סקר
באיזה סבב של "דף יומי" אתה?
ראשון
שני
שלישי
רביעי ומעלה


 

הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק

 

איסור חדש בזמן הזה

קידושין לז ע"א - לח ע"א

 

במסגרת כללים של מצוות שנשנו בפרקנו, מובאת גם המשנה הזו, אשר עוסקת במצוות התלויות בארץ:
 

1. משנה מסכת קידושין פרק א משנה ט

כל מצוה שהיא תלויה בארץ - אינה נוהגת אלא בארץ. ושאינה תלויה בארץ - נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ, חוץ מן הערלה וכלאים. רבי אליעזר אומר: אף מן החדש.

הגמרא מסבירה שמצוה התלויה בארץ הכוונה היא למצוה שעניינה חובת הקרקע ולא חובת הגוף. הערלה והכלאיים, למרות שהן חובות קרקע, נוהגות גם בחו"ל. לגבי החדש, ראינו כי יש מחלוקת האם החדש נוהג גם בחו"ל או לא.
כדי להבין במה מדובר, ראשית נעיין בפסוקים הרלוונטיים:
 

2. ויקרא פרק כג, ט-יד

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן: וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן: וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת הָעֹמֶר כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה לַה': וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן אִשֶּׁה לַה' רֵיחַ נִיחֹחַ וְנִסְכֹּה יַיִן רְבִיעִת הַהִין: וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱ-לֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם:

התורה אומרת שביום שלאחר יום טוב ראשון של פסח (כך פירשו חז"ל, כידוע, את המלים 'ממחרת השבת') אנו מקריבים קרבן, העשוי מעומר של שעורים. (העומר הוא עשירית האיפה, שזה בערך 2-4 ליטר). לפני הקרבת הקרבן הזה אסור לאכול כל תבואה מהתבואה החדשה. לכאורה המצוה הזו תלויה בארץ, שהרי היא עוסקת בגידולי הקרקע, אבל במשנה ראינו מחלוקת האם היא נוהגת גם בחו"ל או לא. הגמרא אומרת שלכאורה ישנם שני אופנים להבין את המשנה, ולא ברור מי הוא המיקל ומי הוא המחמיר במחלוקת זו:
 

3. תלמוד בבלי מסכת קידושין דף לז עמוד א

איבעיא להו: ר"א, לקולא פליג או לחומרא פליג? לחומרא פליג, וה"ק ת"ק: חוץ מן הערלה ומן הכלאים, דהלכתא גמירי לה, אף על גב דאיכא למימר חובת קרקע היא, אבל חדש - בארץ אין, בח"ל לא, מ"ט? מושב - לאחר ירושה וישיבה משמע, ואתא ר"א למימר: אף חדש נוהג בין בארץ בין בח"ל, מ"ט? מושב - בכל מקום שאתם יושבים; או דלמא לקולא פליג, וה"ק ת"ק: חוץ מן הערלה והכלאים, דהלכתא גמירי לה, וכ"ש חדש, דמושב - כ"מ שאתם יושבים משמע, ואתא ר"א למימר: חדש אינו נוהג אלא בארץ, דמושב - לאחר ירושה וישיבה משמע, ומאי 'אף'? – אקמייתא. ת"ש, דאמר אביי: מאן תנא דפליג עליה דר"א? ר' ישמעאל היא; דתניא: ללמדך, שכל מקום שנאמר בו מושב - אינו אלא לאחר ירושה וישיבה, דברי רבי ישמעאל; אמר לו ר"ע: הרי שבת, שנאמר בו מושבות, ונוהגת בין בארץ בין בח"ל! א"ל: שבת - ק"ו אתיא, מה מצות קלות נוהגות בין בארץ בין בח"ל, שבת חמירא לא כ"ש; מדאמר אביי: מאן תנא דפליג עליה דר"א? רבי ישמעאל, ש"מ: רבי אליעזר לחומרא פליג, שמע מינה.

בפסוקים העוסקים באיסור חדש יש שתי אינדיקציות לכך שמדובר במצוה התלויה בארץ. ראשית, הפסוקים פותחים בפתיחה: "כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם", ושנית, בסוף הפרשיה כתוב "בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם". ואולם, המלים "בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם" יכולים גם להתפרש באופן הפוך, שהאיסור הזה נוהג בכל מקום שאתם יושבים. בכך נחלקו תנא קמא ור' אליעזר. האפשרות הראשונה שהגמרא מציעה היא שתנא קמא הבין שהחלה היא מצוה התלויה בארץ, ור' אליעזר החמיר ופסק לאסור חלה גם בחו"ל, ואילו האפשרות השניה היא שתנא קמא סבר שחדש אסור בחו"ל בקל וחומר מערלה וכלאיים, ור' אליעזר סובר שהחדש מותר בחו"ל.

מסקנת הגמרא היא שר' אליעזר חולק לחומרא, ולשיטתו החדש אסור גם בחו"ל.

לכאורה איסור חדש הוא אחד מהאיסורים שהתנ"ך מעיד על כך שבני ישראל קיימו אותו, כפי שכתוב בספר יהושע:
 

4. יהושע פרק ה, י-יב

וַיַּחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּגִּלְגָּל וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ: וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה: וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ וְלֹא הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא:

אך לכאורה לפי דעת חכמים, שחדש מותר בחו"ל, מדוע לא אכלו מהתבואה החדשה מיד כשנכנסו ישראל לארץ? והרי כל המצוות התלויות בארץ (חוץ מהפרשת חלה) נוהגות רק אחרי סיום הכיבוש והחלוקה – שארכו 14 שנה! מסבירה הגמרא שלפי דעת חכמים צריך לומר שהם אכן היו יכולים לאכול מהתבואה החדשה אך לא היו צריכים, כי עדיין אכלו את המן, ורק כשהוא נגמר הם נאלצו לאכול מהתבואה החדשה:
 

5. תלמוד בבלי מסכת קידושין דף לז עמוד ב

בשלמא למ"ד: מושב - כל מקום שאתם יושבים משמע, היינו דכתיב: "ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח", ממחרת הפסח אכול, מעיקרא לא אכול, אלמא אקרוב עומר והדר אכול. אלא למ"ד: לאחר ירושה וישיבה, ניכול לאלתר! לא הוו צריכי; דכתיב: "ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד בואם אל ארץ נושבת את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען", אי אפשר לומר עד בואם אל ארץ נושבת - שכבר נאמר אל קצה ארץ כנען, וא"א לומר אל קצה ארץ כנען - שהרי כבר נאמר עד בואם אל ארץ נושבת, הא כיצד? בשבעה באדר מת משה ופסק מן מלירד, והיו מסתפקין ממן שבכליהם עד ששה עשר בניסן.

ולכאורה צריך לשאול: בין לפי הדעה שאסור היה לאכול מהתבואה החדשה עד טז בניסן ובין לפי הדעה שהיה מותר, אבל הם לא היו צריכים לכך כי היה להם מן, כיצד קיימו את מצוות אכילת מצה בפסח? – מסבירים התוספות (ר"ה יג, א ד"ה דאקריבו) שהיה להם קמח מהתבואה של שנה שעברה, ובו הם השתמשו לצורך המצות. החידוש של הפסוק הוא שלמרות שהיה להם קמח, הם העדיפו להמשיך לאכול את המן עד שהוא נגמר, והשתמשו בקמח רק בשביל קיום מצוות אכילת מצה.

ראינו, אם כן, שלדעת ר' אליעזר איסור חדש נוהג גם בחו"ל ואילו לדעת תנא קמא האיסור הוא רק בארץ. לכאורה כאשר נחלקו ר' אליעזר וחכמים אנו פוסקים כחכמים, שהרי ר' אליעזר היה מנודה ולא נפסקה הלכה כמותו, אבל בהמשך הסוגיא מובא שנחלקו בשאלה הזו גם ר' שמעון ובנו:
 

6. תלמוד בבלי מסכת קידושין דף לח עמוד א

תניא, ר"ש בן יוחי אומר: שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, ונוהגות בין בארץ בין בחוצה לארץ, והוא הדין שינהגו: ומה חדש - שאין איסורו איסור עולם, ואין איסורו איסור הנאה, ויש היתר לאיסורו, נוהג בין בארץ בין בחו"ל, כלאים - שאיסורן איסור עולם, ואיסורן איסור הנאה, ואין היתר לאיסורן, אינו דין שינהגו בין בארץ בין בחו"ל; והוא הדין לערלה בשתים; רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: כל מצוה שנצטוו ישראל קודם כניסתן לארץ - נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ, לאחר כניסתן לארץ - אינה נוהגת אלא בארץ, חוץ מן השמטת כספים ושילוח עבדים, שאע"פ שנצטוו עליהם לאחר כניסתן לארץ - נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ.

לגבי הק"ו בין חדש לכלאיים ניתנו מספר הסברים במפרשים, ואסביר את שלוש הנקודות כפי שנראה לענ"ד:
א. איסור עולם – האיסור של התבואה החדשה אינו לעולם, כי אותה תבואה בדיוק, שביום מסוים אסורה, לאחר כמה זמן היא מותרת. ערלה וכלאיים – מרגע שנאסרו אין שום היתר לאיסורן. (אמנם ערלה מותרת אחרי שלוש שנים, אבל אין אלו אותם פירות שנאסרו).
ב. איסור הנאה – החדש מותר בהנאה, ומותר אף להאכיל את הבהמה מהתבואה החדשה. האיסור הוא רק באכילה. אך הערלה והכלאיים אסורים גם בהנאה.
ג. יש היתר לאיסורו – החדש אסור באכילה גם ביום טז בניסן עצמו, אבל לאחר הקרבת העומר, מעשה הקרבן הופך משהו אסור להיות מותר. גם ערלה, בעצם אסורה במשך ארבע השנים הראשונות, אבל בשנה הרביעית ניתן לחלל את הפירות של נטע רבעי ובכך להתיר אותם באכילה. בכלאיים אין שום מעשה שיכול להתיר פירות שנאסרו. לכן הק"ו שייך לגבי הערלה רק בשני תחומים, ואילו לגבי הכלאיים בשלושתם.

בכל מקרה ראינו כי גם ר' שמעון סובר שחדש אסור בחו"ל, וממילא ניתן לפסוק להלכה גם כדברי ר' אליעזר. כך אכן פוסקת המשנה בערלה, אשר לא מביאה את הדעה החולקת, ומוכח ממנה שחדש אסור בכל מקום (זו גם הפכה להיות סיסמתו של החתם סופר במאבקיו הרבים נגד קבוצות שרצו לחדש דברים ביהדות):
 

7. משנה מסכת ערלה פרק ג משנה ט

החדש אסור מן התורה בכל מקום והערלה הלכה והכלאים מדברי סופרים

הרמב"ם אכן פוסק להלכה שהחדש אסור גם בחו"ל, כדברי ר' אליעזר ור' שמעון:
 

8. רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק י הלכה ב

החדש כיצד? כל אחד מחמשה מיני תבואה בלבד אסור לאכול מהחדש שלו קודם שיקרב העומר בט"ז בניסן, שנאמר "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו", וכל האוכל כזית חדש קודם הקרבת העומר לוקה מן התורה בכל מקום ובכל זמן בין בארץ בין בחוצה לארץ בין בפני הבית בין שלא בפני הבית, אלא שבזמן שיש מקדש משיקרב העומר הותר החדש בירושלים, והמקומות הרחוקין מותרין אחר חצות שאין בית דין מתעצלין בו עד אחר חצות, ובזמן שאין בית המקדש כל היום כולו אסור מן התורה, ובזמן הזה במקומות שעושין שני ימים טובים החדש אסור כל יום י"ז בניסן עד לערב מדברי סופרים.

החילוק בין בזמן שבית המקדש היה קיים לבין הזמן הזה הוא השאלה מתי בדיוק מותר לאכול מהתבואה החדשה. בזמן שבית המקדש היה קיים היו יכולים לאכול מהתבואה החדשה רק אחרי הקרבת הקרבן, ומי שלא ידע מתי הוקרב הקרבן יכול היה לאכול מחצות היום, כי סביר להניח שהכהנים כבר סיימו עד אז. לאחר החורבן אסור לאכול מהתבואה החדשה עד סוף יום טז בניסן. המקור לדברים הללו הוא מתקנותיו של רבן יוחנן בן זכאי, כפי שמופיע במסכת ראש השנה (אותה סוגיה בדיוק מופיעה גם במסכת סוכה):
 

9. משנה מסכת ראש השנה פרק ד משנה ג

בראשונה היה הלולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד. משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש ושיהא יום הנף כולו אסור.

מסבירה הגמרא את הסיבה לגזירתו של רבן יוחנן בן זכאי, אשר לפי המסקנה כלל אינה גזירה אלא לימוד של הלכה מדאורייתא:
 

10. תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף ל עמוד א

ושיהא יום הנף כולו אסור. מאי טעמא? מהרה יבנה בית המקדש, ויאמרו: אשתקד מי לא אכלנו בהאיר מזרח - עכשיו נמי ניכול. ולא ידעי דאשתקד לא הוה עומר - האיר מזרח התיר, השתא דאיכא עומר - עומר מתיר. - דמיבני אימת? אילימא דאיבני בשיתסר - הרי האיר מזרח התיר. אלא דאיבני בחמיסר - מחצות היום ולהלן לשתרי, דהא תנן: הרחוקין מותרין מחצות היום ולהלן, לפי שאין בית דין מתעצלים בו! - לא נצרכא, דאיבני בחמיסר סמוך לשקיעת החמה. אי נמי - דאיבני בליליא. רב נחמן בר יצחק אמר: רבן יוחנן בן זכאי: בשיטת רבי יהודה אמרה, דאמר "עד עצם היום הזה", עד עצמו של יום. וקסבר: עד - ועד בכלל. ומי סבר לה כוותיה? והא מפליג פליג עליה, דתנן: משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור. אמר רבי יהודה: והלא מן התורה הוא אסור, דכתיב, עד עצם היום הזה! - התם רבי יהודה הוא דקא טעי: איהו סבר: רבן יוחנן בן זכאי מדרבנן קאמר, ולא היא: מדאורייתא קאמר. - והא 'התקין' קתני! - מאי התקין? - דרש והתקין.

אגב, לגבי האופציה שבית המקדש ייבנה ביום חמשה עשר בניסן, העיר רש"י שזו הוכחה לכך שבית המקדש השלישי ירד מן השמים:
 

11. רש"י מסכת ראש השנה דף ל עמוד א

לא צריכא דאיבני סמוך לשקיעת החמה דחמיסר אי נמי דאיבני בלילה - רבן יוחנן חושש לשמא יבנה לשקיעת החמה או בליל ששה עשר בחצי הלילה, או סמוך לבקרו, שלא יהא שהות לקצירתו והבהובו באבוב של קלאין וטחינתו והרקדתו והקרבתו עד חצות, ואי הוו רגילי למיכל חדש מחצות היום בזמן הזה - אתי למיכל נמי ההוא יומא הכי, ועבדי איסורא, ואם תאמר: היכי משכחת לה דאיבני בחמיסר ביום טוב, ודאיבני בליליא, והא קיימא לן במסכת שבועות (טו, ב) דאין בנין בית המקדש לא ביום טוב ולא בלילה, הני מילי בנין בידי אדם, אבל בנין העתיד לבא - בידי שמים הוא.

לכאורה לא ברור למה רב נחמן בר יצחק היה צריך להעמיד את דברי רבן יוחנן בן זכאי בניגוד לפשט של המשנה, ולומר שלא מדובר פה בתקנה אלא בדין מן התורה, למרות שהמשנה הזו מופיעה בין כל תקנותיו של רבן יוחנן בן זכאי. אבל הסיבה שמאלצת את רב נחמן בר יצחק לומר זאת נמצאת בסוגיה במסכת מנחות אשר בה אומרים ר' יוחנן וריש לקיש שגם בזמן שבית המקדש היה קיים היה מותר מן התורה לאכול חדש משהאיר המזרח, ולכן לא ברור למה רבן יוחנן בן זכאי היה צריך לתקן את התקנה שלו, ותשובת רב נחמן בר יצחק היא שרבן יוחנן בן זכאי פוסק שהחדש אסור כל היום מדאורייתא:
 

12. תלמוד בבלי מסכת מנחות דף סח עמוד א

רב ושמואל דאמרי תרוייהו: בזמן שבית המקדש קיים - עומר מתיר, בזמן שאין בית המקדש קיים - האיר מזרח מתיר; מאי טעמא? תרי קראי כתיבי, כתיב: "עד הביאכם", וכתיב: "עד עצם היום הזה", הא כיצד? כאן בזמן שבית המקדש קיים, כאן בזמן שאין בית המקדש קיים. ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו: אפילו בזמן שבית המקדש קיים - האיר מזרח מתיר. והכתיב: עד הביאכם! למצוה. משקרב העומר - הותר חדש מיד! למצוה. העומר היה מתיר במדינה, ושתי הלחם במקדש! למצוה. משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור; מאי טעמא? מהרה יבנה בית המקדש, ויאמרו: אשתקד מי לא אכלנו בהאיר מזרח? השתא נמי ניכול, ולא ידעי דאשתקד לא הוה עומר - האיר מזרח מתיר, והשתא דאיכא עומר - עומר מתיר; ואי סלקא דעתך למצוה, משום מצוה ליקום וליגזור? אמר רב נחמן בר יצחק: רבן יוחנן בן זכאי בשיטת רבי יהודה אמרה, דאמר: מן התורה אסור, שנאמר: עד עצם היום הזה, עד עיצומו של יום, וקסבר: עד ועד בכלל. ומי סבר לה כוותיה? והא מיפלג פליג עליה! דתנן: משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור, א"ר יהודה: והלא מן התורה הוא אסור, דכתיב: עד עצם היום הזה! רבי יהודה הוא דקא טעי, הוא סבר: רבן יוחנן בן זכאי מדרבנן קאמר, ולא היא, מדאורייתא קאמר. והא התקין קתני! מאי התקין? דרש והתקין. רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע אכלי חדש באורתא דשיתסר נגהי שבסר, קסברי: חדש בחוצה לארץ דרבנן, ולספיקא לא חיישינן. ורבנן דבי רב אשי אכלו בצפרא דשבסר, קסברי: חדש בחוצה לארץ דאורייתא, ורבן יוחנן בן זכאי מדרבנן קאמר, וכי תקין ליום הנף, לספיקא לא תקין. אמר רבינא, אמרה לי אם: אבוך לא הוה אכיל חדש אלא באורתא דשבסר נגהי תמניסר, דסבר לה כר' יהודה, וחייש לספיקא.

מהסוגיה הזו מוכח גם שלהלכה אסרו את התבואה החדשה בחו"ל, אלא שנחלקו מה עושים בחו"ל כאשר יש יו"ט שני של גלויות.

בפועל, איסור חדש בבבל לא היה בעייתי כל-כך, כמו גם בארץ ישראל, כי זמן קצירת התבואה הוא פחות או יותר בפסח. אבל באירופה, שיש קציר הרבה יותר מוקדם, זו היתה בעיה גדולה מאוד להקפיד על איסור חדש. הרא"ש פסק לאסור חדש, והדגיש שהאיסור הוא גם בתבואה של גויים בחו"ל:
 

13. שו"ת הרא"ש (ר' אשר ב"ר יחיאל, המאה ה-13, ספרד) כלל ב סימן א

אשר נסתפק מורי, אם הלכה כרבי אליעזר, דאמר: חדש אסור מן התורה בחו"ל. בהא ליכא ספיקא דהלכה כסתם משנה דמסכת ערלה (פ"ג מ"ט), ורבי ישמעאל ורבי עקיבא סברי כוותיה. ורב אלפס פסק הלכה כרבי אליעזר, וכן בספר המצות ובאבי העזרי. וכן פסקו בכל החבורים, דחדש נוהג בשל כנעני. ודבר תימה הוא: למה לא לנהוג בשל כנעני? דמאן דאמר: יש קנין לכנעני בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר, דריש ליה מקרא: דגנך ולא דגן כנעני. ואי לאו קרא, תבואת כנעני בעי עישורי. ובחדש כתיב: ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו, ואפי' בחוצה לארץ, דכתיב: מושבותיכם. מהיכי תיתי לן למימר דלא לנהוג בשל כנעני? והלא ערלה, דאינה נוהגת אלא בארץ ואפי' הכי נוהגת בנטיעת כנעני... וכל שכן חדש, שנוהג מן התורה אף בחוץ לארץ, שנוהג אף בשל כנעני. וכן כלאים נוהגים בשל כנעני. ורבינו יצחק פסק כן בפ"ק דקידושין (לו:) והביא ראיה מן הירושלמי. ודברי רבי ברוך מאד הם תמוהין, שכתב: ואפילו אם גדלה ברשות ישראל עתה בחוץ לארץ שאין אנו סמוכין לא"י, נראה להתיר, דלא גזרו אפילו מדרבנן, דומיא דמעשר דלא גזרו אלא בחוץ לארץ הסמוכה לא"י; עכ"ל. ודבריו תמוהין; אפילו לפי דבריו שאינו נוהג בשל כנענים, אם גדלה ברשות ישראל מה שייך כאן גזרה דרבנן? בחוץ לארץ אסור מן התורה!? וראיותיו אין בהם ממש. ור' יצחק כתב בתשובה, ובספר המצות הביא אותה: מה שאנו שותים שכר שעורים ואוכלים שבולת שועל, סמכינן ארובא שנזרעים קודם העומר. ואבי העזרי כתב עוד טעם אחר להתירא, משום דאיכא שעורים גם משל אשתקד, וודאי כן הוא בכל השנים, סמכינן ארובא. ועתה לפני הפסח נתתי את לבי, יען שענוי שלהם היה בפרוס הפסח, וגם עת הגריד היה ולא יכלו לחרוש, ומיעוטא דמיעוטא נזרעו לפני הפסח, ולא מלאני לבי לאסור אולי לא ישמעו לי. ואני משיב לשואלים: דרשו מעובדי אדמה, אם יאמרו שהרוב נזרע לפני העומר, מותר, ואם לאו, אסור. וגם אני זכור מנעורי כבר פעמים ושלש, שענוי שלהם היה בפרוס הפסח, שרבותי נהגו איסור, אבל לא הורו הלכה למעשה לאיסור; ואהא סמיכנא ואיני מורה איסור ומוטב שיהיו שוגגים, והחרד יפרוש.

