לא קנה אלא כנגד מעותיו
קידושין כז ע"א - ע"ב
"אמר רבא: לא שנו אלא שנתן דמי כולן, אבל לא נתן דמי כולן, לא קנה אלא כנגד מעותיו.
תניא כוותיה דרבא: יפה כח הכסף מכח השטר, וכח השטר מכח הכסף; יפה כח הכסף, שהכסף פודין בו הקדשות ומעשר שני, מה שאין כן בשטר; ויפה כח השטר, שהשטר מוציא בבת ישראל, מה שאין כן בכסף; ויפה כח שניהם מכח חזקה, וכח חזקה מכח שניהם; יפה כח שניהם, ששניהם קונים בעבד עברי, מה שאין כן בחזקה; יפה כח חזקה, שחזקה, מכר לו עשר שדות בעשר מדינות, כיון שהחזיק באחת מהם - קנאם כולם; במה דברים אמורים - שנתן לו דמי כולן, אבל לא נתן לו דמי כולן, לא קנה אלא כנגד מעותיו.
מסייע ליה לשמואל, דאמר שמואל: מכר לו עשר שדות בעשר מדינות, כיון שהחזיק באחת מהן - קנה את כולן".
פירש רש"י: "לא שנו - דמטלטלין נקנין בחזקה דקרקע אלא שנתן לו דמי כל המטלטלין והקרקע דכי אחזקיה בקרקע אדעתא למיקני כוליה אחזקיה אבל לא נתן לו דמי כל המטלטלין לא קנה מטלטלין בחזקה דקרקע אלא כנגד מעותיו".
וקשה, מנין לפרש שרבא עוסק בקנין בחזקה ולא בקנין כסף, והרי הוא לא רמז לשום מעשה נוסף על מסירת הכסף? ואדרבה, דברי רבא נאמרו אחר המעשה ברבן גמליאל וחכמים ושם הקנין היה בכסף!
רש"י נצרך לפרש כך, משום שבברייתא שהביאה הגמרא כראיה לדברי רבא נאמר: "במה דברים אמורים - שנתן לו דמי כולן", ופירש שם רש"י: "במה דברים אמורים - דקנה בחזקה דשדה זו את שדה אחרת שאינה סמוכה לה בזמן שנתן לו כו'", כלומר שהמילים במה דברים אמורים עוסקות בקנין החזקה שהוזכר לפני כן בצמידות. אולם אין לכך הכרח, ומסתבר לפרש שכיון שמוזכרת במפורש מסירת דמים מדובר בקנין הכסף שנזכר לפני כן. וכך אמנם מפורש בלשון התוספתא כתובות פרק ב:
"יפה כח שטר מכח כסף וכח כסף מכח שטר שהשטר גובה מנכסים משועבדין מה שאין כן בכסף. יפה כח הכסף שהכסף פודה את הערכין ואת החרמין ואת ההקדשות ואת מעשר שני מה שאין כן בשטר. יפה כח שטר וכסף מכח חזקה וכח חזקה מכח שטר וכסף, יפה כח שטר וכסף ששטר וכסף קונין עבד עברי מה שאין כן בחזקה. יפה כח חזקה שאם מכר לו עשר שדות כיון שהחזיק באחת מהן קנה את כולן אבל לא נתן לו אלא דמי אחת מהן או לא כתב לו אלא על אחת מהן לא קנה אלא אותה שדה בלבד".
גם מנוסח הגמרא ללא הגהה על פי התוספתא משמע כדברי נוסח התוספתא, שהרי הנושא האמור בקידומת הוא: יפה כח חזקה מכח שניהם – שטר וכסף, ועל כך בא הפירוט שבחזקה: "כיון שהחזיק באחת מהם וכו'", מכאן שגם אם לא נכתב – מתבקש מאליו הסיום: מה שאין כן בכסף ושטר שקנין בשדה אחד אינו קונה את השאר. לכן גם ללא הגהה מסתבר שפירוש המילים: "במה דברים אמורים" דחסורי מיחסרא והכי קתני: ואילו בכסף – במה דברים אמורים שקנה, שנתן לו דמי כולן, אבל לא נתן לו דמי כולן, לא קנה אלא כנגד מעותיו.
ובזה מבואר הכיצד הביאו ראיה מהברייתא לדברי שמואל: "מסייע ליה לשמואל, דאמר שמואל: מכר לו עשר שדות בעשר מדינות, כיון שהחזיק באחת מהן - קנה את כולן", ושמואל הרי לא הזכיר שום חילוק במתן המעות ומשמע שהוא הדין אם נתן רק חלק מהמעות. וכן מסתבר, שאם לא כן, מה יכול להיות הטעם שלא קנה בחזקה את כולן אם מוכר את השדות מפני רעתן?!
ובכך גם מתורצות ללא שום דוחק הקושיות המתבקשות שבתוספות: "במה דברים אמורים שנתן לו דמי כולם - ואם תאמר בלא חזקה נמי קנה מטעם כסף? וי"ל דמיירי באתרא דלא קנו בכספא. וא"ת ומאי קאמר יפה כח חזקה מכח כסף והלא חזקה אינה מועלת בלא כסף? ואומר הר"ח דבמתנה מיהא קנה כולם כשהחזיק באחת מהן בלא כסף. וה"ר שמואל מאיברא פירש שנתן דמי כולם כגון שהמוכר היה חייב ללוקח מעות כבר והשתא ניחא דבאותם מעות לא היה קונה כי היכי דלא מצי לקדושי בהן איתתא לפי שהוא מלוה הכי נמי לא מצי למיקני בהן קרקע, ובהאי נמי איכא יפה כח דחזקה שקונה בלא כסף".
עוד י"ל שמה שהצריך את רש"י שלא לפרש את דברי רבא בקנין כסף גרידא זה הגמרא במסכת בבא מציעא דף מח ע"ב: "אתמר: ערבון, רב אומר: כנגדו הוא קונה, ורבי יוחנן אמר: כנגד כולו הוא קונה". ופירש שם רש"י: "ערבון - מקצת המעות נתן לו על פיסוק מרובה". וכיצד זה ינקוט רבא כאן כרב בלא להזכיר את אותה מחלוקת? ועוד דקשיא הלכתא אהלכתא, שם קי"ל כרבי יוחנן לגבי רב, וקי"ל גם כרבא שהוא בתרא, מה גם שנזכר בסוגיתנו ללא חולק.
אולם יש לפרש שמחלוקת רב ורבי יוחנן עניינה אחר. בעוד רבא עוסק במפורש בתשלום חלק מהשווי, רב ורבי יוחנן עוסקים בערבון, שמשמעו מקדמה עבור הסחורה כולה. ומודה רבי יוחנן שקנין כסף משמעו תשלום השווי כולו. אלא שאמר רבי אלעזר במסכת קידושין דף ח ע"א: "התקדשי לי במנה, ונתן לה דינר - הרי זו מקודשת, וישלים; מאי טעמא? כיון דאמר לה מנה ויהב לה דינר, כמאן דאמר לה על מנת דמי", והטעם שודאי הוא שרצונו לקדש את האשה כולה מעתה, כי אין אשה מתקדשת לחצאין. וסובר רבי יוחנן שכמו כן הנותן ערבון על כל הסחורה נעשה כאומר שיהא ערך הכל כערך הערבון, ושאר התשלום יהפוך לתנאי.
אולם גם רבי יוחנן מודה כאמור שקנין כסף משמעו תשלום השווי כולו. במסכת בבא מציעא דף מז ע"א הובאה ברייתא: "הרי שהיה תופש פרתו ועומד, ובא חבירו ואמר לו: פרתך למה? - לחמור אני צריך. - יש לי חמור שאני נותן לך. פרתך בכמה? - בכך וכך. - חמורך בכמה? - בכך וכך. משך בעל החמור את הפרה, ולא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת החמור - לא קנה בעל החמור את הפרה". ורש"י על המשנה בתחילת פרק הזהב (מסכת בבא מציעא דף מד ע"א) הביא ברייתא זו ופירשה בקנין כסף: "כל המטלטלין קונין זה את זה - בין בתורת חליפין, שהחליף אלו באלו, כיון שמשך האחד - קנה חבירו את שלו, בין בתורת דמים: בכמה תתן לי את שלך, - בכך וכך, וזה חוזר ואומר לו: בכמה תתן לי שלך, בכך וכך ונתרצו, ומשך האחד - נתקיימו הדברים". ההדגשה היא שנצרך הבירור: "בכמה תתן לי את שלך", כי רק אז מתן הסחורה הוא תשלום שוה כסף של תמורת הסחורה. ומשום כך "לא קנה" כי מטלטלין אינם נקנים בכסף.
וגם בעמוד שלפני כן (בבא מציעא דף מו ע"ב) על דברי הגמרא: "יש דמים שהן כחליפין, כיצד? החליף דמי שור בפרה, או דמי חמור בשור". האריך בכך רש"י:
"כיצד החליף דמי שור בפרה - מכר לו שור בכך וכך מעות, ומשך את השור, ונתחייב לו המעות, אמר לו הלוקח: פרה יש לי שאני נותן לך בדמי השור, וניאותו יחד, וקבל עליו - נתחייב בעל הפרה לתת לו את הפרה, ואין אחד מהם יכול לחזור, והכי קאמר: כל הנישום דמים באחר; כל המטלטלין שאדם שם לחבירו ונותן לו שומת דמיהן בשביל חפץ אחר שהיה לו ללוקח, כיון שזכה זה - לוקח ראשון במטלטלין הראשונים שמשכן, ואפילו בתורת דמים, על מנת להקנות לו חפץ שלו בדמים, נתחייב זה - לוקח שני - בכל אונסי החליפין, לפי שקנו לו מעותיו כל אונסי החליפין.
כיצד החליף דמי שור בפרה - שם לו השור בדמים על מנת שיתן לו זה פרה באותן מעות – קנה".
הוה אומר שתורת קנין דמים משמעו תשלום שווי דמי החפץ הנקנה.
וכך מבואר גם במסכת בבא מציעא דף מז ע"א: "פשיטא, דמים ואין מקפיד עליהן, הא קאמרינן דקני, דכחליפין דמו". ופירש רש"י: "ואין מקפיד עליהן - נתן לו מעות או חפץ בשביל חפץ אחר בתורת דמים, ולא הקפיד עליהן לראות אם ישנן כדי שויין". כלומר שכדי להגדיר קנין כסף נחוצה הקפדה על ידיעת ערך החפץ הנקנה, והתאמת התשלום לערכו.
ולכאורה קשה, הכיצד פירש רש"י שהברייתא "פרתך בכמה" בדף מז ע"א עוסקת בקנין כסף, והרי לדברי רב אדא בר אהבה ורבא שם מדובר בקנין חליפין!
אלא שמדובר בברייתא בחליפי שוה בשוה הנחשבים כקנין כסף, כי שוה כסף – ככסף. וכדברי הגמרא בדף מו ע"ב: "יש דמים שהן כחליפין, כיצד? החליף דמי שור בפרה, או דמי חמור בשור", כלומר שאמנם זהו קנין דמים, אך דומה לחליפין בכמה דברים.
וסבר רב אדא בר אהבה שכיון שקונה הפרה ראה אותה, וקונה החמור לא ראהו, נחשבת הפרה לדמי החמור, ולא קנה בקבלתה כי אין גמירות דעת בקבלת הדמים עד שיראה את טיב הסחורה. וענה רבא שניתן להעמיד באופן אחר את טעם הברייתא שלא קנה. ואילו חליפי שוה בשוה שבברייתא, מצד אחד, קנה – ואף שנחשב לקנין כסף זהו מלתא דלא שכיחא כמסקנת הסוגיה. ומצד שני דרך הקונים להקפיד על הערך, ויש בזה הונאה.
וכך הם דברי הריטב"א: "חליפין ומקפיד עליהן מהו. פי' מי אמרינן כיון דקפיד עלייהו אין לו דין חליפין וכמעות נינהו ובעינן משיכה דהא לא הוו דומיא דקנין סודר דליכא קפידא, או דילמא הא נמי כחליפין נינהו וכיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו".
