לשון נביאים לחוד
בבא קמא ב ע"ב
"ת"ר: כי יגח - אין נגיחה אלא בקרן, שנאמר: (מלכים א' כב, יא) וַיַּעַשׂ לוֹ צִדְקִיָּה בֶן כְּנַעֲנָה קַרְנֵי בַרְזֶל וַיֹּאמֶר כֹּה אָמַר ה' בְּאֵלֶּה תְּנַגַּח אֶת אֲרָם וגו', ואומר: (דברים לג, יז) בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח. מאי 'ואומר'? וכי תימא, דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן, ת"ש: בכור שורו הדר לו. והאי מילף הוא? גילוי מילתא בעלמא הוא דנגיחה בקרן הוא! אלא, מהו דתימא כי פליג רחמנא בין תם למועד – הני מילי בתלושה, אבל במחוברת - אימא כולה מועדת היא, ת"ש: בכור שורו הדר לו וגו' ".
הגמרא קיבלה את הטענה שניתן ללמוד מלשון ספרי הנביאים את משמעות המילה נגיחה – "דנגיחה בקרן הוא". מכאן, שאמנם אמרו: "לשון תורה לעצמה, לשון חכמים לעצמן" (עבודה זרה דף נח ע"ב; חולין דף קלז ע"ב), אולם לשון תורה ולשון נביאים אחת היא. וקשה לר"י שאמר בתוספות מסכת בקידושין דף לז ע"ב ד"ה ממחרת הפסח: "לשון התורה לחוד ולשון נביאים לחוד ולשון חכמים לחוד", וראיה לר"ת שתירץ שם באופן אחר.
ור"י יתרץ שאין תולים שנשתנתה משמעות המילה עד שישתמע החילוק מענין המקרא.
אולם קשה לבעל הסמ"ג בתוספות ישנים שחילק בין לשון מקרא ללשון חכמים במשמעות המילה שוק, והרי אפילו בנביאים הראשונים נמצאת המשמעות כבלשון חכמים.
