מעט מאורו של הדף היומי
הרב יהודה זולדן
הפקעת רכוש ואדמות לצרכי הציבור
למלך ולמנהיגות שלטונית יש סמכות להפקיע דרכים ורכוש פרטי במצבים מסוימים: "דרך המלך אין לה שיעור". ובגמ' מוסבר: "שהמלך פורץ גדר לעשות לו דרך, ואין ממחין בידו". הרשב"ם כותב שסמכות זו של המלך נלמדת מהפסוק: "לבלתי רום לבבו מאחיו", עליו דרשו: "גדלהו משל אחיו". לדבריו, הדרך או הרכוש המופקע הניתן למלך, היא לצרכיו האישיים.
אך בגמ' בסנהדרין (כ ע"ב) מופיע סמכות ההפקעה בהקשר לצרכי מלחמה, וכך פסק הרמב"ם לאחר שהוא עומד על ההבדל שבין מלחמת מצוה למלחמת רשות: "ופורץ לעשות לו דרך ואין ממחין בידו, ודרך המלך אין לה שיעור, אלא כפי מה שהוא צריך. אינו מעקם הדרכים מפני כרמו של זה או מפני שדהו של זה, אלא הולך בשוה ועושה מלחמתו" (רמב"ם הל' מלכים ה, ג).
למנהיגים אין סמכות ליטול את השימוש בדרכים או ברכוש לצרכים אישיים, אלא לצורכי הכלל. כך כותב רבינו יונה (סנהדרין כ ע"ב): "דלא אמרינן כל האמור בפרשת המלך מלך מותר בו אלא כשהוא עושה לצורך ליתן לעבדיו הנלחמים. אבל כשהוא רוצה להחזיק בו לעצמו בלא מלחמה, אין מלך מותר בזה. ואינו שמסרב בזה מורד במלכות".
גם לצרכי ציבור אחרים יש סמכות לשלטון להפקיע רכוש ואדמות: "אמר שמואל: דינא דמלכותא דינא. אמר רבא: תדע, דקטלי דיקלי וגשרי גישרי ועברינן עלייהו" (=השלטון עוקר דקלים עושה מהם גשרים והרבים עוברים עליהם] (בבא קמא קיג ע"א).
על בסיס עיקרון זה מותר לשלטון לסלול כבישים, לבנות מבני ציבור וכדומה, על חשבון רכוש פרטי, כי טובת הכלל גוברת על טובתו של היחיד. אמנם, על המוסד השלטוני לפצות במצב שכזה את בעלי האדמות והרכוש (רמב"ם הל' מלכים ד, ו). גם אם בעבר היה מקובל בישראל ובאומות העולם שמנהיגים נטלו רכוש מהציבור לכיסם הפרטי על מנת לבצר את מעמדם, כיום הנורמה היא שאדמות או רכוש שנלקח, מיועד לצרכי הציבור, תשתיות, ועוד, ולא לכיסם האישי של מי מהמנהיגות, אלא אם כן הוא מועל בתפקידו.
