סקר
באיזה סבב של "דף יומי" אתה?
ראשון
שני
שלישי
רביעי ומעלה


 

הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק

 

עבודה – עונש או ערך?

קידושין פב ע"ב

 

המשניות האחרונות במסכת קידושין עוסקות בבחירת פרנסה, היות ויש לכך השלכה גם על דיני יחוד. במסגרת הדיון, שוטח כל אחד מהתנאים את משנתו על הפרנסה הראויה:
 

1. משנה מסכת קידושין פרק ד משניות יג - יד

לא יְלַמֵּד אדם רווק סופרים ולא תלמד אשה סופרים. ר' אליעזר אומר: אף מי שאין לו אשה (=שאשתו אינה שרויה אצלו) לא יְלַמֵּד סופרים:
ר' יהודה אומר: לא ירעה רווק בהמה ולא ישנו שני רווקים בטלית אחת, וחכמים מתירין.
כל שעסקו עם הנשים לא יתייחד עם הנשים. ולא יְלַמֵּד אדם את בנו אומנות בין הנשים.
רבי מאיר אומר: לעולם יְלַמֵּד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה, ויתפלל למי שהעושר והנכסים שלו. שאין אומנות שאין בה עניות ועשירות. שלא עניות מן האומנות ולא עשירות מן האומנות, אלא הכל לפי זכותו.
רבי שמעון בן אלעזר אומר: ראית מימיך חיה ועוף שיש להם אומנות? והן מתפרנסין שלא בצער! והלא לא נבראו אלא לשמשני, ואני נבראתי לשמש את קוני, אינו דין שאתפרנס שלא בצער?! אלא שהרעותי מעשי וקפחתי את פרנסתי.
אבא גוריין איש צדיין אומר משום אבא גוריא: לא יְלַמֵּד אדם את בנו חַמָּר גַמָּל סַפָּר סַפָּן רועה וחנוני, שאומנתן אומנות לסטים.
רבי יהודה אומר משמו: החמרין - רובן רשעים, והגמלין - רובן כשרים. הספנין - רובן חסידים. טוב שברופאים לגיהנם, והכשר שבטבחים - שותפו של עמלק.
רבי נהוראי אומר: מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה, שאדם אוכל משכרה בעולם הזה וקרן קיימת לעולם הבא. ושאר כל אומנות אינן כן: כשאדם בא לידי חולי או לידי זקנה או לידי יסורין ואינו יכול לעסוק במלאכתו הרי הוא מת ברעב. אבל התורה אינה כן, אלא משמרתו מכל רע בנערותו ונותנת לו אחרית ותקוה בזקנותו. בנערותו מה הוא אומר? "וקוי ה' יחליפו כח". בזקנותו מהו אומר? "עוד ינובון בשיבה". וכן הוא אומר באברהם אבינו עליו השלום: "ואברהם זקן... וה' ברך את אברהם בכל". מצינו שעשה אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה, שנאמר "עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורותי".


ברצוני להתעכב על דבריו של ר' שמעון בן אלעזר. הוא אומר שבעצם האדם היה אמור להתפרנס שלא בצער, לפחות כמו החיות והבהמות, אך החטא גרם לכך שהאדם צריך לעבוד כדי להתפרנס. דבריו הובאו בהרחבה גם בגמרא:
 

2. תלמוד בבלי מסכת קידושין דף פב עמוד ב

תניא, ר"ש בן אלעזר אומר: מימי לא ראיתי צבי קייץ, וארי סבל, ושועל חנוני, והם מתפרנסים שלא בצער, והם לא נבראו אלא לשמשני, ואני נבראתי לשמש את קוני, מה אלו שלא נבראו אלא לשמשני מתפרנסים שלא בצער, ואני שנבראתי לשמש את קוני - אינו דין שאתפרנס שלא בצער! אלא שהרעותי את מעשי וקיפחתי את פרנסתי, שנאמר: "עֲוֹנוֹתֵיכֶם הִטּוּ אֵלֶּה וְחַטֹּאותֵיכֶם מָנְעוּ הַטּוֹב מִכֶּם" (ירמיהו ה, כה).

מדבריו של ר' שמעון בן אלעזר ניתן היה להבין שעצם העיסוק בפרנסה הוא דבר שאינו רצוי מלכתחילה, ורק בגלל חטאינו אנחנו צריכים לעבוד למחייתנו. אולי זה מתחבר לדבריו של ר' נהוראי שאומר שהוא מניח כל אומנות שבעולם ומלמד את בנו תורה בלבד. אבל האמת היא שגם ר' מאיר לא אמר את דבריו בגלל שלדעתו אדם לא צריך להתפרנס, אלא מסיבה פרקטית: בכל שאר המקצועות, ככל שאדם מזקין הוא מאבד את היעילות שלו, ואילו בתורה, גם כשהוא מזקין הוא ממשיך להיות פורה. בהקשר הזה ישנו סיפור מפורסם שממחיש את היתרון של התורה על פני מקצועות אחרים:
 

3. מדרש תנחומא פרשת תרומה סימן ב

מעשה בחבר אחד שהיה בספינה עם פרקמטוטין (=סוחרים) הרבה. היו אומרים לאותו חבר: היכן פרקמטיא שלך? היה אומר להם: פרקמטיא שלי גדולה משלכם. בדקו בספינה לא מצאו לו כלום, התחילו שוחקים עליו. נפלו עליהם לסטים, שללו ונטלו כל מה שנמצא בספינה. יצאו ליבשה ונכנסו למדינה. לא היה להם לא לחם לאכול ולא כסות ללבוש. מה עשה אותו חבר? נכנס לבית המדרש, ישב ודרש. עמדו בני המדינה כשראו שהוא בן תורה מרובה, נהגו בו כבוד גדול ועשו לו פסיקתו כהוגן וכראוי בגדולה ובכבוד. התחילו גדולי הקהל לילך מימינו ומשמאלו וללוות אותו. כשראו הפרקמטוטין כך, באו אצלו ופייסו ממנו ואמרו לו: בבקשה ממך, עשה עמנו טובה ולמד עלינו זכות לפני בני העיר, שאתה יודע מה היינו ומה אבדנו בספינה! בבקשה ממך, עשה עמנו חסד! דבר להם אפילו על הפרוסה שינתן לתוך פינו ונחיה ולא נמות ברעב! אמר להם: הלא אמרתי אליכם שפרקמטיא שלי גדולה משלכם! שלכם אבד ושלי קיימת! הוי "כי לקח טוב נתתי לכם".

השיקול הזה הוא שיקול פרקטי, שלפיו עדיף להשקיע בתורה, כי היא קיימת גם כשאדם מזקין וגם כשאדם נמצא ללא נכסים. אבל ר' שמעון בן אלעזר אומר דבר אחר: הוא אומר שכל העיסוק בפרנסה הוא רק בגלל חטאי האדם. אין כוונתו לומר שהעיסוק הוא עצמו חטא, אלא שהוא עונש על חטא קדום יותר, והכוונה, כמובן לחטאו של אדם הראשון, שבעקבותיו אמר לו הקב"ה שהוא יצטרך לעבוד קשה:
 

4. בראשית פרק ג, יז-יט

וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה: בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב:

לפי זה, המלאכה היא אילוץ שאנחנו צריכים כדי להתפרנס, ואילו היינו יכולים היינו מעדיפים שלא להזדקק למלאכה כלל. ואכן, הגמרא אומרת שאדם מחוייב ללמד את בנו אומנות, כי בלי האומנות הוא עלול להגיע לפשיעה:
 

5. תלמוד בבלי מסכת קידושין דף ל עמוד ב

ללמדו אומנות. מנלן? אמר חזקיה, דאמר קרא: "ראה חיים עם אשה אשר אהבת", אם אשה ממש היא - כשם שחייב להשיאו אשה, כך חייב ללמדו אומנות, אם תורה היא - כשם שחייב ללמדו תורה, כך חייב ללמדו אומנות. ויש אומרים: אף להשיטו בנהר. מאי טעמא? חיותיה הוא. רבי יהודה אומר: כל שאינו מלמדו אומנות - מלמדו ליסטות. ליסטות ס"ד? אלא, כאילו מלמדו ליסטות. מאי בינייהו? איכא בינייהו, דאגמריה עיסקא. (=לדעת תנא קמא כיון שהאב דאג לבנו למקצוע, מילא את חובתו, אך לדעת ר' יהודה עדיין קיים החשש שאם לא יהיה לו במה לעשות עסקים הוא יצטרך לעסוק בליסטות, כיון שאין לו אומנות).

