סקר
לקראת סיום מסכת עירובין






 

סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 978

"מנין שעל בעל הבור להעלות שור מבורו"

בבא קמא יא ע"א


הגמ' להלן בפרק הגוזל עצים בדף צח. אומרת חדוש גדול "אמר רבה הזורק מטבע של חברו לים הגדול פטור מאי טעמא אמר הא מנח קמך אי בעית שקליה" מדובר באדם שראה מטבע מונחת בכף יד חברו הכה על כף ידו של חברו והמטבע צללה לים. אם המים צלולים וניתן לראות את המטבע מונח בקרקעית הים פטור החובט בחברו להשיב לו את המטבע, משום שהוא אומר לו הרי המטבע לפניך לא נטלתיה ממך אם אתה דווקא רוצה צלול למים וקח אותה. והגמ' מסבירה שלא מדובר שהוא נטל את המטבע ביד ואח"כ זרק משום שבאופן זה הוא הפך להיות גזלן מרגע ההרמה, והוא חייב להשיב, מדובר רק באופן שהוא חבט בידו של חברו והמטבע צללה לים. רש"י מוסיף כיוון שהכהו על ידו ונתזה לים והמים צלולים וקא חזי למטבע אומר לו הא מנח קמך ואינה אבודה, ואם משום דבעי למיתב זוזא לבר אמוראה למישט ולמישקליה, גרמא הוא שגורם להפסידו אותו שכר וגרמא בנזקין פטור . רש"י שואל הרי אותו אדם לא מסוגל לצלול והוא יצטרך לקחת צוללן מומחה שיצלול וירים את המטבע ואותו צוללן יתבע כסף, מדוע א"כ שלא יצטרך החובט לשלם את דמי הצוללן, מתרץ רש"י גרמא הוא שגורם להפסידו וגרמא בנזקין פטור.

שואל בעל הקצות החושן בסי' שפו ס"ק ג' קוש' עצומה על דברי רבה מגמרתנו. מדובר כאן באדם שכרה בור ברה"ר ואח"כ נפל לתוך הבור שור של חברו, השור מת בבור מכח החבטה, והתורה מחייבת את בעל הבור לשלם לבעל השור את הנזק, מי צריך להעלות את השור המת מן הבור לשפת הבור, על כך נאמר בברייתא שבעל הבור הוא זה שחייב בהעלאת הנבילה, ומנין? ת"ל "כסף ישיב לבעליו והמת", בתורה נא' בפר' משפטים "וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור ולא יכסנו ונפל שמה שור או חמור בעל הבור ישלם כסף ישיב לבעליו והמת יהיה לו". והגמ' דורשת את תיבת והמת באופן אחר בעל הבור ישלם כסף ישיב לבעליו והמת, ז"א שבעל הבור חייב להשיב את המת דהיינו נבלת השור, לבעלים.

שואלת הגמ' אמר ליה אביי לרבא האי טורח נבילה היכי דמי מה קורה כאן שהתורה ציוותה על בעל הבור להעלות את הנבילה, אם נאמר שנבילה בתוך הבור שווה רק זוז ועל שפת הבור היא שווה 4 זוזים שהרי הטורח של העלאה מהבור עולה כסף, מה צריכה התורה לגלות לנו שעל בעל הבור לטרוח ולהעלות את הנבילה, בכל מקרה הוא יצטרך לטרוח שהרי בכך שהוא יעלה את הנבלה הוא יעלה אותה בדמים, כל עוד שהנבלה בבור הוא יצטרך לשלם יותר כסף, שהרי במה שהוא יחזיר את הנבלה לבעלים מקזז את הנזק, אם נניח שכאשר השור מת הנזק נאמד במאתיים זוז, הנבלה עצמה ניתנת לניזק, ושווי הנבלה מקזז את ההוצאות אותו צריך המזיק לשלם, ואם הנבלה שווה בשפת הבור יותר מאשר בתוך הבור ברור שעל בעל הבור להעלות את הנבלה כדי שהוא יוכל לשלם לניזק, אם הוא ישאיר את הנבלה בבור היא תהיה שווה לניזק רק זוז אחד והוא יצטרך לשלם 196 זוזים, והגמ' ממשיכה לנמק מדוע היתה התורה צריכה לגלות שעל בעל הבור להעלות את הנבלה.

שואל בעל הקצות החושן, מדוע שלא יוכל בעל הבור לומר לבעל השור אני מקזז לך בתשלום את הנבלה בסך 4 זוזים משום שעל שפת הבור שווה הנבלה 4 זוז. ונכון שכל עוד שהנבלה בבור היא שווה רק זוז אחד, וצריכים לשלם כסף לחברת הובלה שתרים את הנבלה מהבור, דבר זה צריך להחשב כמו התשלום לצוללן להרים את המטבע מן הבור, תשלום זה צריך לכאורה להחשב לגרמא בנזיקין, אמנם את הנזק שהבור שלי גרם בכך ששורך מת עלי לשלם, אבל חלק מהתשלום הוא בדמי הנבלה שמונחת בבור, בבקשה טרח, רד לבור והעלה את הנבלה. כשם שהחובט בכף יד חברו והמטבע צוללת לים יכול החובט לומר "הא מנח קמך", כך גם כאן יאמר בעל הבור לבעל השור הא מנח קמך, הנבלה היא לפניך, ואם אתה צריך לשלם לחברת הובלה בזה אני יכול להפטר משום גרמא בנזיקין, מדוע נאמר כאן בגמ' שעל בעל הבור להוסיף 199 זוזים כאשר הנבלה נמצאת בתוך הבור, בו בזמן שעל שפת הבור שווה הנבלה 4 זוזים די היה לבעל הבור לשלם 196 זוזים גם כאשר הנבלה היא בקרקעית הבור . כך שואל בעל הקצות החושן ונשאר על קושייתו העצומה בצ"ע.

בספר כלי חמדה על התורה נמצא תרוץ מענין על קוש' זו. יש הבדל בין כסף לבין שווה כסף, השווי של השווה כסף נמדד בכמה אנשים מעריכים אותו. יכול אדם להעריך חפץ מסוים הרבה למעלה משוויו משום איזה סנטימנט שהוא רוכש לחפץ, אבל שווי החפץ לא יגדל משום סנטימנט אישי, שווי החפץ יקבע כאשר החפץ היה מוצע למכירה בשוק, וכמה שאנשים יהיו מוכנים לשלם עליו זה מה שיקבע את שוויו, כל שווה כסף נמדד כיצד ניתן לשווקו, השיווק הוא שיוצר את הערך, מה שאי"כ כסף ממש, שוויו אינו משום כח הקניה, אלא משום שוויו העצמי, ורק הדברים הנקנים במטבע נחשבים לשווה כסף, מעתה טוען הגאון בעל הכלי חמדה, כאשר כסף מונח בקרקעית הים שוויו אינו נמדד במה שניתן לקנות בו למעשה, בפועל, שוויו נמדד בערך העצמי שלו, ומטבע בכל מקום בו היא נמצאת שוויה אותו ערך, משא"כ נבלת שור אין לה שום שווי אחר מאשר השווי שיקבע בשוק, והשווי הזה יקבע לפי הצטרכותם של האנשים, מי שנזקק לנבלת שור והוא יודע שהוא חייב לרכוש חברת הובלה בארבע זוזים כדי לעלות את הנבלה מן הבור לשפת הבור, לעולם לא יעריך את הנבלה בארבעה זוזים, שהרי הצורך להעלות את הנבלה מפחית מן המחיר, והנבלה אין לה ערך עצמי יש לה רק את הערך שיקבע בשוק, ובשוק יקבע ערך הנבלה בתוך הבור רק בזוז אחד ולא יותר, זהו ההבדל בדברי הגמ' ביחס לנבלת השור לבין הגמ' בדף צח. ביחס למטבע.

(האדמו"ר מטאלנא שליט"א)

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר