הארה שבועית מהתלמוד הירושלמי במסגרת הדף היומי
הרב אברהם בלס, מכון הירושלמי
בבא-קמא ט ע"א-ע"ב
מובא בתלמוד הבבלי (בבא קמא ט,א וט, ב):
"א"ר זירא אמר רב הונא: במצוה - עד שליש. מאי שליש? אילימא שליש ביתו, אלא מעתה, אי איתרמי ליה תלתא מצותא, ליתיב לכוליה ביתא? אלא אמר ר' זירא: בהידור מצוה - עד שליש במצוה. בעי רב אשי: שליש מלגיו או שליש מלבר? תיקו. במערבא אמרי משמיה דרבי זירא: עד שליש משלו, מכאן ואילך משל הקדוש ברוך הוא".
התלמוד הבבלי טוען שאדם צריך להשקיע עד שליש במצווה. לכאורה אמירה זו אינה ברורה, כיוון שאם מזדמנים לאדם שלש מצוות הוא צריך לבזבז את כל כספו. אלא מוכרחים להסביר שכוונת המאמר היא לא מצווה עד שליש, אלא בהידור מצווה עד שליש. אמנם הראשונים נחלקו בהבנת העניין. וישנם שתי אפשריות להסביר. אפשרות אחת היא שמהמחיר הכי בסיסי למצווה (השיעור הפחות ביותר שיכול לקיים בו את המצווה). צריך להוסיף שליש. ואפשרות שנייה היא שאם אדם קנה מצווה בx כסף והזדמנה לו מצווה מהודרת יותר, הרי שהוא צריך להוסיף עד שליש, כדי לקנות את המצווה המהודרת יותר.
תלמוד ירושלמי פאה א, א:
"רב הונא אמר למצוה עד שליש מהו לכל המצות עד שליש או למצוה אחת סברין מימר לכל המצות עד שליש אמר ר' אבון אפי' למצוה אחת ר' חביבא בשם רבנן דתמן מהו שליש? לדמים. היאך עבידא לקח אדם מצוה מצא אחרת נאה הימנה עד כמה מטריחי' עליו עד שליש".
נראה שהתלמוד הירושלמי מבין בדברי התלמוד הבבלי (בשם רבנן דתמן – רבני בבל) שהאפשרות השנייה היא הנכונה – לקח מצווה אחת (ולא כתוב שמדובר בשיעור מינימום) ומצא אחרת נאה הימנה (מהמצווה שלקח).
יש לנו כאן דוגמה מצוינת איך עיתים התלמוד הירושלמי מסביר את התלמוד הבבלי.
אבל יש לשים לב לדבר מעניין. הירושלמי עצמו לא מקבל את הנושא של הידור מצווה עד שליש – או בלשון המשנה שליש לדמים (שכן את האפשרות הזאת, כאמור, הוא מציג בשם רבנן דתמן). אם כן פירוש המאמר הוא שליש למצווה. בנושא זה מציג הירושלמי שתי דעות. דעה אחת שליש מהרכוש יהיה מוקדש לכל המצוות. והדעה השנייה ששליש יכול להיות מוקדש למצווה אחת בלבד. בכל מקרה אסור לאדם לבזבז מרכושו יותר משליש למצווה (אלא אם כן הוא קיבל כסף בירושה או משהו דומה שיכול להוסיף – זאת נראית לענ"ד מובאת הבבלי בקשר לדעת מערבא – ארץ ישראל, מכאן והילך משל הקב"ה).
נותר עדיין להסביר את הדעה שאומרת שאדם יכול להוציא שליש מרכושו על מצווה אחת, וממילא לא להשקיע במצוות אחרות (אפשר להתעקש שזה לא הפשט וגם על מצוות אחרות צריך להשקיע, אבל כך נראה לענ"ד).
הירושלמי לשיטתו (קידושין א ,ט): "כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין את ימיו ונוחל את הארץ וכל שאינו עושה מצוה אחת אין מטיבין לו ואין מאריכין את ימיו ואינו נוחל את הארץ וכל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ אין זה מן היישוב והמחזיק בשלשתן עליו הכתוב אומר [קהלת ד יב] והחוט המשולש לא במהרה ינתק: גמ' הא כל היושב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה ואת אמרת אכן אלא כן אנן קיימין במחוצה עשה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין את ימיו ונוחל את הארץ והעובר עבירה אחת אין מטיבין לו ואין מאריכין ימיו ואינו נוחל את הארץ תמן תנינן הא כל היושב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה אמר רבי זעירה מי שבאת לידו ספק עבירה ולא עשאה אמר רבי יוסי בי רבי בון מי שייחד לו מצוה ולא עבר עליה מימיו מה אית לך אמר רבי מר עוקבן כגון כיבוד אב ואם".
לדעת הירושלמי טוב שאדם ישקיע במצווה אחת מיוחדת לו, למרות שהדבר יכול לבוא על חשבון מצוות אחרות. ישנה בדרך כלל מצווה שהיא שורש נפשו של האדם, ומן הסתם הוא ישקיע יותר גם כספית במצווה זו".
