הוא ללמוד ובנו ללמוד
קידושין כט ע"ב
"ת"ר: הוא ללמוד ובנו ללמוד - הוא קודם לבנו; רבי יהודה אומר: אם בנו זריז וממולח ותלמודו מתקיים בידו - בנו קודמו. כי הא דרב יעקב בריה דרב אחא בר יעקב שדריה אבוה לקמיה דאביי, כי אתא חזייה דלא הוה מיחדדין שמעתיה, אמר ליה: אנא עדיפא מינך, תוב את דאיזיל אנא. שמע אביי דקא הוה אתי, הוה ההוא מזיק בי רבנן דאביי, דכי הוו עיילי בתרין אפילו ביממא הוו מיתזקי, אמר להו: לא ליתיב ליה אינש אושפיזא, אפשר דמתרחיש ניסא. על, בת בההוא בי רבנן, אידמי ליה כתנינא דשבעה רישוותיה, כל כריעה דכרע נתר חד רישיה. אמר להו למחר: אי לא איתרחיש ניסא, סכינתין".
הקשו המפרשים הכיצד רשאי היה אביי לסכן את רב אחא. יש שפירשו שאביי היה בטוח בהצלחתו, אך לא משמע כך מפשטות הגמרא.
המהרש"א בחידושי אגדות כתב שהנס שייחל לו אביי לא התרחש, לכן נצרך לתפילה שבה ידע אביי שיינצל. אך קשה שבלשון "אי לא איתרחיש ניסא, סכינתין" מפורש שהתרחש הנס. ועוד קשה שהעיקר חסר מהספר, למה הזכיר אביי רק "אפשר דמתרחיש ניסא" ולא את ודאות ההצלה שבתפילה? עוד קשה על מה שכתב שהנס גורם שינקו לרב אחא מזכויותיו. הרי לשון רבי ינאי: (מסכתות שבת דף לב ע"א; ותענית דף כ ע"ב) "לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושין לו נס - שמא אין עושין לו נס. ואם עושין לו נס - מנכין לו מזכיותיו", ורב אחא לא ידע על המזיק ולא אמר שיקרה לו נס ואנוס היה ולמה ייענש, רק אביי גרם לו.
עוד צריך ביאור מה החידוש במעשה, הלא ישועות בזכות תפילות צדיקים שכיחות בכל הדורות? ועוד, האם בכדי נתחבר ענין המעשה לסוגיית מי קודם הוא או בנו?
גם קשה הכיצד שביק רב אחא בר יעקב דברי חכמים ותפס שיטת יחיד. ועוד שאף רבי יהודה לא הקדים את בנו אלא בג' תנאים: שיהיה זריז, וממולח, ותלמודו מתקיים בידו. ואילו רב אחא שלחו מבלי לבודקו כלל, ואכן התברר שלא היה בר הכי. ודוקא רב אחא עצמו היה ידוע ומוכר גם לאביי כבעל מעשים.
עוד קשה, הרי הניצול מהסכנה מברך ברוך הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב. כלומר, שאם נתגלגל למצב סכנה רמז הוא משמיא שראוי היה לאותה פורענות, ואף על פי כן עשה ה' עמו חסד והצילו. גם מסתבר שרב אחא בירך כן. ולמה נתגלגל צדיק כרב אחא לאותה סכנה, וכי מה עשה?
אלא שאמרו במסכת יבמות דף סג ע"ב על בן עזאי שכל כך גדלה מסירות נפשו וחשקה נפשו בתורה עד שלא נשא אשה כלל, ואין צריך לומר שלא הוליד בן, ואין צריך לומר שלא לימדו תורה. על אף שדעתו היתה מהדין אפילו את בתו חייב אדם ללמד תורה (מסכת סוטה דף כ ע"א).
ואילו רב אחא בר יעקב עשה את ההיפך, כל כך השתדל להדר במצוות ולמדתם אתם את בניכם, עד שנצרך להזניח את תלמודו הוא. וביקש קודם לבדוק את בנו אולי בבואו לבית המדרש יפתחו לו שערי בינה ויתברר שבר הכי הוא.
ואף שמצוה רבה עשה, מקפידים על האדם בהזנחת מצוה אחרת. וכך אמרו במדרש תנחומא (הישן) פרשת וישלח סימן יט: "נטל יעקב דינה ונתנה בתיבה, שלא יראה אותה עשו ויטול אותה לאשה, אמר לו הקדוש ברוך הוא חסכתה אותה ממנו חייך לאדם ערל היא מתוקנת, הוא דכתיב למס מרעהו חסד, אילו היתה נישאת לעשו שמא היתה מגיירת אותו, כשנטלה איוב לא גיירה אותו, לפיכך חסכתה אותה הרי בן מאירה בא כנגדה, וירא אותה שכם בן חמור". ונתחייב יעקב למרות שמהדין נכון עשה שלא השיא בתו לעם הארץ, כי מכל מקום היה לו להצטער ולהשתדל ככל יכולתו.
ותיקן זאת רב אחא בר יעקב במסירות נפשו ללמוד תורה. ראשית לאו מילתא זוטרתא היא שמקבל עליו שבנו יחדל מלגדול בתורה, שהרי נקרא רב יעקב והיה תלמיד חכמים, שאף "דלא הוה מיחדדין שמעתיה" כאביו, מכל מקום היה מתגדל בתורה. שנית, בכך שמסר נפשו ללמוד בבית המדרש ואף לדור בו, עד שגם בא לצער ולכלל סכנה עקב כך.
ואף שאביי לא עסק בחשבונות שמים, נצרך לשולחו אל מול פני הסכנה להצלת כלל בי רבנן. ומחוייב שר הצבא לשלוח מחייליו לקרב, וגם אם ינזקו כבר אמר שמואל במסכת שבועות דף לה ע"ב: "מלכותא דקטלא חד משיתא בעלמא לא מיענשא", וכדברי דוד מלך ישראל (שמואל ב יא, כה) אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה כִּי כָזֹה וְכָזֶה תֹּאכַל הֶחָרֶב.
ולא יכל אביי לצאת בעצמו, אם משום שבהנזקו יפסידו כל תלמידיו, ואם משום שידע שלא בא למידת חסידותו של רב אחא בר יעקב.