לפי זה, מטרת המלאכה היא לפרנס את האדם. אם הייתי יודע בוודאות שהאדם יכול להתפרנס כל ימיו ללא עבודה, לא היה צורך ללמד אותו אומנות, אלא שחכמים חששו שאדם כזה בסופו של דבר לא ימצא פרנסה וייאלץ לשדוד.
בהרחבה של הדברים, כפי שהם מובאים בתוספתא, מובאות דעות נוספות שלפיהן למלאכה יש מטרות נוספות, חוץ מאשר להוות מקור לפרנסה:

ר' יוסי אומר שאדם שיש לו אומנות, אחרים לא מרננים אחריו ולא מעלילים עליו עלילות שהוא גזלן או שהוא חי על חשבון אחרים, ור' יוסי בר' אלעזר אומר שאדם שיש לו אומנות מונע מאחרים להתערב בענייניו, ואילו אדם שאין לו אומנות גורם לכך שאחרים יתערבו בענייניו:
 

6. תוספתא מסכת קידושין פרק א הלכה יא

ר' יהודה אומר: כל שאין מלמד את בנו אומנות מלמדו ליסטות. רבן גמליאל אומר: כל שיש בידו אומנות למה הוא דומה? -לכרם שמוקף גדירו, לחריץ שמוקף סייג. (=שאינם אוסרים את מה שנזרע סמוך אליהם בכלאיים. וכך בעל אומנות אינו גוזל את ממון חברו). וכל שאין בידו אומנות למה הוא דומה? -לכרם שאין מוקף גדירו ולחריץ שאין מוקף סייג.
ר' יוסה אומר משם רבן גמליאל: כל שבידו אומנות למה הוא דומה? -לאשה שיש לה בעל, בין שהיא מתקשטת ובין שאינה מתקשטת אין הכל מסתכלין בה, ואם אין מתקשטת היא תהא לה מארה. (=אשה נשואה לכאורה לא צריכה להתאפר, אבל אם היא לא תתאפר בסופו של דבר תתגנה על בעלה, אבל אין זה עניינם של הציבור, כיון שהיא נשואה), וכל שאין בידו אומנות למה הוא דומה? -לאשה שאין לה בעל, בין מתקשטת ובין שאינה מתקשטת הכל מסתכלין בה, ואם מתקשטת היא לא תהא לה מארה? (אשה שאינה נשואה בכל מקרה ירננו אחריה: אם היא מתאפרת, יגידו עליה שהיא מזומנת לעבירה, ואם אינה מתאפרת, יגידו שהתייאשה מלהינשא. כך אדם שאין לו אומנות יגידו עליו שהוא גזלן או שהוא נתמך ע"י אחרים)
ר' יוסה בר' אלעזר אמר משם רבן גמליאל: כל שבידו אומנות למה הוא דומה? לכרם גדור, שאין בהמה וחיה נכנסין לתוכו ואין עוברין ושבין נכנסין לתוכו ואין רואין את מה שבתוכו. וכל שאין בידו אומנות למה הוא דומה? -לכרם פרוץ, שבהמה וחיה נכנסין לתוכו ועוברין ושבין נכנסין לתוכו ורואין את מה שבתוכו (=מי שיש לו אומנות, אף אחד לא חוקר מה הוא אוכל ומהיכן הוא מתפרנס).


ר' יהודה, אם כן, רואה באומנות מקור לפרנסה, אשר ימנע מהאדם את הצורך לשדוד, ואילו שני התנאים האחרים רואים באומנות גם רווח נוסף – שמונע מאחרים להתערב בענייניו או לחשוד בו לחינם.

גם רבן גמליאל בנו של ר' יהודה הנשיא רואה בפרנסה אמצעי למנוע מהאדם לחטוא:
 

7. מסכת אבות פרק ב משנה ב

רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר: יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון. וכל תורה שאין עמה מלאכה - סופה בטלה וגוררת עוון.

אם אנו מסתכלים על המלאכה כעונש או כאמצעי להתפרנס בלבד, הרי שלכאורה אדם לא צריך להתגאות בעונש שהוא מקבל, ולא צריך לשמוח באמצעי שהוא צריך לעבור בדרך לפרנסתו, אלא לעסוק במלאכה בהכנעה, ככל מי שמבצע את העונש שנגזר עליו. אך ישנה גישה נוספת בחז"ל, אשר רואה בהנאה מיגיע כפיים יותר מאשר פתרון לפרנסה, אלא גם מעלה בפני עצמה. כך אמרו חז"ל:
 

8. תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ח עמוד א

ואמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא: גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים, דאילו גבי ירא שמים כתיב: "אשרי איש ירא את ה'", ואילו גבי נהנה מיגיעו כתיב: "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך", 'אשריך' - בעולם הזה, 'וטוב לך' - לעולם הבא, ולגבי ירא שמים 'וטוב לך' לא כתיב ביה.

הגמרא אף מביאה תנאים שהתגאו במלאכתם, והשתדלו לעשותה:
 

9. תלמוד בבלי מסכת נדרים דף מט עמוד ב

ר' יהודה כד אזיל לבי מדרשא שקיל גולפא על כתפיה (=כשהלך ר' יהודה לבית המדרש לקח קנקן גדול על כתיפו כדי לשבת עליו), אמר: גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה. רבי שמעון שקיל צנא על כתפיה, (=ר' מאיר לקח כד על כתיפו) אמר: גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה

לר' יהודה ולר' שמעון ודאי היו תלמידים שהיו שמחים לשרת אותם ולקחת בשבילם את הכלים, אבל הם התעקשו לעשות זאת בעצמם, כיון שהמלאכה מכבדת את בעליה.

ואולי זו המחלוקת בין ר' ישמעאל לר' שמעון, שר' ישמעאל רואה במלאכה ערך בפני עצמו, ואילו ר' שמעון רואה בה רק אמצעי להתפרנס, ולכן סובר שכאשר ישראל יעשו רצונו של מקום הם לא יצטרכו לעסוק במלאכה:
 

10. תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לה עמוד ב

תנו רבנן: "ואספת דגנך", - מה תלמוד לומר? - לפי שנאמר: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך", יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר: "ואספת דגנך" - הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל; רבי שמעון בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא: בזמן שישראל עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר: "ועמדו זרים ורעו צאנכם" וגו'. ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר: "ואספת דגנך"; ולא עוד, אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן, שנאמר: "ועבדת את אויבך" וגו'. אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל - ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי - ולא עלתה בידן.

מסקנתו של אביי היא שאפילו אם צודק ר' שמעון שהמלאכה היא רק מקור לפרנסה, אין זו דרך מוצלחת ללכת בה מבחינה פרקטית, כי זה לא מצליח.

הרמב"ם כותב בחריפות רבה על מי שחושב להתפרנס מלימוד תורה ולא לעסוק במלאכה, בגלל שכאשר הוא מתפרנס מן התורה הוא גורם לחילול השם, אבל גם אם יש לו מקור פרנסה אחר (כגון ירושה גדולה שקיבל או תמיכה ממישהו באופן פרטי) הרמב"ם כותב שטוב לאדם להתפרנס מיגיע כפיו:
 

11. רמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק ג הלכות י - יא

כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חלל את השם ובזה את התורה וכבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה, אמרו חכמים: כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם. ועוד צוו ואמרו: אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן. ועוד צוו ואמרו: אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות.
מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומדת חסידים הראשונים היא, ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה ולעולם הבא, שנאמר "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך" - אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא, שכולו טוב.


ראינו, אם כן, כי יש שתי גישות בעניין המלאכה: יש שראו במלאכה אמצעי להתפרנס, והיה עדיף שלא להזדקק למלאכה, אך כיון שאנחנו נמצאים בעולם שבו איננו יכולים להתפרנס ללא מלאכה – בגלל חטאו של האדם הראשון – הרי שחייבים לעסוק במלאכה כדי שלא להגיע לידי ליסטות. מאידך גיסא, יש שראו במלאכה גם דבר חיובי לכשעצמו, שאדם הזוכה ליהנות מפרי עמלו נוחל גם חיי עולם הזה וגם חיי עולם הבא.

הרב קוק אומר שאין כאן מחלוקת: אמנם האידיאל הראשון היה שהאדם לא יצטרך לעסוק במלאכה כלל, אבל אחרי ירידת האדם, הרי שישנה מעלה רוחנית בעיסוק במלאכה, שהיא מרחיקה אותו מהחטא, עד שיבואו ימים שבהם לא נזדקק לכך. בבואו לעסוק בעניין השבת, כותב הרב שהשבת נקראת 'מעין עולם הבא', כי ע"י מצוות שבת האדם נזכר בכך שהמלאכה היא רק אמצעי בעולם הזה, ואילו בעולם הבא היא תהיה מיותרת, והאדם יוכל להתענג על ה' באופן מוחלט, ויחזור למצב שהיה לפני חטא האדם הראשון:
 

12. עין איה (הרב אברהם יצחק הכהן קוק) שבת פרק א, אות טו.

...השבת מורה על השלימות האנושית הגנוזה בה בכח, שלא יצאה אל הפועל מסיבת החטא. שהרי לולא שנפל האדם במוסריותו, עד שיצרו אורב לו תמיד, וצריך הוא לגזירת 'בזיעת אפיך תאכל לחם', למען יהיה מוטרד בטרפו, ויגיעת דרך ארץ מסייעת גם כן להשכיח ממנו עוון, על כן לפי טבע האדם עכשיו שנפגע כבר, הרי הטורח ועמל המלאכה היא שלימות לו.
אמנם לא לזה נוצר, כי עוד יבא אל גמר תעודתו שלא יהיה צריך לעזר ההטרדה החומרית בעמל המלאכות הרבות, שצרכי החיים בצירוף קלקולי הטבע הזקיקוהו להן, אז יהיה לו העונג האמיתי, המנוחה, למען יתענג על ד' ועל טובו.
אם כן השבת בקדושתה תזכיר לאדם שעומד הוא לעלות אל מעלה רוממה, שתהיה קדושת מדותיו מעשיו ודעותיו קבועות בו, ו'נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה', עד שתהיה המנוחה והעונג המתלוה עמה ראויה לו. זאת היא מתנה, שעם הידיעה לאן פניה מועדות, תוביל את המחזיקים בה אל מטרתה.
אבל בבלי דעת, אם לא יכיר האיש הישראלי שיש יתרון לאדם, שעוד יבא זמן ויקום במעלה עליונה ורוממה הרבה ממה שהוא עתה, עד שהקדושה הא-לוקית, ההליכה בדרכי ד' ועשות הטוב האמיתי יהיה כל ענוגו וחשק לבבו... מה יוכל להוציא מן השבת ואיזה קדושה עליונה יוכל להכיר ביום מנוחה, אם יחשוב שכל שלימות תעודתו אינה כי אם עמל מלאכה וכשרון המעשה שתחת השמש? איכה יקרא ענג ויום קדוש ליום אשר יבטלהו מתעודתו באסרו עליו כל מלאכת חרש וחושב? על כן, הידיעה בתעודת השבת, כי על ידה ייודע כי ד' הוא מְקַדְּשֵנוּ, הוא עשה לנו הנפש הזאת שבתוכה יש סגולה גנוזה, שעם כל נפילתה וערמת דשן החומריות הצבור עליה, תתנער ותחגר עז על ידי דרך הקודש ששם לפניה יוצרה בלכתה בתורת ד'. על כן השבת היא אות ברית כללי, כולל כלל התורה וכל מגמת פני הקדושה העליונה הגנוזה.


גם במקום אחר (על הסיפור של רשב"י במערה) כותב הרב קוק שאכן המצב שבו אנשים נאלצים לעבוד לפרנסתם הוא לא המצב האידיאלי, אלא רק הטוב ביותר בעולם הזה, אבל אנחנו מצפים ליום שבו לא נזדקק לעבודה לצורך הפרנסה:
 

13. עין איה (הרב אברהם יצחק הכהן קוק) שבת פרק ב, אות רעא

כי לוּ יתעלה האדם להשכיל כי את אשרו ימצא בעצמו, בהשלמתו את צלם א-להים שבו באור החכמה והיושר, בהיותם נובעים מנהר היוצא מעדן גן א-להים, שאורו זורח הוא בקרב נפשו פנימה, אז יוכל לחיות בלא כל עמל, כאשר האור העליון של נועם הדעה והצדק יענג את חייו וירומם את רוחו, לא יצטרך עוד לכל העול החברותי, להביא לחמו בזיעת אפו ולהיות עבד לכל הצדדים היותר נמוכים שבחיי גופו וחיי מדינתו. כי גופו יבריא ויגדל ונפשו תרומם ותנשא, מפרי העץ יוכל לשבוע די שבעו, ובמיטב האקלימים החמים הממוזגים יוכל להתיישב לחיות חיי עונג ושלום. אבל רק אז, בהתרוממו להתענג על ד' בהשכלת אמת ודרישת צדק, תוכל המנוחה העליונה להימצא בלבבו, עד כדי לקרבו אל הטבע הא-להי בדרך בריאה וישרה, ולא יהיה לו שום צורך בעסק של חיי שעה, כי הם ימצאו לו די ספוקו ברוב ברכה ושמחה.

ואולם, יש לציין כי גם לפני חטאו של האדם הראשון, האדם היה אמור לעבוד את האדמה, ולשם כך הוא הונח בגן עדן:
 

14. בראשית פרק ב, ח-טו

וַיִּטַּע ה' אֱ-לֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר: וַיַּצְמַח ה' אֱ-לֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע: וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים: שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן הוּא הַסֹּבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ הַחֲוִילָה אֲשֶׁר שָׁם הַזָּהָב: וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב שָׁם הַבְּדֹלַח וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם: וְשֵׁם הַנָּהָר הַשֵּׁנִי גִּיחוֹן הוּא הַסּוֹבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ כּוּשׁ: וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת: וַיִּקַּח ה' אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ:

לכן נראה שצריך להסביר כך: האדם נועד לעבוד בעולם, וגם לפני חטאו של האדם הראשון הוא היה צריך לעבוד. אלא שעבודה זו לא היתה עבודה לשם פרנסה, אלא לשם קיום הצו הא-לוקי, והעבודה הזו היתה המצוה (הכמעט יחידה) שהיתה לאדם. אבל לא היה אמור להיות קשר בין העבודה לבין הפרנסה של האדם (ממש כמו החיים בקיבוץ...) חטאו של האדם גרם לכך שפרנסתו תלויה בעבודה, וממילא יהיה לו יצר להמשיך לעבוד כל הזמן, כי בכך תלויה פרנסתו, וזה יגרום לו להתעסק פחות בעולמו הרוחני.

ההסבר הזה יכול לענות על שאלה קשה על דבריו של ר' שמעון בן אלעזר שבו פתחנו: ר' שמעון בן אלעזר אמר שכל העבודה של האדם היא עונש על חטא האדם הראשון, וכמו שאין צבי קייץ או ארי סבל, כך לא היה צריך להיות אדם נגר או אדם חנווני. אך ר' שמעון בן אלעזר גם אמר שאדם הראשון לא טעם כלום מהעולם לפני שעשה עבודה, וממילא ברור שיש ערך לעבודה גם בלי הצורך בפרנסה:
 

15. מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא א פרק יא

רבי שמעון בן אלעזר אומר: אף אדם הראשון לא טעם כלום עד שעשה מלאכה, שנאמר "ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה".

ההסבר הוא, כאמור, שגם לאדם הראשון היתה עבודה, וגדולה עבודה שמכבדת את בעליה, אלא שאילולא החטא היתה פרנסתו באה מעצי הגן בלי קשר לעבודתו, ואת עבודתו הוא היה עושה כדי לקיים את רצון ה' – לשם שמים.



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר