הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"הילכתא"; "שמע מינה... שמע מינה"
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
קידושין כז ע"א
ת"ש: דאמר רבא בר יצחק אמר רב, שני שטרות הן:
זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר - חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה,
ע"מ שתכתבו לו את השטר - חוזר בין בשטר בין בשדה;
ורב חייא בר אבין אמר רב הונא,
שלשה שטרות הן: תרי הא דאמרן,
אידך - אם קדם מוכר וכתב לו את השטר,
כאותה ששנינו: כותבים שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו, כיון שהחזיק עמו בקרקע - נקנה שטר בכל מקום שהוא,
שמע מינה לא בעינן צבורים בה!
שאני שטר, דאפסירא דארעא הוא.
והא עלה קתני, זו היא ששנינו: נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות - בכסף, בשטר, ובחזקה,
ש"מ לא בעינן צבורים בה! ש"מ.
איבעיא להו: מי בעינן אגב או לא?
ת"ש: דקתני כל הני ולא קתני אגב.
ולטעמיך, קני מי קתני?
אלא עד דאמר קני,
הכא נמי עד דאמר אגב.
והלכתא: צבורים לא בעינן, אגב וקני בעינן.
מבנה הסוגיה:
1.
נסיון לפשוט את הבעיה אם צריך צבורים בקניין"אגב":
ת"ש: דאמר רבא בר יצחק אמר רב,שני ש טרות הן:
זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר - חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה,
ע"מ שתכתבו לו את השטר - חוזר בין בשטר בין בשדה;
ורב חייא בר אבין אמר רב הונא,
שלשה שטרות הן: תרי הא דאמרן,
אידך - אם קדם מוכר וכתב לו את השטר,
כאותה ששנינו: כותבים שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו, כיון שהחזיק עמו בקרקע - נקנה שטר בכל מקום שהוא,
2.
שמע מינה לא בעינן צבורים בה!
מסקנת הגמרא מהברייתא שצריך צבורים.
3.
נסיון דחייה.
שאני שטר, דאפסירא דארעא הוא.
4.
חיזוק ההוכחה לעיל בסעיף 2:
והא עלה קתני, זו היא ששנינו: נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות - בכסף, בשטר, ובחזקה,
5.
מסקנה סופית:
ש"מ לא בעינן צבורים בה! ש"מ.
על המסקנה הקודמת - "שמע מינה" בסעיף 2 - היה נסיון דחיה ואילו כאן המסקנה היא סופית, ולכן מובא "שמע מינה" כפול - "שמע מינה... שמע מינה".
6.
איבעיא להו: מי בעינן אגב או לא?
הגמרא מעלה בעיה נוספת: האם בקנין אגב המקנה צריך לומר בפירוש שמדובר בקניין אגב.
7.
ת"ש: דקתני כל הני ולא קתני אגב.
הגמרא רוצה לפשוט מכל המקורות שהובאו לעל בסוגיה, שלא הוזכר בהם כלל שהמקנה בקנין אגב צריך לומר את הביטוי "אגב" אלא מספיק שיאמר שמוכר את הקרקע ומה שעליה.
ומכאן מוכח שלא צריך לומר "אגב".
7.1
הגמרא דוחה:
ולטעמיך, קני מי קתני?
אלא עד דאמר קני,
הכא נמי עד דאמר אגב.
הרי באותם מקורות גם לא מוזכר הביטוי "קני" שהוא חיוני. לכן יתכן שבאותם מקורות מדובר באמת שהמקנה כן אומר את הביטוי המלא "קני אגב..."
7.2
עד כאן לא נפשטה הבעיה שבסעיף 6.
8.
הכרעת הגמרא:
והלכתא: צבורים לא בעינן, אגב וקני בעינן.
9.
הגמרא פוסקת הלכה בשתי השאלות שהועלו בדף כז ובדף כח:
לגבי הבעיה הראשונה - חלק ממנה הובא לעיל בסעיף 1 - נפסק ש"צבורים לא בעינן", כלומר, המטלטלין לא צריכים להיות ממש על גבי הקרקע כשמוכרים את המטלטלין אגב הקרקע.
9.1
קשה: הרי בסוגיה עצמה כבר הוכרע כך - לעיל בסעיף 5 - ומה באה ה"והלכתא" להוסיף?
9.2
ומדוע ההכרעה - והלכתא - לגבי צבורים לא נאמרה לעיל מיד אחרי סעיף 5,
ולפני שהוצגה הבעיה השניה.
9.3
ההסבר הפשוט הוא, ששתי ה"איבעיא" קשורות זו בזו ועוסקות באותו נושא - קנין אגב - האם צריך צבורים, והאם המקנה צריך לומר בפירוש"אגב".
10.
לגבי הבעיה השניה - לעיל בסעיף 6 - נפסק שהמוכר בקנין אגב צריך לומר בפירוש את הביטוי "קני אגב" [או: אגב וקני].
10.1
גם כאן קשה קצת, שהרי מהביטוי "ולטעמיך" בגמרא לעיל בסעיף 7.1 גם משמע שכך הלכה, ועל כן מה באה ה"והלכתא" להוסיף.
11.
רמב"ם הלכות מכירה פרק ג הלכה ט:
במה דברים אמורים כשהיו אותן המטלטלין צבורין באותה קרקע, אבל אם היו במקום אחר צריך שיאמר לו קנה מטלטלין אגב קרקע, אפילו היו המטלטלין במדינה אחרת ואמר לו קנה אותם על גבי קרקע פלונית כיון שקנה הקרקע נקנו המטלטלין אף על פי שאינן י צבורין בתוכה,
ואם לא אמר קנה אגב קרקע לא קנה,
וקרקע כל שהיא קונין על גבה כל מטלטלין שירצה.
הרמב"ם קושר בין שתי ה"איבעיא" בסוגייתנו.
הוא פוסק שאם המטלטלין צבורין אז לא צריך לומר "קנה...אגב"
אבל אם המטלטלין לא צבורים אז כן צריך לומר "קנה...אגב".
12.
לפי הנ"ל נראה לי שמשמעות הביטוי "והלכתא: צבורים לא בעינן, אגב וקני בעינן" היא כך:
"אם אינן צבורים אז אגב וקני בעינן, אבל אם צבורים אז לא צריך אגב וקני".
ובזה מיושבות קושיותינו לעיל בסעיפים 9.1 ו9.2.
13.
השגת הראב"ד:
אגב קרקע לא קנה.א"א זה ההפרש שכתב בין צבורין לשאינן צבורין אינו מחוור דשמעתא לא מיחזיא
אלא לעולם אגב וקני בעינן אפילו בצבורין בה דאי לא היכי פסקה למילתיה ואמר והלכתא אגב וקני בעינן צבורין לא בעינן והא זמנין דצבורין בעינן ואגב לא בעינן עכ"ל.
הוא חולק על הרמב"ם וטוען ששתי ה"איבעיא" בגמרא אינן תלויות זו בזו.
14.
כסף משנה הלכות מכירה פרק ג הלכה ט:
[ט] בד"א כשהיו המטלטלין צבורין באותה קרקע וכו':
כתב ה"ה החילוק שכתב רבינו וכו'. כיוצא בדברי ה"ה כתב הר"ן ז"ל בדעת רבינו וכתב עליו ואין דבריו מחוורים שא"כ ה"ל לפרש דדוקא בחצר המשתמרת דחצר שאינה משתמרת אינה קונה אלא בעומד בצדה כדמוכח בפ"ק דמציעא ואף הוא ז"ל כתב כן בפ"ד מהל' זכייה וכבר השיג עליו הראב"ד עכ"ל.
ול"נ שמלבד ההכרח שכתבו ה"ה והר"ן לדברי רבינו יש לו עוד הכרח אחר דאמרי' איבעיא השנית והלכתא צבורים לא בעינן אגב וקני בעינן ומאחר דפשטינן דצבורין לא בעינן למה לי למיהדר ולמימר דצבורים לא בעינן
אלא ודאי היינו לומר צבורים לא בעינן ומשום דאפילו אינם צבורים מיקנו אגב קרקע
מש"ה אגב וקני בעינן לשאינן צבורים הא אילו לא הוו מיקנו שאינם צבורים לא הוה בעי אגב וקני כלל.
הוא מסביר כדברינו לעיל בסעיף 12.
15.
נראה לי שהדברים הבאים מתאימים לדברינו ולדברי ה"כסף משנה" לעיל בסעיף 12:
יד מלאכי כללי התלמוד כלל צו:
הוא מבחין בין שני הלשונות בהצגת הבעיות בסוגייה, בין "בעינן..." - ב"איבעיא" הראשונה - לבין "מי בעינן..." - ב"איבעיא" השניה:
בעיי דסמיכי אהדדי,ובראשונה נקט בעינן כך וכך או לא
ובשניה שינה ונקט מי בעינן כך וכך או לא,
למדנו הב"ח בח"מ ריש סי' ר"ב לדקדק בשינוי הלשון לדעת הרמב"ם
וז"ל שם
והרמב"ם כתב וכו'
נראה דטעמו דבגמרא הכי איתא איבעיא להו בעינן ציבורין או לא ופשטינן ש"מ לא בעינן ציבורין
ובתר הכי קאמרינן איבעיא להו מי בעינן אגב או לא
מדשינה כאן בלשון דהו"ל לומר בעינן אגב או לא
אלמא משמע דלא הוה קא מיבעיא לן בעינן אגב או לא אי הוה אמר דבעינן צבורין דפשיטא דלא לומר אגב
אלא השתא דפשט לן דלא בעינן צבורין איבעיא לן כיון דלא בעינן צבורין מי בעינן לפחות דיאמר לו קני קרקע וקני מטלטלין אגבה או לא בעינן נמי הא עכ"ד:
