סקר
כמה לומדי דף יומי יש בארץ ובעולם לדעתך?
עד 60,000
60,000-90,000
90,000-120,000
מעל 120,000


 

הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

"ופליגא ד..."   

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

קידושין נו ע"ב

 

שור הנסקל. מנין? דתניא, ממשמע שנאמר: +שמות כא+ סקול יסקל השור, איני יודע שנבילה היא ונבילה אסורה באכילה? 
מה ת"ל לא יאכל את בשרו? מגיד לך, שאם שחטו לאחר שנגמר דינו - אסור באכילה. 
בהנאה מנין? ת"ל: +שמות כא+ ובעל השור נקי. 
מאי משמע? שמעון בן זומא אומר: כאדם שאומר לחבירו יצא פלוני נקי מנכסיו ואין לו בהם הנאה של כלום. 
ממאי דהאי לא יאכל את בשרו, להיכא דשחיט לאחר שנגמר דינו הוא דאתא? 
דילמא היכא דשחיט לאחר שנגמר דינו שרי, 
והא לא יאכל - היכא דסקליה מיסקל הוא דאתא! 
וכדר' אבהו א"ר אלעזר, דא"ר אבהו א"ר אלעזר: כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל ולא תאכלו - אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה, עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבילה! 
הני מילי היכא דנפקא לן איסור אכילה מלא יאכל, 
הכא איסור אכילה מסקול יסקל נפקא,  

1.
רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק ח הלכה טו:

כל מקום שנאמר בתורה לא תאכל לא תאכלו לא יאכלו לא יאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבלה שנאמר לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה
וכחלב שנאמר בו יעשה לכל מלאכה,

או עד שיתפרש בתורה שבעל פה שהוא מותר בהנאה, כגון שקצים ורמשים ודם ואבר מן החי וגיד הנשה
שכל אלו מותרין בהנאה מפי הקבלה אף על פי שהן אסורין באכילה.

הרמב"ם פוסק במפורש כרבי אבהו בסוגייתנו.

2.

לחם משנה הלכות מאכלות אסורות פרק ח הלכה טו:

[טו] כל מקום שנאמר בתורה וכו'. בפרק כל שעה (פסחים דף כא ב) אמרינן דר' אבהו אית ליה דמדפרט קרא בנבלה שמותרת בהנאה מינה שמעינן דבכל מקום שנאמר לא תאכל אחד איסור אכילה וכו'
והיינו לר"מ אבל לרבינו יהודה דאמר דקרא דנבלה אתא לדברים ככתבם לומר דלגר בנתינה ולעכו"ם במכירה נפקא ליה מדאיצטריך קרא לומר בטרפה אותו לומר לך אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה
ואמרו שם דלר"מ איצטריך אותו להתיר בהנאה חולין שנשחטו בעזרה ור' יהודה אית ליה דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא ולדידיה אתיא לדרשא דלעיל. וא"כ קשה על רבינו תרתי חדא דהוא פסק כאן כרבי אבהו ובפרק י' מהל' ע"ז כתב ואסור ליתן להם מתנת חנם וכו' או מכור לנכרי במכירה ולא בנתינה והיינו כר"י

הוא מקשה על הרמב"ם ממסכת פסחים דף כא.

3.

מסכת פסחים דף כא עמוד ב:

אמר חזקיה: מנין לחמץ בפסח שאסור בהנאה - שנאמר +שמות יג+ לא יאכל חמץ - לא יהא בו היתר אכילה. טעמא דכתב רחמנא לא יאכל חמץ הא לא כתב לא יאכל - הוה אמינא איסור אכילה - משמע, איסור הנאה - לא משמע.
ופליגא דרבי אבהו, דאמר רבי אבהו: כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו - אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה (משמע) +מסורת הש"ס: [במשמע]+ עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבילה

4.

"כתבים", ב, הרב קאפח עמוד 568:

... אמר חזקיה מנין לחמץ בפסח שאסור בהנאה שנ' לא יאכל חמץ לא יהא בו התר אכילה טעמא דכתב רחמנא לא יאכל הא לא כתב לא יאכל הוה אמינא אסור אכילה משמע אסור הנאה לא משמע
ופליגא דר' אבהו דאמר כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד אסור אכילה ואחד אסור הנאה...
וכר' אבהו פסק רבנו בהלכות מאכלות אסורות פ"ח הל' טו ע"ש וכפי הכלל המקובל וכל קושיות הלח"מ שם לק"מ...

הכלל הוא שהרמב"ם תמיד פוסק כאמורא שמוזכר אחרי הביטוי "ופליגא ד...".
והוא טוען שבזה נפתרת קושיית ה"לחם משנה" - לעיל בסעיף 2.

4.1

נראה לי שכוונתו לכך, שגם אם מבחינת מהלך הסוגיה אין הכרח לפסוק כרבי אבהו הרי שהביטוי "ופליגא ד..." שנשתל על ידי עורך הגמרא בא ללמדנו שההכרעה הסופית היא כרבי אבהו [השאלה היא רק לגבי הסתירה אולי בדברי הרמב"ם].



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר