הא לן, והא להו
קידושין כט ע"ב
"עד היכן חייב אדם ללמד את בנו תורה?... למדו מקרא - אין מלמדו משנה; ואמר רבא: מקרא - זו תורה".
פירש רש"י: "הא לן הא להו - בני בבל היו הולכין וגורסין משניות התנאים בא"י ומתוך שלומדים חוץ למקומם אין צרכי הבית מוטלים עליו נושא אשה דהוה בלא הרהור ואח"כ הולך ולומד תורה".
סימן לדבר, שאמרו במסכתות ברכות דף ח ע"א; ויבמות דף סג ע"ב: "במערבא, כי נסיב אינש אתתא, אמרי ליה הכי: מצא או מוצא? מצא - דכתיב מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה', מוצא דכתיב: ומוצא אני מר ממות את האשה וגו' ".
וכי מה הבדל יש בין מצא בלשון עבר למוצא בלשון הווה?
אלא שבני בבל מצאו אשה בעבר ואילו עתה מצאו טוב – וְאֵין טוֹב אֶלָּא תוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ. ואילו בר מערבא המוצא את אשתו בכל יום, מר לו ממות שאינה מניחתו לעסוק בתורת חיים כדבעי.
