גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף י"ד, מדור "עלי הדף"
מסכת קידושין
דף פב ע"א

"טוב שברופאים לגיהנם" - ביאור המאמר על פי פירש"י ז"ל

רבים נתחבטו במאמר התנא רבי יהודה המובא בסוף מכילתין (פב ע"א): "טוב שברופאים לגיהנם", כי ייפלא הדבר מאוד, מה רע עשה הרופא בהיותו 'טוב שברופאים', שירש גיהנם, וביותר תמוה, הלא התורה נתנה רשות לרופא לרפאות, כאמרם ז"ל (ברכות ס.): "תני דבי רבי ישמעאל, 'ורפא ירפא' (שמות כא, יט), מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות", ולמה אם כן יהא הרופא בין נוחלי גיהנם.

והנה, רש"י פירש בזו הלשון: "טוב שברופאים לגיהנם - אינו ירא מן החולי ומאכלו מאכל בריאים, ואינו משבר לבו למקום, ופעמים שהורג נפשות, ויש בידו לרפאות העני ואינו מרפא". ומפשיטות לשונו רואים אנו שיש כאן שלשה נימוקים נפרדים שאין שייכות בין זה לזה: א] 'אינו ירא מן החולי ומאכלו מאכל בריאים ואינו משבר לבו למקום'. ב] 'ופעמים שהורג נפשות'. ג] 'ויש בידו לרפאות העני ואינו מרפא' (עי' שו"ת 'אגרות משה' יו"ד ח"ג סי' לו).

הנימוק הראשון: "אינו ירא מן החולי ומאכלו מאכל בריאים ואינו משבר לבו למקום", לכאורה אינו נוגע לאומנות ומלאכת הרופא, אלא לתהלוכת חייו והתהלכו בדרכי ה', כי מתוך ידיעתו בחכמת הרפואה אינו ירא מן החולי, שהרי יודע להתרפא ולהשמר מן החולי, וא"כ תחסר לו התעוררות מסויימת לעמוד בלב נשבר לפני ה', וממילא נגרם אצלו רפיון בקיום התורה והמצות, ולכן יורש גיהנם. ויש להשוות לכך הא דכתב רש"י במס' פסחים (נו.) לגבי הדברים שעשה חזקיה המלך, ואחד מהם: "שגנז ספר רפואות", והודו לו חכמים על כך, ופירש"י (ד"ה וגנז): "לפי שלא היה לבם נכנע על חוליים, אלא מתרפאין מיד", הרי לנו, שתכלית החולי היא שיהא לב האדם נכנע לפני המקום, ואם מתרפא מיד תחסר התעוררות זו לכניעת לבו (עי' 'מעשה למלך' הל' כלי המקדש פ"ז הי"ד).

אמנם הנימוק השני - "ופעמים שהורג נפשות" - נוגע לעבודת הרופא, כי בהתרשלותו יכול לגרום להריגת נפשות, וכמו שפירש ה'מאירי' בהדיא (כאן): "טוב שברופאים לגיהינם, מפני שכמה פעמים שופך דמים מפני היאוש, ושאינו משתדל כראוי במלאכת רפואתו, או שאינו יודע לפעמים סבת החולי ודרך רפואתו ועושה עצמו בקי", וכעין זה כתוב ב'יד רמ"ה' (כאן): "שלפעמים אין מדקדקין ברפואת החולה, ומאריכין החולי כדי להרבות שכרם", והיינו, כאשר עושים את מלאכתם רמיה, אכן כשעושים מלאכתם נאמנה כדבעי, אזי אדרבה, שהרי ניתנה רשות לרפאות ומצוה יש בדבר, וכפי שכתב הרמב"ן ב'תורת האדם' (שער המיחוש - ענין הסכנה): "ואין לך ברפואות אלא ספק סכנה, מה שמרפא לזה ממית לזה, וזו שאמרו 'טוב שברופאים לגיהנם', לגנות דרכן של רופאים בפשיעות וזדונות שלהם נאמר, אבל לא שיהא חשש איסור בדבר... אלא מיהו דוקא בבקי וביודע בחכמה ובמלאכה זו, ושאין שם גדול ממנו, אבל כל שאינו יודע בטיב מלאכה זו לא יהא לו עסק בה, וכן אם יש שם גדול ממנו אסור לו להתעסק בה כלל, ק"ו משאר דינין והוראות שבתורה, דהאיך יורה בספק נפשות במקום שיש גדול ממנו, ואם נתעסק בהן כלל שופך דמים הוא ובן גיהנם הוא בודאי" (עי' שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' פב).

וכאן יש להביא את דברי המהרש"א: "יש לפרש, 'טוב שברופאים', דהיינו שמחזיק עצמו לטוב ולמומחה שברופאים שאין כמוהו, וסומך ביותר על המחאתו (=מומחיותו) מתוך גאוותו, ולפעמים הוא טועה בטבע זה החולה, וממית את החולה ברפואותיו בדבר שמזיק לחולה זה, אבל יש לו לישא וליתן עם שאר הרופאים, כיון שהוא סכנת נפשות". (וכן כתב ב'תפארת ישראל' (על המשניות, יכין במשנה זו) והוסיף בזה נקודה בדקדוק לשון המשנה, וז"ל: "'טוב שברופאים לגיהנם', נראה לי דאין מאמר זה גנאי לרופא, רק שבח הרופא המומחה... דמדלא קאמר 'כשר שברופאים' כבסיפא 'בטבחין', שמע מינה שה'טוב' הזה אין כוונתו 'כשר', רק מי שחושב את עצמו שהוא המומחה היותר טוב שברופאים, הוא מעותד לגיהנם, דבגאוותו זאת סומך על ידיעתו בספק ואינו מתיעץ עם חבריו, כראוי למי אשר בפיו ובקולמסו מונח חיים או מות, וגם ברוב גאונו אינו מסתפק שמא יטעהו דמיונו, ואינו חושש לעיין היטב בספרי הרפואות קודם שיתן להחולה סמי רפואה... וראה, שלא אמר התנא, שהוא רשע, או יבא לגיהנם, רק אמר [סתמא] 'לגיהנם', רצ"ל, יש לו הכנה שיוכל לבא על ידה לגיהנם, אבל כל עוד יותר שיהיה לו הכנות לגיהנם כל עוד יגדל שכרו ושבחו כשיכבש הכנותיו")

ובענין הנימוק השלישי ברש"י: "ויש בידו לרפאות העני ואינו מרפא", יש ללמוד מכך שחובה על הרופא לרפאות עני גם כשאין לו ממה לשלם, וכדברי רש"י שהרופא המונע עצמו מכך יורד לגיהנם, ומכאן מקור למה שהעלה בשו"ת 'תשובה מאהבה' (חיו"ד סי' תח [על יו"ד סי' שלו]): "מי שהוא עני ואין ידו משגת לשלם לרופא, והרופא אינו רוצה ללכת אליו חנם בלא כסף, נלע"ד שהבי"ד כופין את הרופא כמו מי שאין ידו משגת לשלם את המוהל למול את בנו, שפסק הרמ"א (יו"ד) סי' רס"א, דבית דין כופין מאחר שאין אחר שימול, הוא הדין הכא".

כידוע לכל בר בי רב שפירושים רבים נאמרו במאמר זה של רז"ל, ואין כאן מקום להאריך בהם, אך נסיים במענה לשון שענה החכם הרופא רבי שלמה אבן וורגה, מגולי ספרד, בוויכוחו עם האפיפיור בביאור מאמר זה, ונדפס בספרו 'שבט מיהודה' בזה"ל: "ענה הלוי מה שאמר 'טוב שבטבחים שותפו של עמלק', רצונו לומר, שהוא יהיה אכזרי כמו עמלק על היהודים, שאם לא כן לא יהרוג בהמה לעולם, ו'טוב שברופאים לגיהנם', רצונו לומר, שיראה לעולם גיהנם פתוח לפניו אם יהרג האיש שהרפואה על ידו, ובזה יעיינו ויעשו החריצות הראוי, וה'טוב' הוא כאשר יחשבו שהם עתידים לירש גיהנם - אם לא יכוונו כראוי במחשבה ועיון".