סקר
הסבב ה-14 - באיזה סבב של דף יומי אתה?
ראשון
שני
שלישי
רביעי ומעלה


 

סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 979

"הדר בחצר חברו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר או אין צריך"

בבא קמא כ ע"א


מדובר באדם שגר בחצר חברו בלי דעת חברו, כאשר נודע לחברו שאדם מתגורר בחצרו הוא דורש מהמתגורר שכר התגוררות. והשאלה האם חייב לשלם או לא, ומדובר שבעל החצר אינו משכיר את חצרו, חצרו אינה משמשת כמקום רווחי, ולכן יש כאן לכאורה גדר של "זה נהנה וזה לא חסר", בעל החצר לא חסר כלום בכך שהתגורר אדם בחצרו. מצד שני מדובר כאן באדם שרגיל לשכור מקום מגורים, ואילולא חצר זו, המתגורר היה משלם כדי לגור במקום אחר. מה הדין כשזה נהנה וזה לא חסר, האם הנהנה חייב להעלות שכר לבעל החצר, משום שאנו מתייחסים בעיקר להנאתו של האדם, או יש מקום להתייחס לחסרונו של בעל החצר, וכל עוד בעל החצר לא הפסיד כלום אנו אומרים שהוא פטור מלשלם. והגמ' מגיעה למסקנה "הדר בחצר חברו אינו צריך להעלות לו שכר". ז"א זה נהנה וזה לא חסר פטור. נעמוד על ענין למדני בסוג' ועל ענין אגדתי.

כאשר רמי בר חמא שמע את השאלה שנשאלה בבהמ"ד שיש להוכיח את השאלה הנכבדה הזו ממשנתנו, שאל אותו רב חסדא מאיזו מש' ניתן להוכיח את השאלה, אמר לו רמי בר חמא "אם נהנית משלמת מה שנהנית" נא' אצלנו במשנה יט: מה הדין של שן ברה"ר "כיצד השן מועדת לאכול את הראוי לה, הבהמה מועדת לאכול פירות וירקות, אכלה כסות או כלים משלם חצי נזק", שהרי כסות וכלים אין דרכה של הבהמה לאכול ואין זה שן אלא קרן, משום שהמאפיין של שן שיש הנאה לנזק, והמאפיין של קרן שכוונתו להזיק, בהמה שאוכלת דבר שאינו ראוי לה כגון כסות או כלים לא התכוונה הבהמה ליהנות מהאכילה אלא להזיק, והרי זו תולדת קרן, כאשר אנו רוצים לאפיין את נזק השן אנו אומרים שהבהמה מועדת לאכול רק פירות וירקות. ממשיכה המש' "במה דברים אמורים ברשות הניזק אבל ברה"ר פטור", ברה"ר אין את החיוב של שן, זאת משום שהתורה גילתה ביחס לשן, "ובער בשדה אחר" ולא ברה"ר. אבל, ממשיכה המש' ומחדשת "ואם נהנית משלמת מה שנהנית". בהמה שצריכה במילא לאכול, ואם היא לא תאכל יכחש כוחה, חייבים בעלי הבהמה למצוא מזון לבהמתם כדי שלא תכחש, מעתה בהמתו של ראובן שאכלה מפירותיו של שמעון ברה"ר נכון שמדין נזק של שן פטור ראובן לשלם, אבל הארוחה שהבמה אכלה ברה"ר חוסכת לראובן דמי ארוחה עבור הבהמה, אילולא היתה אוכלת היה על ראובן לדאוג לכך שבהמתו תאכל כדי שלא תכחש, חייב ראובן לשלם לשמעון את דמי הארוחה שאכלה בהמתו ברה"ר, אבל התשלומים אינם כפיצוי על הנזק שנגרם לשמעון, כך שאילו הבהמה היתה אוכלת ארוחה של תבן וקש שבהם היא רגילה, והיא אכלה משמעון פירות וירקות יקרים, לא חייב ראובן לשלם לשמעון אלא רק דמי תבן וקש. "משלם מה שנהנית", וכמסקנת הגמ' בדף כ. "דמי שעורים בזול". תמיד אומדים כמה ארוחה זו היתה שווה אילו היתה שעורים, ואת התשלום הזה חייב ראובן לשלם לשמעון שהרי ארוחתו של שמעון חסכה לו לראובן את דמי ארוחת השעורים.

מדברי מש' אלו רצה רמי בר חמא להוכיח את השאלה התורנית הנכבדה, מה הדין בזה נהנה וזה לא חסר, שהרי לכאורה יש לדמות מלתא למלתא, ראובן נהנה אמנם מארוחתה של הבהמה, אבל שמעון לא חסר, וע"כ שואלת הגמ' איזו ראיה זאת, הרי יש לסתור את הראיה מכל וכל, כיצד רצה רמי בר חמא להוכיח מדבר המש' את השאלה שנשאלה בבהמ"ד? הרי השאלה התייחסה מפורשות לאופן בו בעל החצר לא נפסד כלום, וזה היה הבסיס לשאלה זה נהנה וזה לא חסר, כיצד ניתן להוכיח דבר זה ממשנתנו שם נאמר שעל ראובן בעל הבהמה האוכלת לשלם לשמעון מה שנהנית, הרי שמעון בוודאי נמצא נפסד במה שבהמתו של ראובן אכלה את פירותיו, הרי זה גדר של זה נהנה וזה חסר, ובאופן של זה נהנה וזה חסר לא עלה על דעתנו לפטור את הנהנה, כל שאלתנו היתה בזה נהנה וזה לא חסר, מה א"כ היתה ראייתו של רמי בר חמא ממשנתינו, עונה הגמ' ורמי בר חמא סבר: סתם פירות ברה"ר אפקורי מפקר להו, לא יתכן שאדם יניח פירות ברה"ר מקום הלוכם של בהמות בלא שמירה, אדם שמניח את פירותיו ברה"ר בלא שמירה מסתבר שהפקיר את פירותיו, ולכן לא חסר בעל הפירות כלום, ואעפ"כ נאמר במש' שבעל הבהמה חייב לשלם לבעל הפירות, למרות שבעל הפירות הפקיר את פירותיו ולא נמצא נפסד כלום מאכילת הבהמה, מכאן הוכיח רמי בר חמא שזה נהנה וזה לא חסר חייב לשלם.

שואלים תוס' בד"ה אפקורי שאלה חזקה, אם באמת בעל הפירות הפקיר לגמרי את פירותיו מדוע צריך בעל הבהמה לשלם לבעל הפירות את מה שנהנתה הבהמה, הרי הבהמה נהנתה מדבר הפקר, וכיצד יתכן שהמש' תחייב את בעל הבהמה לשלם לזה שהיה פעם בעל הפירות.

תוס' מיישבים את קושייתם בחידוש עצום ונפלא. יש כאן אמנם הפקר טוענים התוס' אבל הפקר חלקי, בעל הפירות כאשר הוא מניח את הפירות ברה"ר בלא שמירה הוא מפקיד את הפירות מערכם, שהרי הוא מניח שעלולים לדרוך עליהם, למעוך וללכלך אותם, ושוב ירד ערכם של הפירות, אבל עדיין אין הוא מתייאש מן הערך של הפירות בצורה המרוסקת שלהם. אם נניח ק"ג תפוחים עולה 5 ש', תפוחים מרוסקים ערכם ½ ש' ומן הערך של ½ ש' הוא לא מתייאש. כאשר הבהמה אוכלת את הפירות ואנו מטילים על בעל הבהמה את החוב לשלם לבעל הפירות את מה שנהנית, את הדמי שעורים בזול, את החסכון של דמי הארוחה, אין אנו מחייבים אותו יותר מאשר 1/2 ש', ומהערך של 1/2 ש' מהתפוחים לא התייאש בעל הפירות מעולם. הוא שיער שפירותיו יאבדו מערכם אבל הוא לא התייאש מהם לגמרי, ולכן נא' במש' שלמרות שאפקורי מפקר להו היינו לערך היקר של הפירות, מ"מ את גוף הפירות עדיין לא הפקיר, ולכן חייבה המש' את בעל הבהמה לשלם לבעל הפירות את מה שנהנתה הבהמה דמי שעורים בזול.

מדברי התוס' לומדים האחרונים חידוש נפלא. יכול אדם להפקיר רק חלק מערך החפץ בו בזמן שגוף החפץ עדיין אינו מופקר, שהרי כאן בעניינינו הפקיר בעל הפירות את הערך של החפץ בתור חפץ שלם, בו בזמן שהוא לא הפקיר את גוף הפירות לערך של מה שנהנית.

ומדבר הלכה לדבר אגדה, בספר אמרי אמת ליקוטים לאדמו"ר מגור מופיע ספור מעניין. המלמד שלימד את בני האדמו"ר תורה, סבר שהזכות שניתנה לו להיות המלמד של בני האדמו"ר, זכות כה גדולה היא, שדי לו בכך ואל לו ליטול שכר למוד, שלח לו האדמו"ר כהאי לישנא, נא' בגמ' שכל הוצאותיו של האדם קצובות לו מר"ה לר"ה מלבד הוצאות שבת ויו"ט, וההוצאות על שכר למוד בניו לת"ת, נמצא בעצם שכאשר אב משלם שכר למוד למלמד יש בזה גדר של זה נהנה וזה לא חסר, המלמד נהנה כאשר הוא מקבל את שכר הלמוד, ואילו אבי הבן הוא בגדר של לא חסר שהרי ההוצאות של בניו לת"ת אינם נחשבים בין ההוצאות של אדם שנקבעו לו מר"ה, וככל שהוא מוסיף מוסיפים לו מן השמים. נמצא שההוצאות שהוא מוציא לת"ת לבנו הם בגדר של אינו חסר. ובמס' בב"ב מתבאר שבאופן של זה נהנה וזה לא חסר, כופים על מידת סדום, א"כ ניתן לכפות את הרב לקבל את שכר הלמוד, שהרי הסירוב לקבל את שכר הלמוד יכול להיחשב למידת סדום, זה נהנה וזה אינו חסר.

(האדמו"ר מטאלנא שליט"א)



תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר