סקר
ללומדים דף יומי בלילה - איזה דף אתם לומדים?




 


דמיון יהודי לא-פרוע / הרב דוב ברקוביץ

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

 

בעוד עולם הישיבות משתמט מהדמיון הגועש בעמודי האגדתא, אפשר שכוונת העורכים הייתה דווקא לנטרל את המימד המיתי הנדבק לים.

בכל תרבות שבה יש לים מקום מרכזי מוכרים סיפורי מלחים ודייגים על פלאיו, על עולם קסום, בלתי נשלט ופרוע שיושבי היבשה אינם מודעים לו. מרחבי הים האדירים והיצורים המוזרים והעצומים הנעים בתהום היו עבור האדם הד הא-להי, מציאות שהעידה על קיומו של המעל ומעבר. הים הצמיח אגדות שהשאירו בעמעום את הגבול שבין המציאות המוכרת לבין הלא נודע. אם אופקי הים נפתחו לפני האדם כאילו לאין סוף, אזי הספינה הקטנה ששטה לעברם, פתוחה למאווייו הבלתי צפויים של הים, הייתה בית קיבול לדמיונו, לפנטסיות שגם הן לא ידעו גבול.

במסכת בבא בתרא, מסכת העוסקת בעיקר בדיני נכסי דלא ניידי, מפליגים שניים מגדולי חכמי התלמוד, רבה בר בר חנה ורבי יוחנן, בסיפורי ים מפליאים. ייתכן שמאגר סיפורים זה מופיע דווקא במסכת זו בשל היותה מהלמדניות והמפולפלות בתלמוד, מתוך הצורך לפתוח חלון לשפה אחרת, שפה של מעוף הדמיון, חופשית יותר, פרועה.

נו, אגדתא

בסיפורים שנאספו בתחילת פרק "המוכר את הספינה" אנו נפגשים עם גל עצום, מעין צונאמי המטביע ספינות, שיש לזהותו מרחוק על ידי זוהר של אש הנמצא בראשו ושאפשר להכותו באלות שחקוק בהן שם ה'; עם גלים המשוחחים זה עם זה; עם צפרדע ענקית שנבלעת על ידי תנין שנבלע אף הוא על ידי עורב; עם ציפור העומדת בים שראשה מגיע עד השמים; עם דגים אימתניים שחלקם כה גדולים עד שאפשר לבלבל בינם לבין אי בים, לטפס על גבם ולבשל שם סעודה (עד שהדג מתהפך ומשליך את הסועדים לתוך הים); ואיך לא - עם מטמון, ארגז קבוע מלא מרגליות ואבנים טובות הנשמר על ידי תנין גדול, אוצר אשתו של רבי חנינא בן דוסא שהכינה אותו כדי לשים בו תכלת לצדיקים לעתיד לבוא.

הדמויות הפנטסטיות הללו מופיעות בסיפורים הפותחים במילים "לדידי חזיא לי", כעדות אישית, "אני ראיתי בעצמי". סיפורים אלו היוו השראה ממשית עבור השוקדים על התלמוד במשך הדורות שחשו את דחף הדמיון היוצר, ביניהם רבי נחמן מברסלב. ליקוטי מוהר"ן של רבי נחמן פותח בשמונה עשרה "תורות" שכוללות פירושים לסיפורים. אין לפקפק בכך ש"סיפורי מעשיות משנים קדמוניות" שסיפר בעצמו יונקים מכאן.

כמו רבים מחובשי ספסלי בית המדרש, רבותיי שגדלתי על ברכיהם היו מדלגים על דפי ה"אגדתא". הם חשו שדפים אלו היו פחות מאתגרים מבחינה אינטלקטואלית ופחות "רציניים" מבחינת העיסוק בהגדרת מושגי יסוד בהלכה. אולי גם חששו מתחושת החופש, משבירת הגבול, מהשיוט במרחבי הנפש ובתהומותיה, מול חברה אמריקאית שהלכה ונעשתה יותר ויותר מתירנית. מי יודע? אולי היה זה עדיין שריד של טראומת שבתאי צבי.

גם היום, במוסדות חינוך תורניים רבים מדי נמצא הדמיון היהודי היוצר בגלות, ביטוי ממשי להמשכה של גלות השכינה בארץ ישראל. אחת מאבני היסוד של הגלות הארץ ישראלית הכואבת הינה התפיסה החינוכית שאת התורה יש להנחיל רק ברבדים מסוימים שבקומת האדם, דרך השכל והפעולות, ואת הרגש והדמיון יש להשאיר בחוץ, כלומר "לחיצונים", כלומר לחילונים. איזה פירוק פנימי מתרחש בנפשותיהם של צעירים בשל כך!

אל מול הפראות

פירושים שונים ניתנו לסיפורים, אך רבים מהם נשארו סתומים: הם מתארים את תקופות הגלות והגאולה בהיסטוריה של עם ישראל, את ההתמודדות הקוסמית של הקדוש ברוך הוא עם כוחות החיים שמרדו בו, את מאבק האדם ביצרו. בתורות הראשונות בליקוטי מוהר"ן מבסס רבי נחמן עליהם את יסודות תפיסתו: יש כוח בתורה לעורר את חיותו של יהודי ואת חנו כנגד הרוחות הסוחפות והמשגעות העולות בנפשו; בניין השכינה בגלות נעשה על ידי תפילה; לנתינת צדקה ישנה סגולה להביא שפע לעולם; את ספירת המלכות יש לתקן על ידי יניקה מפנימיותו של צדיק אמיתי; יש לעבוד על חיוניותן המיוחדת של מידת הענווה ומידת השתיקה; יש לבטל את הגאווה כדי לזכות בדיבור תורני יוצר החודר לרזי התורה, הריהם פרטי ההלכה, ולרזים של הרזים הריהם בקבלה; ובעיקר - המשיח יבוא בעקבות "התיקונים" הללו.

קשה מאוד להעמיד בבירור את משמעותה המדויקת של כל אחת מהדמויות המרהיבות המופיעות בסיפורים. כדרכנו נתבונן בערכי עריכה במעטפת הסיפורים, ברובד האגדי וברובד ההלכתי כדי לדלות משהו מהרמוז בהם.

מה שברור לכל המעיין במאגר הסיפורים הוא העובדה המכריעה שהוא מחולק לשניים: בחלק הראשון נמצאים כחמישה עשר סיפורים על פלאי הים והמדבר, ובחלק השני נמצא מאגר של אגדות על אודות ה"עתיד לבוא", גם הוא במונחים מפליאים. לא זה המיועד לכלל האנושות, ואף לא לכלל עם ישראל, אלא זה המיועד לצדיקים: עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות סעודה לצדיקים, עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות שבע חופות לכל צדיק וצדיק, עתידין הצדיקים להיקרא על שמו של הקדוש ברוך הוא, ועוד.

הקשר המובהק בין אגדות אלו לבין סיפורי הים והמדבר הוא דמויותיהם של הלוויתן והתנין הגדול. לאחר התגברות הקדוש ברוך הוא על כוחות הרע הדמוניים הללו השוהים בתהומות הים יאכלו הצדיקים את בשרם בסעודתם וחופותיהם יעוצבו מעורם.

מבנה ברור זה מלמד שלפנינו תיאור מטפורי עשיר של מאבק בורא העולם ובני בריתו, הצדיקים, עם אותו חלק של הבריאה שהוא עצמו ברא, שבזכות החופש והעצמאות שהתברך בו השליך מעליו את עול מלכות העולם ואף צמח למימדים אדירים.

ספינת הדעת

המשנה שעליה בנויה סוגייתנו הפותחת את הפרק ממשיכה בירור שהתחיל בפרק הקודם. כאשר אדם מוכר חפץ רב מימדים – בית, שדה, חצר וכעת ספינה – מה כלול בעסקה על אף שלא הוזכר במפורש או נכתב בחוזה?

המוכר את הספינה – מכר את התורן ואת העוגין (העוגן) ואת כל המנהיגין אותה, אבל לא מכר לו את העבדים (החותרים במשוטים), ולא את המרצופין (כלים להכנסת המטען) ולא את האנתיקי (המטען עצמו).


מיד עומדת הגמרא על פירושם של חלקי הספינה המוזכרים במשנה, אלא שכאן מתגלה דבר מרתק. לסוגיה קצרה זו ישנה סוגיה מקבילה, קרובה מאוד במבנה שלה ובפרטיה, בתלמוד הירושלמי - אלא שחסרים שם הפסוקים המוזכרים בתלמוד הבבלי והדרשות על הפסוקים ה"מוכיחות" את הפירושים המוצעים למונחי המשנה. גם כל סיפורי הים והמדבר נעדרים. יש להניח ששילובם של הפסוקים והדרשות בפרקנו נעשה כמעשה עריכה הבא להכין את הדרך לסיפורי פלאי הים הבאים מיד בעקבותיהם.

אם כן מהו תוכן הפסוקים הללו? נתחיל מהיוצא מן הכלל. הפסוק המובא כבסיס למילה "עוגנין" מתאר את תגובת נעמי השבה משדה מואב לכלותיה המבקשות ללוות אותה חזרה לבית לחם, "הלהן תשברנה עד אשר יגדלו (בניי שעוד לא נולדו), הלהן תעגנה (תהיו 'תקועות' במקום) לבלתי היות לאיש?". להוציא פסוק זה, כל הפסוקים לקוחים מדברי תוכחה, בעיקר מפרק כז בנביא יחזקאל.

פרק זה הנו נבואת חורבן של מלכות צור בלבנון (מלכות הפניקים) שהתבססה והתחזקה בזכות מערכת ענפה של קשרי מסחר דרך הים עם מדינות שכנות. אך במקום שהקשר העמוק עם הים יהיה בסיס להתפעלות מהבריאה ולהתקשרות אל הבורא, בא התיאור בנביא:

גבה לבך ותאמר אֵ-ל אני, מושב א-להים ישבתי בלב ימים, ואתה אדם ולא אֵ-ל, ותתן לבך כלב א-להים... ברוב חכמתך ברכלתך (במסחרך) הרבית חילך, ויגבה לבבך בחילך.

בניגוד למלכות צור המתוארת בדימוי הספינה השטה בימים משוחררת מכל מעצור לשם התפארות כלכלית, פוליטית וקיומית, התנהגותה של רות המואבייה מתגלמת בעוגן הספינה המקנה קביעות ויציבות. מתוך ביטול אישי, ענווה ואהבת ה' עזבה היא ארמון מלכות מלא זהב וכסף עבור חיים של חוסר ביטחון כלכלי ואישי.

מיד אחרי מאגר סיפורי הים והמדבר והאגדות על אודות "העתיד לבוא" מוכיחה הגמרא שהדמיון היוצר של חכמי התלמוד מתבטא לא רק באגדות מפליאות אלא בשימוש בפנימיותו של השיח ההלכתי העיקש לשם אריגת מרקם הדעת. כהמשך לדיון במשנה שואלת הגמרא בתמימות: מה היא הפעולה הפורמלית שבה קונים ספינה? המקור המרכזי הנידון כבירור שאלה זו הנו ברייתא:

ספינה נקנית במשיכה; רבי נתן אומר: ספינה ואותיות (שטרות) נקנות במשיכה ובשטר.


ראשית, יש לשאול - מה פשר החיבור המתמיה שעושה רבי נתן בין ספינה לבין שטרות בהלכות קניין? ועוד – למה בחר להשתמש במילה "אותיות" כאשר היה עדיף לשקף את כוונתו הפשוטה במילה "שטרות"?

משיכה הנה פעולה הנעשית בגוף החפץ כדי לסמל שליטה בגוף נייד, כמו בהמות. כתיבת שטר מהווה פעולת קניין בעיקר בחפצים מופשטים, חפצים שאין להם גוף שאפשר לאחוז בהם, או שאחיזה בהם אינה מבטאת שליטה במהות. הרי כל מציאות השטר הנה מופשטת. מה מקנה את תוקף הקניין לשטר? מה מעניק לו את עצם קיומו? הצד הפיזי של השטר – הנייר או הדיו שעליו? תוכן המילים שבשטר שהאותיות מהוות לו סמל? הרצון של מערכת המשפט ושל החתומים על השטר?

דה מיתולוגיזציה

רבי נתן השתמש במילה "אותיות" ולא במילה "שטרות" כדי לסמן בדייקנות שהשטר כחפץ בעל קיום איננו חפץ פיזי, אלא מהווה מציאות מופשטת השטה לה על הנייר הממשי. בהקבלה שבין "ספינה" ל"אותיות" רבי נתן קובע שגם עיקרה של ספינה איננו כלול בממשותה הפיזית; גם היא כמין מציאות מופשטת השטה על פני הים. כמו האותיות המהוות "גופו" של שטר, הספינה השטה על הים מכילה דעת ורצון של בני אדם. על כן המציאות הפיזית של הספינה איננה קובעת את צורת הקניין שלה, כמו שהנייר לא קובע את צורת הקניין של השטר. כמו השטר, התוכן האנושי של הספינה הוא כבית קיבול של נפש האדם - מחד, כספינות מלכות צור השטות לכל רוח כדי לחזק את יוהרת מלכות האדם, ומאידך, כאותו עוגן שקבע את שורשה של מלכות דוד. תכולת הספינות איננה רק מה שכתוב במשנה; כלול בהן כתב האדם המשורטט על פני המים.

ברייתא זו מובאת בפשטה בתלמוד הירושלמי במסכת כתובות. אך הגמרא שלנו טורחת לפרק את החיבור המפליא שיצר רבי נתן בדמיונו העשיר בין ספינה השטה על הים לבין אותיות השטות להן על הנייר. הגמרא שלנו מבקשת להחזיר את הספינה אל כדור הארץ, אל היבשה שם היא תנוח, ככל חפץ אחר הנמצא על היבשה. הגמרא טורחת להוכיח בדרך זו ובדרכים נוספות שקניין ספינה נעשה לא באותיות, כלומר לא בשטר אלא רק במשיכה, ועל פי אותן הקטגוריות בהלכות קניין המקובלות לגבי מיטלטלין.

נדמה שבכך מבקשת הגמרא שלנו לעשות דה-מיתולוגיה של דימוי הספינה. שלא כמו בתרבויות הים הנכריות שבהן הפנטסיה מגלמת את רוח האדם הרואה את עצמו כא-להים, יש להבין את סיפורי רבה בר בר חנה ורבי יוחנן כהבעת נפש של מי שמשתמש בסיפורי מעשיות משנים קדמוניות להנחיל את היסודות הפנימיים של התורה ואת רזיה.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר