סקר
הסבב ה-14 - באיזה סבב של דף יומי אתה?
ראשון
שני
שלישי
רביעי ומעלה


 

הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק

 

דמא בן נתינה: כיבוד אב ואם וגזל שינה

קידושין לא ע"א

 

אחד הסיפורים הידועים בנושא כיבוד אב ואם הוא סיפורו המפורסם של דמא בן נתינה. זו דוגמא חריגה מאוד, שבה חז"ל שואלים על הלכה מסוימת, וכתשובה לוקחים דוגמא מהתנהגותו של גוי:
 

1. תלמוד בבלי מסכת קידושין דף לא עמוד א

בעו מיניה מרב עולא: עד היכן כיבוד אב ואם? אמר להם: צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד באשקלון ודמא בן נתינה שמו, פעם אחת בקשו חכמים פרקמטיא בששים ריבוא שכר, והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו, ולא ציערו.
אמר רב יהודה אמר שמואל, שאלו את ר' אליעזר: עד היכן כיבוד אב ואם? אמר להם: צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד לאביו באשקלון ודמא בן נתינה שמו, בקשו ממנו חכמים אבנים לאפוד בששים ריבוא שכר, ורב כהנא מתני: בשמונים ריבוא, והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו, ולא ציערו. לשנה האחרת נתן הקב"ה שכרו, שנולדה לו פרה אדומה בעדרו. נכנסו חכמי ישראל אצלו, אמר להם: יודע אני בכם, שאם אני מבקש מכם כל ממון שבעולם אתם נותנין לי, אלא אין אני מבקש מכם אלא אותו ממון שהפסדתי בשביל כבוד אבא. וא"ר חנינא: ומה מי שאינו מצווה ועושה - כך, מצווה ועושה על אחת כמה וכמה, דאמר ר' חנינא: גדול מצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה.
...פעם אחת היה לבוש סירקון של זהב והיה יושב בין גדולי רומי, ובאתה אמו וקרעתו ממנו, וטפחה לו על ראשו וירקה לו בפניו, ולא הכלימה.


האם שני הסיפורים הראשונים הן שתי גרסאות של אותו סיפור? - לכאורה ניתן היה לומר שכן. המחיר הוא אותו מחיר ובסיפור הראשון לא כתוב מה רצו לקנות ממנו. אבל באוצר המדרשים משמע שיש כאן שני סיפורים שונים:
 

2. אוצר המדרשים עשרת הדברות עמוד 456

וראה מה עשה גוי אחד באשקלון ודמה בן נתניה שמו. פעם אחת בקשו ממנו פרקמטיא והיה יכול להשׂתכר בה עשרים רבוא דינרים, והיה המפתח תחת מראשותיו של אביו ולא ציערו. שוב פעם אחת בקשו ממנו חכמים אבנים לאפוד בששים רבוא דינרים והיה המפתח תחת מראשותיו של אביו ולא ציערו. לשנה אחרת שילם לו הקב"ה שכרו משלם שנזדמנה לו פרה אדומה בעדרו ונכנסו חכמי ישראל אצלו, אמר להם יודע אני בעצמי שאם אני מבקש מכם כל הממון שבעולם אתם נותנים לי אבל איני מבקש מכם אלא ממון שהפסדתי בשביל כבוד אבא, החזירו לו. פעם אחת היה לבוש סריקין ויושב בין גדולי רומי ובאתה אמו וקרעתו מעליו וירקה בפניו ולא ענה לה.

לפי שתי הגירסאות הללו, דמא בן נתינה אמנם נהג כבוד גדול באביו, אבל בסופו של דבר הוא התעקש לקבל את שכרו על המצוה, וביקש מהחכמים שיתנו לו בדיוק את השכר שהוא הפסיד בעבור כבוד אביו. דבר זה מעיד על כך שהוא לא קיים את כבוד אביו בלב שלם, ועדיין הרגיש שהוא הפסיד משהו מכך שהוא קיים את המצוה, ואת החוסר הזה הוא רוצה להשלים.

מעבר לכך, יש כאן גם לימוד של סניגוריה על עם ישראל: הגוי הזה מקיים מצוה שהיא מן המצוות השכליות והברורות ביותר, והוא דורש על כך שכר. עם ישראל מוכן לשלם לו את השכר הזה בתמורה לכך שהוא מאפשר להם לקיים את מצוות פרה אדומה – שנחשבת למצוה הכי פחות מובנת.

ואולם, בגירסה של הסיפור בקובץ 'פתרון תורה' מופיע סוף אחר לסיפור: לפי הגירסה הזו דמא בן נתינה התעקש שלא לקבל תשלום על כבוד אביו, וגם כשביקשו לקנות ממנו את הפרה האדומה הוא סירב לנקוב בסכום מסוים, והקב"ה שילם לו שכר גדול מאוד:
 

3. פתרון תורה פרשת זאת חוקת התורה עמוד 178

מעשה בגוי אחד באשקלון דמה בן נתניה שמו והיו גזברין מבקשין הימנו אבנים לאפוד באלף דינרי זהב ובא ומצא מפתח של אוצר תחת ראשו של אביו והיה נכנס ויוצא ולא הודיעו. ואֵלו היו מוסיפין עד מאה אלפים דינרי זהב. אמרו: שמא להרבות הוא מתכוין. כיון שניער אביו, נתן להם ולא נטל מהן אלא אלף דינר. אמר להן: כשאיני מצער את אבי אטול מכם שכר? שישלם לי הקב"ה! באותו היום נולדה לו פרה אדומה בביתו, לשנה אחרת באו חכמי ישראל ובקשוה, אמרו בכמה? אמר להן במה אתם רוצים לפי שנאמנים אתם, אמרו לו: בוא עמנו ללשכת הבית וטול את דמיה ובא עמהן, כיון שפתחו לו את הלשכה מצאוה מלאה דינרי זהב והיו נותנין לו עד שהוא צווח ואמר דיי, כיון שלא נטל נדבקין כל דינרין זה בזה ואין כל בריה יכולה לטול מהן אחד אפילו בקרדום עד שנטלן כולן. מיד נתן שבח והודאה לפני הקב"ה.

כאמור, לפי הגירסה הזו דמא בן נתינה מצטייר אפילו טוב יותר, כי הוא מתעקש לא לקבל תשלום על המצוה שהוא עשה. עם זאת, יש לציין כי בגירסה הזו מודגש שהפרה האדומה נולדה עוד באותו היום בעדרו. התלמוד הירושלמי מדגיש שהסיבה לכך היא שהקב"ה אינו משהה את שכרם של הגויים:
 

4. תלמוד ירושלמי מסכת פאה פרק א הלכה ז

שאלו את רבי אליעזר עד היכן הוא כיבוד אב ואם? אמר להן: ולי אתם שואלין? לכו ושאלו את דמה בן נתינה. דמה בן נתינה ראש פטרכולי היה. פעם אחת היתה אמו מסטרתו בפני כלכולי שלי ונפל קורדקון שלה מידה והושיט לה שלא תצטער.
אמר רבי חזקיה גוי אשקלוני היה וראש פטרכולי היה ואבן שישב עליה אביו לא ישב עליה מימיו וכיון שמת אביו עשה אותה יראה שלו. פעם אחת אבדה ישפה של בנימן.
אמרו: מאן דאית ליה טבא דכוותה? אמרו: אית לדמה בן נתינה. אזלון לגביה ופסקו עמיה במאה דינר. סליק בעי מייתה להו ואשכח אבוה דמיך. ואית דאמרין: מפתחא דתיבותא הוה יתיב גו אצבעתיה דאבוי, ואית דאמרין ריגליה דאבוה הוות פשיטא על תיבותא. נחת לגבון, אמר לון: לא יכילית מיתותיה לכון. אמרו דילמא דו בעי פריטין טובן! אסקוניה למאתים, אסקוניה לאלף. כיון דאיתעיר אבוה מן שינתיה סלק ואייתותיה לון בעו מייתון ליה בפסיקוליה אחרייא ולא קביל עלוי. אמר: מה אנא מזבין לכון איקרא דאבהתי בפריטין?
איני נהנה מכבוד אבותי כלום. מה פרע לו הקב"ה שכר? אמר רבי יוסי בי רבי בון: בו בלילה ילדה פרתו פרה אדומה ושקלו לו כל ישראל משקלה זהב ונטלוה. אמר רבי שבתי: כתיב "ומשפט ורב צדקה לא יענה" - אין הקב"ה משהא מתן שכרן של עושה מצות בגוים.


ההתעקשות של דמא בן נתינה שלא לדרוש את הסכום הסופי שדרשו חכמים, אלא רק את הסכום ההתחלתי, מזכירה את הסיפור על רב ספרא (הסיפור הזה מוזכר ברמז במסכת ב"ב פח, א, והוא מובא בשלמותו בשאילתות):
 

5. שאילתות (רב אחאי גאון, המאה ה-8, בבל) פרשת ויחי שאילתא לו

"ודובר אמת בלבבו" - כי הא דרב ספרא הוה ליה ההוא חמרא לזבוני. אתא ההוא גברא ובעייה. הוה קא קרי ק"ש. א"ל: מי זבנת לי ניהלי בזוזי פלן? לא אהדר ליה. סבר לא ניחא ליה בהכי. אטפי ליה, וא"ל: יהבת לי ניהלי בזוזי פלן? לא אהדר ליה. בתר דאסיק, אמר ליה: מן כד אמרת בזמן קדמאה גמרי בלבי לזבוני לך הא טופנא לא שקילנא מינך.

בכל מקרה, רואים אנו שהמקרה של דמא בן נתינה משמש כדוגמא חיובית לכיבוד הורים, לא רק בסיפור על הפרקמטיא שרצו להציע לו החכמים, כי אם גם בסיפור על אמו שהכלימה אותו ברבים והוא לא הגיב, ושהיכתה אותו במקל והוא הגיש לה את המקל כשהוא נפל מידה.

אגב, יש הבדל בין הגשת המקל לאמו לבין העובדה שהוא לא מעיר את אביו. הגשת המקל היא מדין כיבוד אב ואם, ואילו העובדה שהוא לא מעיר את אביו היא חלק ממצוות מורא אב ואם. כך תיארו חז"ל את שתי המצוות הללו:
 

6. תלמוד בבלי מסכת קידושין דף לא עמוד ב

ת"ר: איזהו מורא, ואיזהו כיבוד? מורא - לא עומד במקומו, ולא יושב במקומו, ולא סותר את דבריו, ולא מכריעו; כיבוד - מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא.

כבוד אב ואם הוא כל הדברים החיוביים, בעוד מורא אב ואם הוא הימנעות מכל הדברים השליליים אשר גורמים לאביו ולאמו בזיון. הגשת המקל נועדה להקל על אמו להתכופף, וזה חלק מכיבוד אם, ואילו העובדה שהוא נמנע מלהעיר את אביו היא חלק ממורא אב. אומרים חז"ל שבדרך כלל אדם ירא מאביו ומכבד את אמו, ולכן התורה שינתה את הסדר, וכאשר מדובר בכבוד התורה מקדימה את האב לאם: "כבד את אביך ואת אמך", ואילו כאשר מדובר במורא, התורה מקדימה את האם לאב: "איש אמו ואביו תיראו":
 

7. תלמוד בבלי מסכת קידושין דף ל עמוד ב

תניא, רבי אומר: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שבן מכבד את אמו יותר מאביו, מפני שמשדלתו בדברים, לפיכך הקדים הקדוש ברוך הוא כיבוד אב לכיבוד אם; וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שהבן מתיירא מאביו יותר מאמו, מפני שמלמדו תורה, לפיכך הקדים הקדוש ברוך הוא מורא האם למורא האב.

כאן רואים אנו שדמא בן נתינה באמת נהג באופן קיצוני מאוד, אבל רק במורא אביו ובכבוד אמו, ולא להיפך.

דמא בן נתינה לא היה הגוי הראשון שכיבד את אביו. כבר קדם לו עשיו, אשר אנו רואים בתורה שהיה מכבד את אביו מאוד, עד שאמר עליו רשב"ג שהוא כיבד את יצחק אפילו יותר ממה שכיבד רשב"ג את רבן גמליאל אביו:
 

8. דברים רבה פרשה א אות טו

אמר רשב"ג: לא כיבד בריה את אבותיו כמו אני את אבותי, ומצאתי שכיבד עשו לאביו יותר ממני. כיצד? אמר רשב"ג: הייתי משמש את אבי בכלים צואים וכשהייתי הולך לשוק הייתי משליך אותן הכלים ולובש כלים נאים ויוצא בהן, אבל עשו לא היה עושה כן, אלא אותן כלים שהיה לובש ומשמש בהן את אביו הן מעולים

ועדיין יש לשאול: האם אכן צדק דמא בן נתינה בכך שהוא לא העיר את אביו? ניתן לשער מה היתה תגובתו של נתינה, האב, כאשר הוא התעורר והתברר לו שבגלל שהבן שלו לא רצה להעיר אותו הם הפסידו הרבה מאוד כסף...

ר' יהודה החסיד אומר שלא בכל מקרה צריך להימנע מלהעיר את האב, והדבר תלוי בדעתו של האב:
 

9. ספר חסידים (ר' יהודה החסיד, המאה ה-13, גרמניה) סימן שלז

הבן שבא לידו ריוח ואביו ישן, למדנו מדמה בן נתינה. אבל אם בא ריוח לאביו ונפסד אביו וכשמקיץ מצטער יותר שלא הקיצו והבן יודע דעת אביו ששמח כשמקיצו בשביל אותו דבר מצוה להקיצו מאחר שאביו שמח על זה, וכן כשמקיצו ללכת לבהכנ"ס או לדבר מצוה.

האמת היא שהאיסור להעיר אדם אינו בלעדי לכיבוד אב ואם. בפי העם ידוע הביטוי 'גזל שינה', ורבים אומרים שזהו גזל שאינו ניתן להשבה. לכן יש לשאול: מה היה הדין אם היה זה אדם אחר שישן על המפתח? האם היה מותר להעיר אותו כדי לפתוח את המנעול?

הרב יעקב בלוי, אב"ד העדה החרדית בירושלים, בספרו 'פתחי חושן', מעיר שלא מדובר פה באיסור גזל אלא באיסור אחר, והוא אומר שזה משום 'לא תונו' או משום 'ואהבת לרעך כמוך':
 

10. פתחי חושן (ר' יעקב בלוי שליט"א, ירושלים) הלכות גניבה ואונאה פט"ו

בספר 'הזהרו בממון חבריכם' (עמוד קנו ואילך) האריך בעניין גזל שינה, ונראה פשוט שמכיון שצער גדול הוא, הרי זה בכלל "לא תונו". ולשון גזל אינו מדויק כל כך בזה, אבל איסור צער ודאי יש בזה... וגם עובר משום "ואהבת לרעך כמוך", והזכיר שם במי שעושה רעש בביתו או ברחוב בשעה שהשכנים ישנים, ונראה פשוט שהוא הדין הגר בקומה עליונה ועושה רעש באופן שמפריע לשכן שלמטה במנוחתו, הרי זה בכלל מצער. ופשוט שבדברים הכרחיים וכן בדברים שגרתיים מסתבר שאין בזה איסור, שעל דעת כן אדם דר בקומה שיש שכן מעליו, שאי אפשר להזהר בכגון אלה, וסבר וקיבל. אבל יש דברים שאפשר למנוע, כגון כשיש צורך להוציא ולהזיז מיטות, שאפשר לעשות בשעה מוקדמת יותר. ואע"פ שזה גורם לפעמים אי נעימות, וכי מפני אי נעימות שלו מותר לגרום צער לחבירו ולהפריע למנוחתו בשעה מאוחרת? וכן רצוי שבשעות הערב לילך בבית בנעלי בית רכים, ולא להפעיל מקדחות או מכונת כביסה וכדומה.
ועוד נראה שאע"פ שלכתחילה אין לחשוש רק בשעה שבני אדם שוכבים, אם יודע שהשכן ישן מוקדם מהרגיל בגלל סיבה, או אפילו שינת צהריים, או אפילו סתם מנוחה, יש להיזהר בכל אלו, אע"פ שאפשר שמדינא אין השכן יכול למנוע ממנו שימוש בביתו בדרך הרגילה. ובכלל יש להימנע מרעש מיותר, שלפעמים מצטער השכן בכך ומתבייש להגיד לו.


לפי זה אסור להעיר כל אדם שישן, וממילא אין פה עניין של כיבוד הורים או מורא הורים אלא גדר של 'לא תונו' או 'ואהבת לרעך כמוך'!

ואולם, ישנם דברים שבשבילם מותר להעיר אדם אחר. הגמרא מספרת שאמוראים מסוימים ביקשו שיעירו אותם לצורך התפילה:
 

11. תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יג עמוד ב

אמר רבי אילא בריה דרב שמואל בר מרתא משמיה דרב: אמר 'שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד' ונאנס בשינה - יצא. אמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה: בפסוקא קמא - צערן, טפי - לא תצערן. אמר ליה רב יוסף לרב יוסף בריה דרבה: אבוך היכי הוה עביד? אמר ליה: בפסוקא קמא הוה קא מצער נפשיה, טפי לא הוה מצער נפשיה.

מכאן רואים שגם כאשר אדם ישן, יש להעיר אותו כדי שיקרא את קריאת שמע, ולפחות את הפסוק הראשון, שבו יוצאים ידי חובה. כך אכן פסק השו"ע:
 

12. שולחן ערוך אורח חיים סימן סג סעיף ה

אם היה ישן, מצערים אותו ומעירים אותו עד שיקרא פסוק ראשון והוא ער ממש, מכאן ואילך אין מצערים אותו כדי שיקרא והוא ער ממש, שאף על פי שהוא קורא מתנמנם, יצא.

אך לכאורה צריך להבין כיצד הסיק זאת השו"ע מלשון הגמרא. הרי הגמרא מספרת שכך ביקשו במפורש רב נחמן ורבה, אבל לא משמע שזו חובה לנהוג כך. יתרה מזו: ישנו כלל שמי שאנוס פטור מכל המצוות, וממילא לא ברור מדוע יש להפקיע מהישן את מצבו – שהוא מצב של אנוס – ולהעיר אותו כדי שיקיים את המצוה?

הרב גרינוולד, מגדולי רבני אוסטריה בדור הקודם, בספרו 'קרן לדוד', דן בכל ענייני גזל שינה ומסיק שיש הבדל בין להעיר אדם כדי שלא יעבור עבירה (לדוגמא: כאשר כהן ישן, ומתברר שבאותו מקום יש טומאה), לבין להעיר אותו כדי לקיים מצוה (כגון כדי לקרוא קריאת שמע או להתפלל). כותב הרב גרינוולד שאמנם אדם אנוס לא ייענש על כך שהוא עבר עבירה, אבל הוא גם לא יקבל שכר על כך שהוא עשה מצוה, אם לא עשה אותה. לכן, למרות שאין מעירים אדם כדי שלא יעבור על איסור דרבנן, עדיין צריך להעיר אותו כדי שיקיים מצוה מדרבנן:
 

13. קרן לדוד (הרב אליעזר דוד גרינוולד, המאה ה-20, טרנסילבניה) או"ח סימן יח

שאלתו שאלת הכם הגיעני ואשר עלה ונסתפק במי שהוא ישן בזמן תפלה אם חבירו מחויב להקיצו כדי שלא יעבור זמן תפלה או כדי שיתפלל בצבור.
ונראה דהוא הדין לשאר מצוות דאורייתא כגון זכירת יציאת מצרים או אכילת מצה בליל פסח צריך להקיצו לקיים המצוה, אלא דלכאורה צ״ע על הרמב"ם והמחבר מנ"ל הא, דנהי דמצינו דאמר רב נחמן בפסוק ראשון צערן, אכתי מנ״ל דמחויבין להקיצו? ... ובגמ׳ לא מצינו רק דרב נחמן צוה כן לעבדו, ואפשר דבלתי צוותו ונגד רצונו אין אנו מחוייבים...
וצ״ל דסבירא להו להרמב״ם והמחבר דזה פשוט דאפי׳ אין אנו יודעין דניחא ליה בהכי מ׳׳מ מחוייבין להקיצו מטעם ערבות, דכל ישראל ערבים ולא גרע ממצות תוכחה דצריך להוכיח עד הכאה או קללה ונזיפה...
אלא דאכתי לא שמעינן מזה אלא במצוה דאורייתא כמו ק׳׳ש, ועדיין יש להסתפק אם גם בתפלת דרבנן דינא הכי...
והנה ביו״ד סי׳ שע״ב סס״א כתב הרמ״א בשם תשו׳ מהרי״ל סי׳ ס״ט דכהן שהוא ישן ומת עמו באוהל צריכין להקיצו ולהגיד לו כדי שיצא. והש"ך שם הביא לשון מהרי״ל שכ׳ וז״ל ואע״ג דלא ידע, מ׳׳מ איסורא עביד בשוגג... ולפי״ז משמע דבאיסורא דרבנן א״צ להקיצו...
ולפי הנחה זו דיש חילוק בין איסור למצוה, יש מקום לומר דאף למאי דכתב הש״ך דבאיסור דרבנן א״צ להקיצו משום דשוגג באיסור דרבנן אין צריך כפרה כנ״ל, מ״מ למצוה דרבנן צריך להקיצו, דדוקא באיסורא כיון דאונס הוא הו״ל כמאן דלא עביד איסורא, אבל במצוה, ואפי' דרבנן, כיון דסוף כל סוף לא קיים המצוה מוזהרין אחרים להקיצו כדי שיקיים המצוה דכמו שמוזהרין להוכיחו לקיים מצוה דרבנן כמו כן צריך לסייעו לקיים המצוה דלענין זה אין חילוק בין מצוה דאורייתא לדרבנן...
והנה אי נימא דבאיסור דרבנן או מצוה דרבנן א״צ להקיצו, אפשר דאיסורא נמי איכא לצערו כשאינו מקפיד ולא איכפת ליה אם יתבטל מהמצוה וביטול שינתו צער הוא לו, א״כ כיון דמן הדין א״צ להקיצו איסורא נמי איכא לצער את ישראל בביטול שינתו. וראיתי בס׳ ברכ״י יו״ד ס' שע"ב שהביא מתשו׳ חו״י סי קצ״א דצער בעלי חיים לא שייך אלא בבהמה שאין בה דעת ליתובה דעתה אבל לא באדם... ואני תמה האיך סלקא דעתך דמותר לצער אדם ואפי׳ למ"ד צעב"ח לאו דאו׳ פשיטא דאסור דהא אסור להונות אדם אפי׳ בדברים.


מסיק הרב גרינוולד שאם אין מצוה להעיר אדם ישן, אזי יש איסור להעיר אותו. אך הוא מודה שהאיסור המדובר אינו איסור גזל, אלא אונאת דברים או צער בעלי חיים (!) בלבד.

גם הרב שטרנבוך נשאל האם יש להעיר אדם לצורך קריאת שמע. לפעמים זה מאוד מעצבן ללכת לישון ופתאום, כשאתה במיטה, וק"ו כשאתה כבר ישן, מישהו מזכיר לך שעדיין לא התפללת. האם מותר לעשות כן?

הרב שטרנבוך דן בשאלה הזו, והוא מסיק שיש לאמוד האם האדם היה רוצה לקום בשביל התפילה הזו:
 

14. תשובות והנהגות (הרב משה שטרנבוך שליט"א, ירושלים) כרך ב סימן נ

שאלה: מי שישן אם לעוררו לק"ש
לכאורה היה מקום לומר דהוא אנוס ופטור, שסבר לקום בזמן ונאנס, ומנלן שמותר לעוררו? אבל באמת אנוס אינו כמאן דעביד, וחסר לו מצות עשה דק"ש, ובודאי גם לו ניחא שיעוררו אותו, ואין מקום לחשוש כלל, ומפורש כן בש"ע א"ח ס"ג שבנאנס בשינה שמעירים אותו לומר ק"ש, וע"כ יעוררוהו לזכותו בק"ש אפילו הוא אונס גמור.
ונראה שגם לתפלה בציבור ראוי להעירו, אבל ד"ז צ"ב דתלוי אם ידוע שנזהר מאד בתפלה בציבור וחמור לו ענין זה, ויצטער שחסר לו ראוי להעירו, אבל בספק נראה שאין להעיר, שמדינא מפורש בגמרא בתפלה בציבור שאם טריחא ליה מלתא אין חיוב (ברכות ז ב) וכן רק עד מיל חייבין ולא יותר, ולכן כאן להעירו משינתו שזהו טירחא גדולה צריך גילוי דעת ממנו שרוצה בכך.
ומיהו יודע אני עובדא שרבינו החזו"א זצ"ל לא הסכים להעיר כדי לומר ק"ש בזמן המ"א וסיעתו, ולא נתברר לי אם זהו מפני שלדעתו אין לחשוש כלל להאי שיטה דקיימא לן לשיטתו כגר"א, ונהג גם אפילו באיסור שבת לא להמתין לד' מילין, וכן בק"ש לדעתו שיטת הגר"א עיקר ואין צורך לחשוש להחמיר, [עיין חזו"א או"ח סי' י"ג ס"ק ב'] או לדעתו ישן אנוס ולחומרא זאת אין מעירים משינה.
ולפי דרכינו הדין תלוי אם מקפיד מאד כשיטת המ"א וניחא ליה שיעוררוהו צריך להעירו, אבל כשאינו ידוע אין רשות להעירו, וכה"ג יש לסמוך על הגר"א זצ"ל, ומיהו אף שנראה להקל בתפלה בציבור, מ"מ עיין בתוס' ב"ק (ד' ד"ה כיון) בשם הירושלמי שיש חילוק אם ישן אצל כלים או ישן והביאו אצלו כלים, ולפי"ז יש חילוק שאם הלך לישון באופן שיוכל לקום ונאנס אז הדין כמ"ש, אבל אם פשע והלך מאוחר ולא הכין שעון או אדם לעוררו לא נקרא אונס כלל, וא"כ צריכין לעוררו, אבל אולי כאן לא צריך אונס שמספיק אם טריחא ליה מלתא, אף דעביד שלא כדין לאחר לישון ולהפסיד בבוקר תפלה בציבור רק ראוי להזהירו מכאן ולהבא שלא יעשה כן, אבל אין להעירו לתפילה בציבור כשלא גילה דעתו שרצונו כן, או ידוע שרצונו כן, שאם זהיר מאד בתפלה בציבור רק נאנס או שכח, בודאי ראוי להעירו לזכותו במצות תפלה בציבור. (ומצוי שבאיחר לישון אם נתעורר, שוב לא ישן עוד, וכל היום יופרע בלימודו ובזה וודאי שאין להעירו אלא בגילוי דעת מפורש כדלעיל, והעיקר שאיסור גזל שינה חמור ורק כשההיתר ברור יש להעירו וכדלעיל).


ומכאן צריך אולי לומר גם לגבי דמא בן נתינה: כיון שאביו הלך לישון על המפתחות או על הארגז, הרי מצד איסור גזל שינה אין איסור להעיר אותו, כי הוא פשע בכך שהוא ישן באופן כזה, והרי זה כמו מי שהלך לישון אצל הכלים ושבר את הכלים תוך כדי שינה. דמא בן נתינה החמיר על עצמו שלא להעיר את אביו אפילו שהיה מותר לו לעשות כן מן הדין, והסיבה שהוא נמנע מכך היא רק בגלל כבוד אביו.



תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר