טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה – קמחית המן
"... אלא למאן דאמר: לאחר ירושה וישיבה, ניכול לאלתר? לא הוו צריכי; דכתיב: ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד בואם אל ארץ נושבת את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען, אי אפשר לומר עד בואם אל ארץ נושבת שכבר נאמר אל קצה ארץ כנען, ואי אפשר לומר אל קצה ארץ כנען שהרי כבר נאמר עד בואם אל ארץ נושבת, הא כיצד? בשבעה באדר מת משה ופסק מן מלירד, והיו מסתפקין ממן שבכליהם עד ששה עשר בניסן. תניא אידך: ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה וכי ארבעים שנה אכלו? והלא ארבעים שנה חסר שלשים יום אכלו? אלא לומר לך, עוגות שהוציאו ממצרים טעמו בהם טעם מן" (קידושין, לח ע"א).
שם עברי: קמחית המן שם באנגלית: Manna Scale שם מדעי: Trabutina mannipara
שם נרדף במקורות: מן? שמות בשפות אחרות: ערבית – מנא
הנושא המרכזי: לזיהוי המן
לפני שנעבור לתאר את נס המן חשוב להתייחס לבעיה עקרונית הצצה כל אימת שאנו מנסים לפרש תופעה ניסית במונחים של חוקי טבע. לכאורה ההסברים המדעיים מגמדים את חווית הנס הנתפס כתופעה על טבעית. לבעיה זו התייחסו רבים מגדולי ישראל בתקופות השונות אך אנו נסתפק בדברי הרמב"ן שערך השוואה בין נס המן לנס השליו:
"... והנכון בעיני כי היה הפלא במן גדול מאד. כי השליו הגיז אותו מן הים ברוח נסע מאתו כדרך העולם, אבל המן נוצר להם עתה יצירה חדשה בשמים כענין מעשה בראשית, והוא מה שאמרו בו שנברא בין השמשות".
אמנם בשורות הבאות אציג תופעות טבע המיוחסות על ידי חוקרים לנס ירידת המן אך מבלי לשכוח את דברי הרמב"ן. בניגוד להסבר נס השלו המעוגן היטב בפסוקי התורה הרי שההסברים לנס המן לא הצליחו במשימה זו. נדמה לי שנס המן יוצא דופן מבין כל הניסים המוזכרים במקרא ברמת פירוט התופעות הכרוכות בו. התורה מתארת את צורתו, צבעו, טעמו, מועד הופעתו ועוד. רמת פירוט זו "סוגרת" את הזיהוי באופן "הרמטי" ומפחיתה את ההסתברות להעלות השערות שאינן אמת. בהקשר זה מעניין הסכום שכתב פרופ' א. דנין לאחר שתיאר את נס המן במונחים של תופעות טבע:
לסיכום, נראה לי שההוכחות המדעיות השונות באשר למהותו של המן אינן עומדות על בסיס מוצק או, במלים אחרות - גם אנו, כאבותינו במדבר, איננו יודעים מה הוא המן. לעומת אי-הבהירות באשר למן, הרי תיאור הופעת השלו בתורה מתאים במלואו להופעת הציפור הקרויה כיום שלו ואין צורך להפוך ולהפוך בפסוקים כדי למצוא מהו השלו.
כנראה שהתאור הראשון של נס המן במונחים של תופעה טבעית מתמשכת הוא של יוסף בן מתתיהו (קדמוניות היהודים, ד, א,ו) שלאחר שהביא את סיפור הנס כלשונו בתורה הוסיף: "ועוד כיום מרווה את כל המקום ההוא גשם דומה לזה ששלח אלוקים אז, כדי להחיות (את העברים) ולעשות חסד עם משה". עולי הרגל הנוצרים הראשונים (המאה – 13) סיפרו על מסורת הקיימת אצל נזירי "הר סיני" כי המן על שיחי האשל בוואדיות הרי סיני הוא המן שאכלו בני ישראל במדבר. מאוחר יותר במאה ה – 15 סיפר הצליין בריידנבאך(1) על כך שהמן נוצר בעמקי סיני גם בימיו אבל רק בחודשים אוגוסט – ספטמבר. הנזירים והבדוויים מלקטים אותו ומוכרים לעולי הרגל. טיפות נוזליות שלו תלויות על עשבים, אבנים וענפי עצים השכם בבוקר ולאחר איסופו הוא מתגבש לגושים. חימום באש או בשמש הופך אותו שנית לנוזל. טעמו מתוק כדבש. בריידנבאך סיפר שהוא וחבריו למסע קנו הרבה גושים של המן. תאורים דומים פחות או יותר מופיעים ביומני נוסעים במאות הבאות.
נוסע אחר יוהן לודוויג בורקהרט (1784 - 1817)(2) כתב:
"בחלקים רבים של ואדי אל שיך גדל האשל בצפיפות רבה ... מן האשל הזה מקבלים את המן. חומר זה נקרא בפי הבדווים בשם מן, והוא מתאים בדיוק לתיאור המן כפי שהוא מובא בתורה. בחודש יוני הוא נוטף על הענפים והעלים שנשרו מן האשל, ושבמצב טבעי מכסים את האדמה שמתחתיו. את המן אוספים לפני עלות השמש, כי אז הוא קרוש, אבל בזרוח עליו השמש הוא נמס והופך לנוזל, הבדווים מנקים אותו מן העלים והזוהמה שדבקו בו, מבשלים ומסננים בחתיכת ארג קשה ונותנים בתוך נאדות עור. בדרך זו הם שומרים אותו לשנה הבאה ומשתמשים בו כמו בדבש – למרוח על המצה או לטבול בו את הלחם ... המן נמצא רק בשנים שבהן יורדים גשמים בשפע ויש שנים שאין הוא נוצר כלל ... בשמש היא נמסה תוך חמש דקות, אבל כשהחזירו את המן למקום קריר הפך שוב להיות מוצק תוך רבע שעה. צבעו צהוב עכור ... טעמו היה ערב לחיך, ריחני במקצת ומתוק כדבש ... כמות המן הנאספת כעת, אפילו בעונות הגשומות ביותר, מצערה מאוד, אולי לא יותר מ – 500-600 פונט(3). הבדווים הרואים בו את המגד המשובח ביותר בתוצרת ארצם, צורכים אותו כולו. לקט המן נמשך ברגיל כשישה שבועות ויש שהוא מתחיל בחודש מאי".
הדיווח המדעי הראשון על אופן היווצרות המן נעשה על ידי אהרנברג(4). הוא צירף ציורים של האורגניזם האחראי לייצור המן אך בגלל איכותם הירודה הצליח ש. בודנהיימר לפענח את כוונתו רק לאחר כ – 100 שנה. הוא קבע שהציורים מתארים כנימת מגן בשם Trabutina mannipara. ש. בודנהיימר סייר בסיני ומצא שקיימים שני מיני כנימות מגן המפרישים טל-דבש הנקרא בערבית "מן".
הבדווים הלהוטים אחר החומר הנוטף מעצי האשל מכנים היום את המן בשם "מן א סמא" כלומר מן מן השמים. טל-דבש הוא הפרש של הכנימות הניזונות ממציצת מוהל מתוך תאי השיפה של עצי האשל. תאי השיפה מרכיבים את הצינורות המובילים את תוצרי הפוטוסינתזה מהעלים לכיוון השורשים. הרכב טל-דבש זה כולל סוכרים שונים (סוכרוז, גלוקוז ופרוקטוז) ומעט פקטינים.(5) בעת ההפרשה, טיפות הפרש צלולות ותוך כמה ימים הן מתגבשות לגרגירים לבנים או צהובים. חרקים ובעיקר נמלים נמשכים לפרש המתוק ומעבירים אותו אל קיניהם. בשפלות סיני נפוץ בעיקר המין צפיחית המן (Najacoccus serpentines minor) ואילו בעמקי ההרים שולט המין קמחית המן (Trabutina mannipara).
ש. בודנהיימר מנה כמה נקודות התומכות לדעתו בזיהוי המן המקראי עם טל-דבש:
א. המן והשלו מוזכרים יחד פעמיים דבר המצביע על כך שמדובר בתופעות עונתיות.
ב. גרגירי טל-הדבש הם בצבע צהוב-חום כזרעי הגד. יש להעיר שייתכן וכאן שגה בודנהיימר פעמיים:
1. גושי טל-הדבש המופרשים על ידי קמחית המן וצפיחית המן הם בצבע לבן (ראו תמונות במאמרו של א. דנין. כאן ). ייתכן וגושים שלא נאספו על ידי הנמלים מצהיבים במשך הזמן.
2. ההשוואה שערך בין צבע המן וזרעי הגד סותרת את האופן בו פירש רב אסי את הפסוק בתורה: "והוא כזרע גד לבן. אמר רבי אסי: עגול כגידא, ולבן כמרגלית" (יומא, עה ע"א). לדעתו המונח "כזרע גד לבן" כולל שני תיאורים נפרדים ואם כן המן דומה לגד בצורתו העגולה אך לא בצבעו. ובלשון רש"י: "והוא כזרע גד לבן אמר רבי אסי - זרע הגד אינו לבן אבל עגול הוא, והכי קאמר קרא: והוא עגול כזרע גד ולבן כמרגלית". הבהרה זו של רש"י מתבקשת לאור העובדה שצבע זרעוני גד השדה הוא חום (ראו עוד במאמר "כזרע גד לבן").
ג. טל-דבש מופיע בשעות הבוקר המוקדמות.
ד. השימוש במן היה רב גווני ובשום מקום אין הוכחה לכך שהמן היה המזון היחיד או העיקרי. הפירוש המקורי של המילה "לחם" הוא מזון ולאו דווקא לחם במשמעות של מאפה דגן כמקובל בימינו.
בצד ההתאמה של חלק מהפסוקים המתארים את המן למציאות המתגלה בהופעתו של ה"טל-דבש" קיימים קשיים רבים. אבן עזרא (שמות, טז י"ג) יצא בחריפות נגד זיהוי המן עם כנימות המגן:
"... ירקב שם חוי, שאמר, כי המן הוא הנקרא בלשון פרסי תרנגבי"ן, ובלשון ערבי מ"ן ובלשון לע"ז מנ"א, כי קושיות רבות עמדו עליו. האחת, כי איננו יורד היום במדבר סיני, כי ההר ידוע. ואני ראיתי זה הדומה למן במלכות אלצכי"ר, והוא יורד בניסן ובאייר ולא בחדשים אחרים. ועוד, אם תשימהו לשמש לא ימס, ועוד, כי בלילה לא יבאש. ועוד, כי איננו חזק, ואין צורך שידוכנו אדם במדוכה שיעשה ממנו עוגות. ועוד, כאשר יושם בלשון ימס. ועוד, כי איננו משביע שיולד דם טוב, רק הוא נכנס ברפואות. ועוד, כי ביום הששי היה יורד משנה. ועוד, כי לא היה יורד בשבת. ועוד, כי ירד לכל מקום שיחנו. ועוד, כי עבר עמהם את הירדן, ולא שבת עד חצי ניסן על דרך הפשט"
ניתן להוסיף לדבריו שעל פי המתואר בתורה המן נעלם עם עליית הטמפרטורה משום שהוא נמס אך מתוך תצפיותיו של בודנהיימר הוא למד שהגורם להעלמות הוא פעילותן של נמלים וחרקים אחרים האוספים את גבישי ה"מן" (אבן עזרא אכן כתב שהוא אינו נמס). לדעת מ. דור ה"מן" מטפטף במהלך כל היממה אך ביום הנמלים מלקקות אותו לפני התגבשותו ולכן אין הוא בולט. לעומת זאת המן המטפטף מהעצים בלילה מצטבר על פני הקרקע ונקרש בגלל הקור. לדעתו התורה כתבה את הדברים כפי שהם נראים בעיני האדם והמן המטפטף בלילה מתגלה רק בבוקר. התאור של המן כמקור מזון יומיומי במהלך נידודי ישראל במדבר אינו יכול להתייחס לטל-דבש משום שהוא אינו מכיל אבות מזון מלבד סוכרים. יתר על כן, הפרשת ה"טל-דבש" של המינים עונתית ומוגבלת לחודשי הקיץ בלבד. כמות טל-הדבש המופרשת בכל מדבר סיני מוערכת במאות בודדות של קילוגרמים ואינה מספיקה לכלכל את "ששים ריבוא" יוצאי מצרים.
דנין משער שמקור זיהוי המן כטל-דבש הוא במפרשים מוסלמים בפרס שפירשו במאה התשיעית את ספור המן המופיע במקרא ובאופן דומה בקוראן וייחסו אותו לתופעה שהייתה מוכרת להם. כחמש מאות שנה לאחר הופעתם של כתבי המלומדים בפרס מתחילים עולי רגל אירופיים וחוקרים לדווח על המצאות מן בעמקים של דרום סיני בסמיכות לעצי האשל. הראיה העיקרית עליה הסתמכו הייתה שהבדואים מכרו אותו בשם זה לעולי הרגל אך למעשה מדובר בזיהוי שלא הייתה לו מסורת קדומה למאה התשיעית. יחד עם התפשטות האיסלם והשפה הערבית התפשט השימוש במונח "מן" והפך לאמת מקובלת אך כאמור, חסרת ביסוס מספיק.
אסיים במכתב מעניין שקבלתי בכ"ה תמוז תשע"ה מעמיחי זילברברג:
"מאמרך הזכיר לי סיפור משונה שקראתי על הרב חרל"פ. עפ"י נינו, חבורת מקובלים שוטטו במדבר סיני ומצאו מן. מכיוון שהמן הינו מאכל מלאכי השרת, נתנו גם לרב חרל"פ לטעום, והוא נתן לבתו הקטנה שנכחה במעמד. הסיפור משונה בעיני מכמה בחינות, ולו מהטעם הפשוט שכבר בתורה צוינה העובדה "וחם השמש ונמס ...".
אמנם אם המקור לסיפור היה הרב חרל"פ עצמו, הייתי פוטר את קושיותי ב'אצל גדולים (=הרב חרל"פ) - לא כל דבר הקטנים (=אני ושכמותי) מבינים'; אך מכיוון שהמקור היחיד לסיפור הוא נינו של הרב חרל"פ עפ"י סבתו כשהיתה קטנה - נראה לי סביר בהחלט שאותם מקובלים טעו או הוטעו בזיהוי הערבי של המן. מתגובתו של הרב חרל"פ אי אפשר ללמוד שאכן טעה גם הוא בזיהוי, אולי לא רצה לפגוע בכבודם? או שמא התייחס לענין בשעשוע"? (הסיפור מופיע בספר 'שירת הי"ם', יאיר חרל"פ, בית אל תשע"ב, עמ' 199-200).
כנימות מגן שעווניות - קבוצה קרובה לקמחיות צילם: Fir0002
(1) ברנהרד פון בריידנבאך (בסביבות 1440 - 5 במאי 1497, במיינץ, גרמניה) היה ידוע כנוסע בארץ ישראל, כמחבר ספר מסעות נודע, כרופא, וכעורך המדריך הראשון לצמחי מרפא בשפה הגרמנית.
(2) חוקר-נוסע יליד שווייץ. האירופאי הראשון שביקר בעיר פטרה בירדן ובמקדש אבו סימבל במצרים.
(3) הפונט שימש כיחידת משקל ברוסיה הצארית. יחידה זו הייתה שקולה ל- 409.51718 גרמים.
(4) פרופסור כריסטיאן גוטפריד אהרנברג (1795 - 1876) היה זואולוג, גאולוג חוקר מדעי הטבע ורופא.
(5) פקטין הוא רב-סוכר המצוי בדופן התא בתאים צמחיים.
רשימת מקורות:
ש. בודנהיימר, 'החי בארצות המקרא', כרך שני, עמ' 297-302
מ. דור, 'החי בימי המקרא המשנה והתלמוד', תל אביב תשנ"ז, עמ' 204-205.
לעיון נוסף:
א. דנין, 'מן מהמדבר' ובארון הספרים".
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
