הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

"והלכתא"; "מסייע ליה"

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

קידושין עג ע"א

 

ת"ר: גר נושא ממזרת, דברי ר' יוסי, ר' יהודה אומר: גר לא ישא ממזרת;אחד גר, אחד עבד משוחרר, וחלל - מותרים בכהנת...

1.
מחלוקת ברישא של הברייתא:

ת"ר: גר נושא ממזרת, דברי ר' יוסי, ר' יהודה אומר: גר לא ישא ממזרת;

2.
הסיפא של הברייתא - ללא מחלוקת:

אחד גר, אחד עבד משוחרר, וחלל - מותרים בכהנת.

2.1
כלומר, לפי רבי יוסי גר מותר גם בממזרת וגם בכהנת.

2.2
ואילו לפי רבי יהודה גר אסור בממזרת. אבל לא ברור אם רבי יהודה חולק גם בסיפא או שהוא מודה לאמור בסיפא, שגר מותר בכהנת.

3.
הגמרא מבררת את טעמו של רבי יוסי [שמוזכר ראשון בברייתא]:

מ"ט דרבי יוסי? חמשה קהלי כתיבי:

תלמוד בבלי מסכת קידושין דף עג עמוד א

חד לכהנים, וחד ללוים, וחד לישראלים, וחד למישרי ממזר בשתוקי, וחד למישרי שתוקי בישראל, קהל גרים לא איקרי קהל.

4.
הגמרא מבררת את טעמו של רבי יהודה שחולק על רבי יוסי:

הסבר א:

ורבי יהודה? כהנים ולוים מחד קהל נפקי, אייתר ליה לקהל גרים.

4.1
הסבר נוסף - הסבר ב - לשיטת רבי יהודה במשנתנו:

ואיבעית אימא: ה"נ תרי קהלי נינהו, ממזר בשתוקי ושתוקי בישראל מחד קהל נפקא, +דברים כג+ לא יבא ממזר בקהל ה' - ממזר ודאי הוא דלא יבא, הא ממזר ספק יבא,
בקהל ודאי הוא דלא יבא, הא בקהל ספק יבא.

4.2
הסבר נוסף - הסבר ג - לשיטת רבי יהודה במשנתנו:

ואיבעית אימא: הני נמי תרי קהלי נינהו,
וטעמיה, דרבי יהודה מהכא: +במדבר טו+ הקהל חוקה אחת לכם ולגר הגר.

4.3
"תגובת" רבי יוסי להסבר האחרון לשיטת רבי יהודה:

ולרבי יוסי? חוקה אחת הפסיק הענין.

4.4
הערה: לשני ההסברים הראשונים ה"תגובה" של רבי יוסי היא ההסבר עצמו של שיטתו - לעיל בסעיף 3.

5.

אחד גר, ואחד עבד משוחרר, וחלל - מותרין בכהנת.

הלכה זו - בפשטות - מוסכמת על כולם ואין בה מחלוקת - כעין "סתם ברייתא".

6.

מסייעא ליה לרב, דאמר רב יהודה אמר רב: לא הוזהרו כשירות להנשא לפסולים.

כנראה שרב פסק הלכה מדעתו, והגמרא "מצאה" סיוע לדעתו מהברייתא.

7.
הסבר:
– כשאין מחלוקת בין אמוראים, וגם מוצאים הוכחה לדברי האמורא, הביטוי הוא "מסייע..." – כמו בסוגייתנו

כשיש מחלוקת אמוראים בדין מסויים, והגמרא רוצה להביא הוכחה מברייתא לאחד מהאמוראים, אזי הביטוי הוא: "תניא כוותיה"

7.1
בדרך כלל הביטוי "תניא כווותיה ד..." מלמד שכך מכריעה הגמרא להלכה, וייתכן שהביטוי "מסייע ליה..."לא מחייב שכך נפסק להלכה.

7.2
ואולי אין בזה הבדל וגם הביטוי "מסייע ליה..." מלמד שכך ההלכה.

7.3
כמו כן, בסוגייתנו ניתן לומר שיש הבדל גדול. "תניא נמי הכי" – בדרך כלל, דברי הברייתא "קרובים" מאד לדברי האמורא, או שעל ידי "לימוד" מתוך הברייתא ניתן להסיק את דין האמורא, שעליו נאמר "תניא כוותיה...".

ואילו הביטוי "מסייע..." - הכוונה היא, שהברייתא מהווה בסיס לדין האמורא. וכך זה בסוגייתנו: הדין בברייתא מובא כבסיס לקביעת העיקרון של "רב" - "לא הוזהרו כשירות להנשא לפסולים".

7.4
ננסה להרחיב יותר:

"לימא מסייע" [מורחב]– "כתבי העילוי מראקוב קפלן, עמוד לב:

"... אכן יש לומר דהוקשה לו לרש"י בגירסא דידן, מה שמביאים סייעתא מדברי חד מאן דאמר, בה בשעה שיש חולקים עליו.

ועמדו על כך בספר הכללים "הליכות אלי", סי' תקס"ה וסי' תשי"ט (מובא ב"קיצור כללי התלמוד לריא"ל מפפד"מ),
דאין לומר "מסייע לר' פלוני" במילתא דהוי פלוגתא דתנאי, דאי חד חנא מסייעו - אידך פליג עליה, וכן הוא גם לגבי "תניא כותיה דפלוני".

ועוד יש לומר בטעמו של רש"י ז"ל, שלא קיים גירסא דידן משום דמלשון "הלכה מציע את המשנה" דנקט בה ר' אלעאי,
משמע שדבריו מוסבים על הברייתא דלעיל והוא בא לפסוק הלכה כחד מאן דאמר מן החולקים בה. ואילו לשון "מסייע ליה" שייך רק לגבי דבר שנאמר מתחילה באופן בלתי תלוי ורק אח"כ נתגלה מקור קדמון המסייע לו,
אבל לא לגבי דבר שנאמר מעיקרא על יסוד המקור הקדמון...."

משמע מדבריו:
1. "תניא כוותיה..." - גם כשיש מחלוקת בברייתא. ואילו "מסייע" – כאשר אין מחלוקת תנאים בנידון.

2. "מסייע" – כאשר דברי האמורא נאמרו תחילה על ידי אותו אמורא בלבד, והוא לא הכיר ולא הסתמך על הברייתא - כלעיל בסוף סעיף 6.

8.
הגמרא מביאה "סיפור":

דרש ר' זירא במחוזא: גר מותר בממזרת, רגמוהו כולי עלמא באתרוגייהו.
אמר רבא: מי איכא דדריש מילתא כי האי בדוכתא דשכיחי גיורי!

דרש רבא במחוזא: גר מותר בכהנת, טענוהו בשיראי.
הדר דרש להו: גר מותר בממזרת, אמרו ליה: אפסידתא לקמייתא!
אמר להו: דטבא לכו עבדי לכו, אי בעי מהכא נסיב, ואי בעי מהכא נסיב.

גם רבי זירא וגם רבא פסקו ש"גר מותר בממזרת" - כרבי יוסי במשנתנו.
הם לא אומרים במפורש "הלכה כרבי יוסי".

8.1
ונראה לי להוסיף הסבר: אולי מהסיפור של רבי זירא נראה היה שראוי לאסור מדרבנן שגר ישא ממזרת, כדי שגרים לא ייפגעו מכך שאינם "קהל".

ואילו מהסיפור של רבא משמע שגר מותר בממזרת לכתחילה, וכדי שלא ירגישו "מושפלים" רבא מוסיף שהם מותרים אפילו בכהנת!

9.
המשך הגמרא:

והילכתא: גר מותר בכהנת ומותר בממזרת; מותר בכהנת, לא הוזהרו כשירות להנשא לפסולים; ומותר בממזרת, כרבי יוסי.

למעשה ה"והלכתא" מסכמת את הסוגיה.

9.1
אולם יש בניסוח ה"והלכתא" כמה "בעיות":

הכלל הוא שהלכה כרבי יוסי נגד רבי יהודה, אם כן מה מוסיפה ה"והלכתא"?

9.2
גם ה"והלכתא" שפוסקת כרב מיותרת, שהרי לא מצינו מי שחולק על רב. מה עוד שגם הסיפא במשנתנו משמע כרב - כלעיל בסעיפים 2.1-2.2

9.3
גם הנימוק כדברי רב שמובא ב"והלכתא" - מיותר, שהרי לא מקובל ב"והלכתא" לצטט נימוקים של אמוראים.

ראה גם מה שכתבנו על מסכת יבמות דף פד.

9.4
הפסיקה שגר מותר בממזרת מוזכר ב"והלכתא" פעמיים: "גר מותר בממזרת... ומותר בממזרת כרבי יוסי".

10.
על כן נראה לי לומר:
ממהלך הסוגיה יש סברא לומר שהדין הוא לא כרבי יוסי לכתחילה [אלא שגר ראוי שלא ישא ממזרת], וגם לא כרב [אלא שכהנות אסורות בפסולים].

10.1

מהסיפא של סעיף 2.2 לעיל משמע שאולי רבי יהודה חולק גם על הסיפא, וממילא אין מהסיפא הוכחה חד משמעית לדברי רב - וממילא, לא כבסעיפים 5+6, אלא דווקא כבסעיף 7.1 שאין הלכה כאותו אמורא ["רב"] שהגמרא מנסחת כלפיו "מסייע ליה".

10.2
יתכן לומר שמהסיפא בסעיף 8 משמע שרבי זירא אולי לא פוסק כרב [כי רבי זירא התייחס רק לגבי גר שמותר בממזרת ולא לגבי כהנת שמותר בפסולים].

10.3
במהלך הגמרא בסעיפים 4-4.2 מובאים כמה נסיונות - בניסוח של "איבעית אימא" - ליישב את שיטת רבי יהודה. אולי משמע מכך שעורך הגמרא מאמץ דווקא את שיטת רבי יהודה ולא את שיטת רבי יוסי.

11.
לאור כל הנ"ל מובן מדוע ה"והלכתא" - לעיל בסעיף 9 - פרטה מאד את ההכרעה.

12.
ראה אצל הרב זיני, "רבנן סבוראי", עמוד 132, ובין דבריו מביא גירסא של "תניא כוותיה" ולא "מסייע ליה" - כלעיל בסעיפים 6-7. וכן גירסא שחסרה בכלל את הביטוי "והלכתא".

12.1
ובכלל, אולי רבא עצמו הוא זה שאמר את ה"והלכתא" אחרי מה שפסק למעשה לבני מחוזא - לעיל בסעיף 8-81.

13.
הערה חשובה לסוגייתנו:
לעיל כתבנו:

4.1 הסבר נוסף - הסבר ב - לשיטת רבי יהודה במשנתנו:

ואיבעית אימא: ה"נ תרי קהלי נינהו, ממזר בשתוקי ושתוקי בישראל מחד קהל נפקא, +דברים כג+ לא יבא ממזר בקהל ה'
- ממזר ודאי הוא דלא יבא, הא ממזר ספק יבא,
בקהל ודאי הוא דלא יבא, הא בקהל ספק יבא.

על כך יש דיון "ענק" בפרשנים. הרמב"ם סובר שספיקא דאורייתא לקולא, ורק
ספיקא דאורייתא הוא לחומרא, וההוכחה היא מלעיל "ממזר ספק - יבוא", ויש - הרשב"א - שמוכיחים להיפך, שספיקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא.

13.1

גופי הלכות פרק טו - כללי אות ס' כלל תמג ד"ה ספיקא דאורייתא:

ספיקא דאורייתא לחומרא. יש בזה מחלוקת. כתב הרשב"א ז"ל בתורת הבית בדיני התערובות [ב"ד שער א] וז"ל ומסתברא לי דכשאמרו ספיקא דאורייתא לחומרא, היינו מן התורה, אבל ראיתי להרמב"ם ז"ל שכתב דספיקא דאורייתא לחומרא היינו מדרבנן שהחמירו בספיקו, והביא ראיה מדאמרינן בקידושין דף עג.] וכו' עד לא יבא ממזר בקהל ה', ממזר ודאי הוא דלא יבא, הא ספק ממזר יבא, ודחה ראיותיו. והקשה עליו וז"ל ואין דבריו מחוורים עד מה שכתב מאי טעמא, הוי ליה ספק ספיקא מותר דבר תורה, דהשתא הוה כאילו כולהו ספיקי דאורייתא ומאי שנא ממזר דנקט.

13.2
קצת קשה לי, שהרי כל הלימוד הזה מובא לצורך הסבר שיטת רבי יהודה שאין הלכה כמותו בסוגייתנו !!! [אלא שגם רבי יוסי כנראה מקבל דרשה זו!?].

ועוד הערה: לגבי הדעות במחלוקת הידועה לעיל בסעיף 13. הרי מצינו הרבה דרשות שמעלות הוא אמינא ואחר כך "קמ"ל". מה קובע? הקמ"ל הוא נקודתי או שמלמד על הכלל.
כאן הדרשה אומרת שממזר ספק יבוא [כשר], האם מלמד על הכלל שספיקא דאורייתא לקולא - כרמב"ם, או שמא מהווה מקרה חריג - כרשב"א. 

תגובות

הוספת תגובה

שם:

כותרת:

תוכן התגובה:

דוא"ל: (לא יפורסם באתר)

ברצוני לקבל עדכונים על תגובות חדשות למאמר זה.

*כמה זה שתים ועוד שתים? (לצורך זיהוי אנושי)