דווקא כאשר יש לרץ רשות לרוץ, וסיבת הפטור אינה משום שבערב שבת בין השמשות הדרך היא לרוץ, וכל המהלך בע"ש בין השמשות הוא המשנה וידו על התחתונה, אילו היינו אומרים שזו סיבת הפטור, היינו פוטרים גם אדם שרץ לצורך עסקיו. מדברי רבי מאיר הלוי האלו, ניתן לפשוט שאלה שעורר בעל ה"שפת אמת", בחיבורו על מסכת שבת להלן בסוף פרק הכונס בדף ס"ב: נאמר במש': גמל שהיה טעון פשתן ועבר ברה"ר ונכנס פשתנו לתוך החנות ודלקו בנר של חנוני חייב. רבי יהודה אומר בנר חנוכה פטור, אם החנוני שם נרות בחנוכה בחוץ, למרות שאין הדרך להניח נר ברה"ר, בכ"ז פטור החנוני אם הפשתן של בעל הגמל נדלק מנר החנוכה. משנה זו הובאה בסוגיית חנוכה במס' שבת דף כ"א: ורש"י מסביר שפטור החנוני הוא , משום שברשות מצוה הניחה שם.

חוקר בעל השפת אמת: מה יהיה בימי החנוכה אם החנוני יניח נר בחוץ, אבל הנר לא יהיה נר חנוכה אלא נר פשוט, האם גם אז נפטור את החנוני, שהרי ביחס לבעל הגמל יכול החנוני לומר: מדוע הרבית בפשתנך, יודע אתה שבימי חנוכה נהוג להדליק נרות בחוץ, מה עניינך בכך שהנר לא הודלק לשם חנוכה יכולתי אבל להדליקו לשם מצות נר חנוכה. או אולי הפטור של החנוני הוא דווקא כאשר הדליק נר חנוכה משום פירסומי ניסא, ואז יש לו את הרשות שפוטרת אותו, אבל כאשר הוא מדליק נר סתם בחנוכה, ואין לו את הרשות, אין מה שיפטור אותו. לכאו' שאלתו של בעל השפת אמת נפשטת מדברי רבינו מאיר הלוי כאן, כשם שלגבי נר חנוכה פטרנו את החנוני מפני שהדליק ברשות, כך פטרנו את הרץ ברה"ר בע"ש בין השמשות לפי שרץ ברשות, ועל הרץ ברשות הזה חידש לנו הנימוקי יוסף בשם רבי מאיר הלוי: שדווקא כאשר הוא רץ באמת לצרכי מצוה, ולמרות שביחס להולך יכול היה הרץ לצורך עסקיו לומר, מה נ"מ לך אם רצתי לצורך עסקי או לצורך מצוה, סו"ס כרגע בע"ש בין השמשות מקובל לרוץ, ואעפ"כ סבור רבי מאיר הלוי: שאם אין לרץ את הרשות של הריצה לצורכי מצוה, הוא חייב, כך גם לכאורה בנידון של השפת אמת אין לפטור את החנוני, אלא דווקא כאשר הנר שהודלק היה נר חנוכה.

(האדמו"ר מטאלנא שליט"א)