הרא"ש מעיד שקשה לו לאסור דבר כזה, ולכן אומר שמוטב יהיו שוגגים, ובאמת היו שנים שהיה מאוד קשה לשמור על איסור חדש. הרעיון שהרא"ש שולל מכל וכל, המחלק בין תבואה של גוי לתבואה של ישראל, יכול היה לפתור את הבעיה, אבל הרא"ש אומר שברור שאין הבדל בין תבואה שגדלה אצל גוי לתבואה שגדלה אצל ישראל, והראיה שלו, בין השאר, היא מדברי הירושלמי על המשנה שלנו, ששואל מדוע לא מוזכרת גם החלה כמצוה שתלויה בארץ ונוהגת גם בחו"ל:
 

14. תלמוד ירושלמי מסכת קידושין פרק א הלכה ח

רבי יונה בעא: ולמה לא תנינן אף החלה? אמר ליה ר' יוסי: לא תנינן אלא דברים שנוהגין בישראל ונוהגין בגוים וחלה נוהגת בישראל ואינה נוהגת בגוים. מה טעמא? [במדבר טו כ] "ראשית עריסותיכם" - ולא של גוים.

ואכן, כדברי הרא"ש פסקו כל הפוסקים, וכך כתב גם השו"ע שאין הבדל בין תבואה חדשה שגדלה אצל יהודי לתבואה שגדלה אצל הגוי:
 

15. שולחן ערוך יורה דעה הלכות חדש סימן רצג סעיף ב

איסור החדש נוהג בין בארץ בין בח"ל, בין בשל ישראל בין בשל עובד כוכבים.

ואולם, הב"ח חולק על דברי הרא"ש ושאר הפוסקים, והוא טוען שתבואה של גויים לא אסורה באיסור חדש. הוא אומר שהעובדה שהרמב"ם לא כתב זאת בפירוש מעידה על כך שגם הרמב"ם סובר שתבואת גוי מותרת (אם כי אפשר להתווכח עם דבריו, כי הרמב"ם לא נוהג לכתוב את מה שלא כתוב במפורש בגמרא, והרי הוא גם לא כתב שתבואת גוי מותרת). את דברי הירושלמי שאמרו רק לגבי חלה שהיא נוהגת בשל ישראל בלבד, הוא מסביר אליבא דתנא קמא, שהזכיר רק ערלה וכלאיים, והם באמת שייכים גם ביהודים וגם בנכרים, אבל לגבי חדש תנא קמא לא דיבר כלל, ולכן אפשר עדיין לומר שחדש נוהג רק אצל יהודים. ואלו דבריו:
 

16. בית חדש (ר' יואל סירקיש, המאה ה-17, פולין) יורה דעה סימן רצג

ומ"ש בין בשל ישראל בין בשל גוי. זה אינו מפורש בתלמוד גם הרי"ף והרא"ש בקידושין (רי"ף טו א, ורא"ש פ"ק סי' סב) ובסוף פסחים (רי"ף כח א, ורא"ש סי' מ"ב) וכן הרמב"ם בפרק עשירי מהלכות מאכלות אסורות (ה"ב) כתב בסתם דהחדש אסור בחוצה לארץ ומדכתב הרב בפרק י' דהלכות מעשר שני (הלכה ט) דערלה נוהג אף בשל גוים וגבי חדש לא כתב דנוהג אף בשל גוים אלמא דבחדש אין איסורו אלא בשל ישראל אבל לא בשל גוי...
אמנם המנהג פשוט במלכותינו לנהוג היתר ואף גדולי התורה שהיו לפנינו מהר"ר שכנא ז"ל ומהר"ר שלמה לוריא ז"ל ותלמידיהם לא היו אוסרין ושותין השכר שנעשה מתבואה שלא התירו העומר זולת מקצת חסידים מקרוב נזהרו באיסור זה ואני בימי חורפי בלמדי מסכת קידושין לפני שלשים שנה שמתי אל לבי לעיין בהוראה זו וראיתי שאינה הלכה פסוקה ושאלתי את המאור הגדול כמוהר"ר ליבא בר בצלאל ז"ל והצעתי לפניו מה שהעליתי במצודתי גם לפני שאר גדולי התורה ולא היה מי שסתר את דברי


כנגד דבריו של הב"ח יצא בעל ה'שאגת אריה' בתקיפות רבה וכתב שאין להתיר חדש בחו"ל בשום פנים ואופן, ומי שאכל תבואה כזו צריך להכשיר את כל כליו:
 

17. שאגת אריה (ר' אריה לייב גינצבורג, המאה ה-18, ליטא) דיני חדש סימן ג

ולענין אם חדש נוהג בשל נכרי או לא כבר הסכימו התוס' והרבה מכת הראשונים ז"ל שחדש נוהג בשל נכרי ולא פקפק אדם מעולם עד שקם בעל ב"ח והתיר לן והורה דחדש אינו נוהג בשל נכרים. ומשבח את עצמו שסתר את ראיות התוס' וסיעתם. והרבה ראיות לדעתו להוכיח שאינו נוהג בשל נכרים וכל דבריו וראיותיו אין בהם ממש. ולא עוד ממקום שהוא עוזר לו הוא כנגדו. ולא די שאיסור חדש מרופה מאוד (במלכות זו) אלא שריפה ידי אנשים היראים לנפשם וחרדים לבלתי עבור על אסור חדש של תורה סומכים עליו שאינו נוהג בשל נכרים. בכן אזרתי כגבור חלציי להראות לכל שלא ירד לסוף דעת רבותינו בעלי תוספות וכל דבריו וראיותיו בזה בנוים על קתו"ב... ואין זה אלא פטומי מילי ואפושי גברי בחנם.
...ועוד האריך בזה הרבה בדברים שאינם של טעם ואין צורך להעתיקם. והנה מהבאים אחריו פלפלו בדבריו זה בונה וזה סותר. גם דודי אחי אמי הגאון מו"ה יחזקאל ז"ל בספרו כנסת יחזקאל סי' מ"א כתב בזה הרבה. ואינני מכניס ראשי בפלפולים ודקדוקים כאלו שאין זה דרכן של תורה. ולא דרכו בה רבותינו הגדולים הקדמונים. רק דקדוקים קלושים שלימדו את עצמם בדורות אחרונים לחדד את התלמידים משנתמעטו הלבבות וננעלו שערי בינה והרגילו עצמם בזה עד שהרגל נעשה טבע ודורכים בה ומשתמשים בזה הדרך בפסקים ודינים. ומעתה בטל כבוד התורה וכל איש חכם בעיניו אף שאיננו יודע צורתא דשמעתא מחבר חבורים בתשו' ודינים ובודאי ראוי לקרוע על זה כמו על ס"ת שנשרף והתורה חוגרת שק עליהם וה' הטוב יכפר בעד...
ומשבח א"ע בזה שהציע דבריו אלה לפני חכמי דורו ולא היו מי שיסתור דבריו. ואני אומר בנין שאין לו יסוד נסתר מאליו...


סיכום של הדברים מתוך אתר 'הלכה יומית' עם פרטים מעניינים על בעל ה'שאגת אריה' ועל הפרקטיקה הנהוגה היום במערכת הכשרות:
 

18. אתר 'הלכה יומית' מפסיקותיו של הגר"ע יוסף זצ"ל

מנהג הספרדים והאשכנזים
בכל ארצות המזרח, היו נזהרים כולם באיסור חדש, ובלאו הכי בארצות הללו, רגילים לזרוע את החטים בתחילת החורף ולקצור אותם בתחילת הקיץ, וממילא החטים הנמכרות בשווקים הן חטים שעבר עליהן הפסח ואין בהן חשש חדש. אולם בארצות אשכנז, ובפרט במדינת פולין, רוב האנשים לא היו נזהרים בדין זה, מפני שהיה קשה מאד להחמיר בארצות הללו בענין זה, שהרי שם נוהגים לזרוע את החטים בקיץ, ולקצור אותם בראשית החורף, בערך בחודש חשון, ואז היו צריכים לשמור על התבואה במחסנים עד לאחר הפסח כדי שיוכלו לאכול ממנה, והדבר היה קשה מאד.
לפיכך דנו הפוסקים אם יש להם לבני אשכנז על מה לסמוך, במה שלא נזהרו באיסור חדש. ולמעשה בכמה מקומות כתבו הפוסקים, ועל צבאם הרמ"א, לדון בסברות שונות להקל בזה. והרבה מהאחרונים נסמכו בזה על דעת הגאון בעל בית חדש, שפסק כי אין איסור חדש נוהג אלא בתבואה של יהודים, אבל בתבואה של גויים לא נוהג איסור חדש, ומאחר וכל התבואה המיוצרת בחוץ לארץ מיוצרת על ידי גויים, ממילא לא שייך שם חשש חדש.
גם הגאון רבי יחזקאל קצנלבויגן (דודו של הגאון בעל שאגת אריה) כתב להקל בנדון זה מהטעם האמור, אולם אחיינו הגאון השאגת אריה, שפך כאש חמתו על המיקלים בזה, עד שכתב שהתורה חוגרת שק על דבריהם שאינם לאמתה של תורה, שבאו להקל באיסור תורה מפני סברות מחודשות. ובפרט נסמך השאגת אריה על דברי הירושלמי ששם משמע בפירוש שאיסור חדש נוהג גם בתבואה של גויים. וכל כך היה בעל שאגת אריה מחמיר בדבר, עד שהורה שאסור להשתמש בכלים של אותם המיקלים באיסור חדש, כדין מי שבישל בכליו נבלות וטרפות, והורה כי יש להגעילם ולהכשירם כדת לפני שיבואו להשתמש בהם. גם הגאון רבי אליהו מוילנא, היה מחמיר בדין חדש בזמן הזה.
אך למעשה רוב בני אשכנז לא שמעו בקולו של השאגת אריה, מפני קושי הדבר, ומאחר והגאון השאגת אריה היה מחמיר כל כך בדבר, נמנעו מלקבלו כרב בשום קהלה מקהלותיהם, וכך היה עני רוב ימיו, והיה נודד ממקום למקום ומרביץ תורה בישראל מתוך הדחק. (עד שלעת זקנתו נתמנה כרב בעיר מיץ שבצרפת).

הדין למעשה
למעשה הורו הפוסקים ובהם מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, שיש להזהר באיסור חדש אף בזמן הזה גם בתבואה של גויים, והוא איסור מן התורה, ובפרט בני עדות המזרח שמחוייבים יותר להזהר בזה על פי דעת מרן השלחן ערוך. ולכן בארצות הברית ובשאר ארצות אירופה, ששם מצויה תבואה שיש בה חשש "חדש", יש להזהר מאד בענין זה, ולהקפיד לרכוש רק מתוצרת ללא חשש זה. גם בתוצרת מוכנה המיוצרת במדינות אלה ומיובאת ארצה, יש להזהר שלא לקחת מוצרים שעשו אותם לאחר חג הפסח מחיטה חדשה. (יש לציין, כי ארגון הכשרות OU אינם מקפידים על איסור חדש, וסומכים על דעת המיקלים בזה).
ומרן רבינו הגדול זצוק"ל היה מעורר הרבה על הענין, ואומר שאם ידעו הציבור על חומרת הדבר, בודאי שיוכלו להחמיר בזה בנקל, כי דורינו אינו דומה לדורות הקודמות שהיתה החומרא בזה קשה מאד, ורק מחמת הדחק כתבו הפוסקים איזה סברות לסמוך עליהן להקל. ובאמת שכיום בהרבה מאפיות בארצות הברית ובאירופה כתוב בפירוש בתעודת הכשרות "ללא חשש חדש", או "קמח ישן", להורות שהחלו להזהר בזה. וכן יש לנהוג.



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר