טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
הלכוף כאגמון ראשו – אגמון
"אמר רבה: לא א"ר אליעזר בן יעקב אלא בשחת, אבל באגם לא; רב יוסף אמר: אפילו באגם. מאי משמע דהאי אגם לישנא דבוצלנא הוא? אמר רבי אלעזר, דאמר קרא: הלכוף כאגמון ראשו" (קידושין, סב ע"ב).
פירוש: אמר רבה: לא אמר ר' אליעזר בן יעקב אלא בשחת, שאף שעדיין לא בשלו השיבולים היטב, מכל מקום יש כבר שיבולים, למרות שאינן בשלות, אבל באגם, כלומר, שהתבואה היתה עדיין רכה לגמרי לא. רב יוסף אמר: אפילו באגם. ואגב הדברים שואלים: מאי משמע דהאי אגם לישנא דבוצלנא הוא [כיצד משתמע שאגם זה לשון צמיחה היא]? ומשיבים, אמר ר' אלעזר: שאמר קרא [הכתוב] "הלכף כאגמן ראשו" כלומר, כצמח רך הנראה ככופף ראשו (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: אגמון האגם שם באנגלית: Lakeshore Bulrush שם מדעי: Scirpus lacustris
שם נרדף במקורות: אגמון?
הנושא המרכזי: לזיהוי האגמון.
נקדים לנסיון לזהות את האגמון את דבריו של ז. עמר שמצא שבכל התרגומים והפירושים אין מסורת זיהוי עקיבה אחת אלא היא תלויה בהקשר הפסוקים. בערך "אגמון"(1) הוא מרחיב בדוגמאות לפירושים השונים וכולל את שם זה בין השמות "שהם ספק כינוי לצמחים". בשורות הבאות אציג את הזיהויים העיקריים הקשורים לעולם הצומח מבלי להכריע ביניהם. בחרתי לזהות את ה"אגמון" עם הצמח אגמון רק משום שהמגדירים בחרו לכנותו בשם זה ואולי "קול המון כקול שדי".
הפסוק השלם שמתוכו ציטט רבי אלעזר הוא: "הכזה יהיה צום אבחרהו יום ענֹות אדם נפשוֹ הלכף כאגמן ראשו ושק ואפר יציע הלזה תקרא צום ויום רצון לה'" (ישעיהו, נח ה'). מפרש שם רש"י: "הלכוף - ה"א זו תמיהא כלומר שמא לכוף כאגמון ראשו אני צריך, אגמון הוא כמין מחט כפוף וצדין בו דגים וקורין לו איי"ם בלע"ז". ד"ר מ. קטן(2) מתרגם aim = קרס. באיוב (מ כ"ו) פירש רש"י: "אגמון - הוא כפוף כמו כיפה ואגמון (ישעיה ט') ועשוי של ברזל לצוד בו דגים". פירוש זה אינו עולה בקנה אחד עם המשתמע מהסוגיה ועם פירוש רש"י כאן: "דבוצלנא - שהוא מבצל ועולה מן הארץ ויש בו כדי לכוף וחבירו בעירובין (דף כט:) דלא איבצול זירתא שלא גדל זרת". אבן עזרא אכן מזהה את האגמון כצמח: "כאגמון, צמח רך שישח את ראשו, והוא ידוע". אבן עזרא לא טרח לציין את מין הצמח משום שכנראה היה מפורסם במקומו. לעומת זאת הרד"ק זיהה את האגמון כגומא: "הכזה - אין הצום הנרצה התענית מלאכול ומלשתות וכפיפת הראש כמו האגמון והוא הגומא שכופף ראשו וכו'". בישעיהו (ט י"ג) הוא מוסיף גם את מקום גידולו: "ואגמון הוא הגומא הגדל במים". באופן זהה פירש גם בעל "מצודת דוד".
ב"מצודת ציון" אנו מוצאים קשר לשוני בין אגמון לגמא: "כאגמון - הוא הפוך מן גמא והוא שם צמח רך וכן כפה ואגמון". כנראה שהשמות אגמון וגמא נגזרו מ"אגם" – מקום מים. באכדית agammu הוא ביצה. רש"י (תענית, כב ע"א) מפרש: "אגם - מרשי"ק בלעז הסמוך לעיר, והוא מלא קוצים". ד"ר מ. קטן(3) מתרגם maresc לביצה או גוף מים רדודים. ייתכן אם כן שהאגמון כמו הגמא הם צמחי בצה או מים. על עובדת היות ה"אגם" מקום לח אנו לומדים מכך שגדלו בו קנים ומכאן הביטוי "קוטל קנים באגם"(4). למסקנה דומה ניתן להגיע מהגמרא בשבת (קנה ע"ב): "אלא שאני מיא דשכיחי באגמא"(5). הגמרא מנמקת את האיסור להשקות דבורים ויונים בשבת בכך שהם יכולים למצוא בכוחות עצמם מים ב"אגם". על אופיו של ה"אגם" כבית גידול לח וביצתי מעידה גם הצמחיה הסבוכה המתפתחת בו. מסיבה זו ה"אגם" משמש מסתור לחיות טרף וקרבתו לשדות מקטינה את חששן מפני האדם: "לא קשיא, כאן בשדה הסמוכה לאגם, כאן בשדה שאינה סמוכה לאגם"(6) (תענית, כב ע"א). מפרש רש"י: "בשדה הסמוכה לאגם - עמדה אינה משולחת, דכיון דסמוכה לאגם היינו רביתה, ולא ברחה, סברה: אי אתי בתראי עריקנא לאגם מיד".
אין בההצעה שהאגמון הוא צמח מים או ביצה די כדי לאפשר את זיהויו המדויק משום שבית גידול זה מאכלס מינים רבים. קצה חוט אפשרי נמצא בפסוקים בישעיהו (ט י"ג-י"ד, יט ט"ו) בהם האגמון מסמל מעמד חברתי נחות: "ויכרת ה' מישראל ראש וזנב כפה ואגמון יום אחד. זקן ונשוא פנים הוא הראש ונביא מורה שקר הוא הזנב". על פי פסוקים אלו האגמון הוא דימוי לזנב בניגוד ל"כפה" שמובנה צמרת העץ ובמיוחד התמר. דימוי זה הולם צמחי מים שבראשם תפרחת שעירה דמוית זנב המתכופפת ברוח ומהווה סמל להכנעה. צמחים אפשריים הם הקנה, העבקנה (תמונה 1) וקנה-סוכר (תמונה 2). צמחים אלו ניתנים להבערה ואולי זו הכוונה בפסוק בירמיהו (נא ל"ב): "והמעברות נתפשו ואת האגמים שרפו באש ואנשי המלחמה נבהלו". מפרש הרד"ק: "ואת האגמים שרפו באש - הגמא הגדל על הנהרות שרפו באש שלא ימנעם רוב הגמא מלבא בעיר וכן הלכוף כאגמון ראשו הוא הגמא וכו'". על שריפת "אגם" על מנת להכשיר את השטח לעיבוד חקלאי אנו לומדים בגמרא בעבודה זרה (לח ע"א): "אמר רב ברונא אמר רב: עובד כוכבים שהצית את האור באגם כל החגבים שבאגם אסורין ... הכא נמי לגלויי אגמא קא מיכוין וכו'"(7) (עבודה זרה, לח ע"א). מ. זהרי ציין סיבה נוספת לשריפת ה"אגם" הנהוגה בקיץ גם בימינו והיא הרצון לעודד את צמיחת צמחי הביצה. האגמון הבוער העלה עשן רב ויש שפירשו לאור כך את הפסוק באיוב (מא י"ב): "מנחיריו יצא עשן כדוד נפוח ואגמן": העשן העולה מהאגמון הבוער דומה לסילון ההבל שפולט לויתן בעת הנשימה.
בסוגייתנו משמש הפסוק "הלכוף כאגמון ראשו" כדי ללמד מה פירוש המילה "אגם" ואילו במסכת שבת (נד ע"ב) אנו לומדים ממנו מה משמעות המילה "גימון": "ואין העגל יוצא בגימון. מאי עגל בגימון? אמר רב הונא: בר נירא. אמר רבי אלעזר: מאי משמע דהאי גימון לישנא דמיכף דכתיב הלכף כאגמון ראשו וכו'"(8). הכלי "בר נירא" שמניחים על צוואר העגל גורם לראשו להתכופף כאגמון. בלשון רש"י: "בר נירא - עול קטן שמניחין לעגל בצוארו, שיהיה למוד לכוף ראשו לכשיגדל".
הצעות לזיהוי האגמון
י. פליקס העדיף לזהות את האגמון עם דגני מהסוג קנה-סוכר(9). לקנה-סוכר המגיע לגובה של 3 מ' גבעול דק וגמיש. עליו צרים ורוחבם אינו עולה על 2 ס"מ. התפרחת דמוית מכבד של משי והיא ומשבי רוח מניעים אותה ולעיתים מכופפים אותה עד הקרקע. מכאן הביטוי "הלכף כאגמון ראשו". לדעת פליקס שימש גבעול האגמון להשחלת דגים שניצודו. הוא מסיק זאת מהפסוקים באיוב (מ כ"ה-כ"ו): "תִּמְשׁךְ לִוְיָתָן בְּחַכָּה וּבְחֶבֶל תַּשְׁקִיעַ לְשׁנו. הֲתָשִׂים אַגְמוֹן בְּאַפּוֹ וּבְחוֹחַ תִּקּוֹב לֶחֱיוֹ". הגבעול הדק של קנה-סוכר המגיע ל – 1-1.5 ס"מ מתאים למטרה זו בניגוד לגבעולים של הקנה המצוי והעבקנה שקוטרם גדול יותר. ע. לעף הציע שהאגמון הוא הקנה ולכן נאלץ לפרש את הפסוק באיוב באופן שונה. לדעתו אין מדובר בקשירת דגים אלא בנשיאתם.
מ. זהרי הציע שהשם אגמון אינו מכוון בכל אזכוריו למין אחד מסוים אלא למינים שונים של צמחי אגם. סוגים רבים של צמחי מים דומים זה לזה במבנה החיצוני (סמר, אגמון, גומא ועוד). ומי שאינו מומחה יתקשה להבחין ביניהם. בשפות שונות אין שמות עממיים מיוחדים לכל אחד מסוגים אלו. מבין הסוגים השונים מצא זהרי את הסוג אגמון (תמונות 3-4) כמתאים ביותר לכתובים מהסיבות הבאות: א. חלק מהמינים בסוג אגמון הם צמחי אגם הגדלים בתוך המים כל השנה ולכן מתאים להם השם אגמון. ב. התפרחות בראש הצמח כפופות בדרך כלל כלפי מטה באופן המתאים לפסוק "הלכף כאגמון ראשו". ג. הצמחים קטנים בהשוואה למינים דוגמת הקנה ולכן הם מתאימים יותר לפסוקים בישעיהו בהם האגמון מסמל מעמד חברתי נחות. ד. הקנה של האגמון גמיש ומתאים לחריזת דגים כאמור בפסוק באיוב.
 |
|
 |
|
תמונה 1. עבקנה שכיח |
|
תמונה 2. קנה-סוכר גבוה |
(1) צמחי המקרא, הוצאת ראובן מס, ירושלים תשע"ב (עמ' 239-240).
(2) ב"אוצר לעזי רש"י".
(3) שם.
(4) "רבך קטיל קני באגמא הוה" (שבת, צה ע"א).
(5) פירוש: שָׁאנֵי מַיָּא דִּשְׁכִיחִי בְּאַגְמָא [שונים המים שהם מצויים באגם] ובעוד מאגרים ואין צורך לטרוח ולהביא מים לדבורים וליוני שובך היכולים למצוא את מימיהם באותם מאגרים בעצמם, מה שאין כן במזונות.
(6) פירוש: מתרצים: לא קשיא [אין זה קשה]; כאן, שאם אין החיה בורחת אלא עומדת במקומה אינה נחשבת כמשולחת, הרי זה כשהיא עומדת בשדה הסמוכה לאגם (ביצה, מקום סוף וקנה), שסבורה היא שאם יבואו לצודה, תברח לאגם, כאן, שאם היא עומדת ואינה בורחת סימן שמשולחת היא בשדה שאינה סמוכה לאגם, שאין לה להיכן לברוח, ועמידתה במקום סימן הוא לכך שהיא משולחת.
(7) פירוש: אָמַר רַב בְּרוּנָא אָמַר רַב: גּוֹי שֶׁהִצִּית אֶת הָאוּר (אש) בַּאֲגַם (באחו) כָּל הַחֲגָבִים המתים שֶׁבַּאֲגַם אֲסוּרִין ... הָכָא נַמִי לְגַלּוּיֵי אַגְמָא קָא מִיכַּוֵּין [כאן גם כן לחשוף את קרקע האגם הוא מתכוון] ואינו מתכוון לבישול.
(8) פירוש: שנינו במשנה שאין העגל יוצא בגימון. ושואלים: מאי [מהו] גימון זה שאמרנו שאין העגל יוצא בגימון? אמר רב הונא: גימון זה הוא בר נירא [בן עול, עול קטן] ששמים על העגל כדי להרגילו מצעירותו לשאת בעול. אמר רבי אלעזר: מאי משמע דהאי [מה המשמעות, מהיכן אתה למד] ש"גימון" לישנא דמיכף [לשון כפיפה] הוא? דכתיב [שנאמר]: "הלכף כאגמון ראשו" ולדעתו "גימון" ו"אגמון" שורש אחד להם.
(9) פליקס בחר בקנה-סוכר מצרי אך לענ"ד מתאים יותר המין קנה-סוכר גבוה השכיח יותר.
רשימת מקורות:
מ. זהרי, אנציקלופדיה מקראית, א' (עמ' 78).
י. פליקס, עולם הצומח המקראי (עמ' 292-293).
לעיון נוסף:
באתר "צמח השדה": "אגמון האגם", "קנה-סוכר גבוה", "קנה-סוכר מצרי", "עבקנה שכיח".
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
