|
בס"ד כה מרחשון תש"ע בבא בתרא עז - פג ביטול מקח בגלל אי התאמה / ירון בן-דוד בשיעורנו היום נעסוק במצב שבו אדם קונה חפץ מסוים, אך כשהוא מקבל את החפץ לידיו מתברר לו שזה לא בדיוק מה שסיכמו הצדדים. נבחן את הדברים הן מהזוית של ההלכה, והן מהזוית של החוק הישראלי. המשנה שלמדנו היום בדף היומי אומרת כך:
ארבע מדות במוכרין: מכר לו חטין יפות ונמצאו רעות - הלוקח יכול לחזור בו; רעות ונמצאו יפות - מוכר יכול לחזור בו; רעות ונמצאו רעות, יפות ונמצאו יפות - אין אחד מהם יכול לחזור בו; שחמתית ונמצאת לבנה, לבנה ונמצאת שחמתית, עצים של זית ונמצאו של שקמה, של שקמה ונמצאו של זית, יין ונמצא חומץ, חומץ ונמצא יין - שניהם יכולין לחזור בהן. כלומר שיש ארבעה סוגים של הבדלים במקח, שגוררים דינים שונים: יש והטעות היא קטנה ולא משמעותית, ואז אף אחד מהצדדים אינו יכול לחזור בו. יש והטעות היא יסודית ומדובר בחפץ אחר לגמרי, ואז כל אחד מהצדדים יכול לחזור בו. ויש והטעות היא בטיב הסחורה - ואז הצד שנתאנה יכול לחזור בו, אך לא הצד השני. הגמרא מבהירה את הדברים ומדגישה שרק הצד שמפסיד יכול לחזור בו, וגם אם מסיבה כלשהיא הצד שהרויח רוצה לחזור בו, הוא אינו יכול:
אמר רב חסדא: מכר לו שוה חמש בשש, והוקר ועמד על שמנה, מי נתאנה? לוקח, לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר, משום דא"ל: אילו לא אוניתן לא הוה מצית הדרת בך, השתא דאוניתן מצית הדרת בך? ותנא תונא: יפות ונמצאו רעות - לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר. ואמר רב חסדא: מכר לו שוה שש בחמש, והוזלו ועמדו על ג', מי נתאנה? מוכר, מוכר יכול לחזור בו ולא לוקח, דא"ל: אילו לא אוניתן לא הוה מצית הדרת בך, השתא מצית הדרת בך? ותנא תונא: רעות ונמצאו יפות - מוכר יכול לחזור בו ולא לוקח. מאי קא משמע לן? מתני' היא! אי ממתני' - הוה אמינא דלמא דרב חסדא תרוייהו מצו הדרי בהו, ומתני' הא אתא לאשמועינן - דלוקח יכול לחזור בו, דס"ד אמינא משום דכתיב: 'רע רע יאמר הקונה'. ואולם, כאשר אנחנו מגדירים דבר טוב ודבר רע, ההגדרות אינן תמיד ברורות. למשל: אילו מטבעות טובות יותר, חדשות או ישנות? - בדרך כלל אומרים שמטבעות ישנות עדיפות כי המראה שלהן מעיד על כך שהן לא מזויפות. ואולם, הגמרא אומרת שיש מקרים שהאדם יעדיף דוקא מטבע חדשה אפילו שהיא פחות עוברת לסוחר, כגון כשהוא רוצה להטמין את המטבעות לתקופה ממושכת:
אי אמר ליה מארנקי חדשה יהבינא לך - לא מצי יהיב ליה מארנקי ישנה אף על גב דעדיפי מינייהו. מאי טעמא? דאמר ליה: לישנן קא בעינא להו. השולחן ערוך אכן פסק כפי שראינו בגמרא את כל ארבע האפשרויות. ע"פ דבריו, אם מדובר בטעות שהיא לטובתו של הקונה, רק המוכר יכול לחזור בו, ואם זו טעות לטובתו של המוכר, רק הקונה יכול לחזור בו:
המוכר לחבירו מין ממיני פירות, ונתן לו מין אחר, אין כאן מכר ושניהם יכולים לחזור בהם. כיצד, מכר לו חטים לבנות ונמצאו אדומות, או איפכא, או יין ונמצא חומץ או איפכא, או עצים של זיתים ונמצאו של שקמה או איפכא. אבל אם מכר לו חטים יפות ונמצאו רעות, לוקח יכול לחזור בו אפילו לא נתאנה בסכום, והמוכר אינו יכול לחזור בו אפילו הוקרו. ואם מכר לו רעות ונמצאו יפות, אפילו לא נתאנה בסכום, מוכר יכול לחזור בו והלוקח אינו יכול לחזור אפילו אם הוזלו. מכר לו רעות ונמצאו רעות, יפות ונמצאו יפות, אף על פי שאינם יפות שאין למעלה מהם ולא רעות שאין למטה מהם ויש אונאה שתות, אין אחד מהם יכול לחזור בו, אלא קנה ומחזיר אונאה. ש"ך (סק"א): "דהכל מין אחד, דכל העולם ניחא להו ביפות יותר מברעות, משום הכי אינו יכול לחזור בו אלא זה שנתאנה". שאלה מעניינת שנידונה בשו"ת בית שלמה היא על אדם שסיכם עם חברו למכור לו חיטים רעות ובסופו של דבר רצה למסור לו חטים יפות. לפי דברי השו"ע הרי שמי שמתאנה כאן הוא המוכר, ולכן רק הוא יכול לחזור בו. אבל ה'בית שלמה' מחלק בין מצב שהקניה כבר נעשתה בפועל אלא שהחטים לא נמסרו (כגון שנעשתה הקניה בקניין חליפין), או שהקניה טרם התבצעה:
ראובן מכר לשמעון קאקיריזיס ע"פ שליס צעטיל ושניהם המוכר והקונה חתמו את עצמם על זה. וכך מבואר בזה הלשון: ראובן מכר לשמעון קאקיריזיס גרועים כל קארץ בסך פלוני. וכעת נתן הקונה אדרויף סך פלוני ומחוייב הקונה לבוא לפה ביום פלוני לקבל הקאקיריזיס על הוצאות ועגלות שלו, ואם יחזור מהמקח יוחלט האדרויף שלו, וכן להיפוך אם יחזור המוכר מחוייב ליתן להקונה סך כזה... ויהי יום המוגבל הנ"ל בא הקונה ולא היה עדיין הקאקיריזיס הנ"ל פה ועדיין היו מונחים על הספר. והיה נראה בעליל שהקונה חוזר מהמקח, כי בא לכאן בלא עגלות ובלא מעות. והשיב לו המוכר: הקאקיריזיס גרועים שמכרתי לך המה עדיין באקופ, רק אם תתעקש בקבלת קאקיריזיס תיכף דווקא אני מוכרח ליתן לך קאקיריזיס טובים המונחים במחסן שלי במקח הנ"ל של הגרועים כי הוזל השער מאוד. מה משפטו כי הלוקח טוען שחפץ דוקא בגרועים ולא ביפות, והמוכר טוען מכרתי לך רעות ונמצאו יפות וכו' ועל זה יש עדים למוכר שרצה ליתן להלוקח קאקיריזיס טובים ביום המוגבל הנ"ל... תשובה: ...הנה אם המוכר לא פירש בשעת המכירה שמוכר לו קאקיריזיס אלו רק בגוונא שהרשה לו פריב ומכר לו מאה כפי הפריב ודאי דאם המוכר רוצה ליתן לו מאה טובים מאלו מחוייב לקבל כדין רעות ונמצאו יפות. אבל אם מכר לו בפירוש מאה במקום מסוים כגון שאמר בפירוש המאה שיש לי באקופ אני מוכר לך, לענ"ד דאינו יכול ליתן לו מאה אחרים... כמו שאם היה לאחד חטים רעות ורוצה חברו לכופו ליקח מידו חטים אלו ויתן תמורתם חטים אחרים יפים דפשיטא דאינו יכול לכופו דיכול לומר לו בשלי אני רוצה ואיני רוצה בשלך. שאלה אחרת הופיעה בשו"ת שער אפרים, כאשר שם הדיון היה על אדם שהתחייב לתת עורות כבדים, שהם שוים יותר מאשר עורות קלים, אבל מכיון שהיה לו מחסור בעורות קלים ברגע שהוא היה צריך למסור את העורות, הוא העדיף למסור את העורות הכבדים. לכאורה הוא היטיב עם המוכר, שהרי מוסכם על כולם שעורות כבדים שוים הרבה יותר מאשר עורות קלים. לפי זה, לכאורה, הקונה אינו יכול להתנגד למכירה זו, שהרי הוא מקבל יותר ממה שהוא הזמין. ואולם, ה'שער אפרים' אינו מסכים לכך. הוא אומר שלא מדובר פה רק בהבדל בערך הסחורה אלא בסחורה אחרת, ומכיון שכך גם הקונה יכול לחזור בו, כי הוא רוצה את העורות לתכלית מסוימת, ואילו העורות הכבדים - למרות שוויים הכספי הרב יותר - לא מועיל לאותה מטרה:
שאלה: בראובן שעשה מקח עם שמעון שיעמיד לו ת"ר עורות. שליש יהיה משקל כל אחת יד אוקיות, ושליש משקלם טו אוקיות, ושליש טז אוקיות. וסך כל זוג עורות מחוייב הלוקח ליתן בעדם ז' אריות. ואח"כ שלח לו המוכר ת"ר עורות הנ"ל, והיה משקלם ט"ז אוקיות. והלוקח צווח שלא קיים שמעון לו התנאי הנ"ל באשר שכל העורות ששלח לו הם כבדים, ושמעון המוכר טוען הלא השבחתי את מקחך וזהו הפסד לי שגלוי וידוע שהעורות הכבירים הם יותר ביוקר מהקלים. ובכן יורנו מורנו ורבנו הדין עם מי ושכמ"ה. תשובה: נלע"ד לדמות נידון דידן למה שכתב בגמרא בקידושין פרק האיש מקדש התקדשי לי בדינר כסף ונמצא של זהב אינה מקודשת. ר' שמעון אומר: אם הטעה לשבח הרי זו מקודשת. ואמרינן בגמרא דלא פליג אלא בשבח ממון דניחא ליה באותו שבח וכו'. ועיין בגמרא שם דאיכא דניחא ליה בכספא ואיכא דניחא ליה בדהבא, וע"ש. ואם כן לפי זה לפי מאי דקי"ל דאין הלכה כר' שמעון, וא"כ התנאי הוא קפידא ואם כן הוא הדין בנידון דידן, אף שנתן לו העורות שהם כבדים יותר יכול לומר אי אפשר במה שהם כבידים אף שהם ביוקר, שהם אינם ראויים לו למלאכה הזאת. ואולם, תשובתו זו של ה'שער אפרים' הותקפה ע"י אחרונים רבים. הרי לכאורה מדובר באותו מוצר - עורות - וממילא יש כאן מצב של חיטים יפות ורעות, וההלכה אומרת שאדם שמקבל חיטים יפות במקום חטים רעות אינו יכול להתלונן ולבטל את המקח. אחד החולקים על ה'שער אפרים' הוא לא אחר מאשר נכדו, הרב יוסף שאול נתנזון: 7. שואל ומשיב (ר' יוסף שאול נתנזון, המאה ה-18, פולין) מהדורא תניינא ח"ד סי' קי והנה מצאתי בשו"ת זקני שע ר אפרים סימן קכא שנשאל מי שעשה מקח שיתן לו שליש עורות משקל יד אוקיות ושליש טו ושליש טז ואח"כ נתן לו כולם משקל ט"ז אוקיות. וכתב דהוא יכול לחזור בו ומדמה למה דאמרו בקידושין דף מח דלא קי"ל כר"ש ואף בהטעה לשבח יכול לומר לא ניחא לי. ונפלאתי מאוד דהרי היא משנה מפורשת בבבא בתרא דף פג הנ"ל רעות ונמצאו יפות מוכר יכול לחזור בו ולא לוקח ובש"ס שם מפרש דאי ממתניתין הוא אמינא דרע רע יאמר הקונה וע"ש ברשב"ם ותוס' ולא אמרו דלוקח ג"כ יוכל לחזור בו דיאמר לו דרציתי לעשות עמהם מלאכה זו שצריך לה רעות ועל כרחך דזו אין סברא כלל ואף דבקידושין קי"ל כת"ק דאף בהטעה לשבח אינה מקודשת הכי טעמא משום דשם בקידושין יש לומר דקפדה דוקא בזה, אבל לעניין מקח פשיטא דאין קפידא ביפות יותר, וזה ברור ודברי שער אפרים צריך עיון גדול. ואולם, למרות ההשגות הללו, היו אחרונים רבים שהסכימו לדבריו של ה'שער אפרים', והסבירו את ההבדל שבין חיטים יפות ורעות לבין עורות כבדים וקלים. כך, למשל, הסביר הרב יהודה נבון בספרו קרית מלך רב:
עוד ראיתי בס' משנה למלך שכתב ז"ל: וכתב בשער אפרים סימן קכא לראובן שמכר לשמעון עורות והתנה שיהא משקלם י"ד אוקיות העור, ונתן לו עורות כבדים שהוא לשבח, יכול לוקח לחזור בו. ולי אין נראה דבריו כלל, דכל שהוא מין אחד אלא שהחילוק הוא מהרע אל היפה פשיטא שדוקא המתאנה חזור בו, עכ"ל. ולעניות דעתי אין דבריו נכונים בזה, דעל כרחך לא אמרו שנמצאו יפות אין הלוקח יכול לחזור בו אלא כמו חטין יפות דאם רוצה רעות מכ"ש דניחא ליה ביפות, אבל הכא גבי עורות אף שהעורות הכבדים הם יותר חשובים, אבל יש לו טענה ללוקח דלמלאכתו אינם ראויים, ואם הכבדים יקרים וחשובים, הוא למלאכה אחרת, לא למלאכתו שהוא רוצה לעשות מנעלים פנים ואחור, ולפנים צריך דקים. ואולם, יש לציין שלא בכל מצב נוכל לומר שמדובר במוצר אחר ממה שקנינו. הרמב"ן מדגיש שדוקא לגבי המטבעות מקבלים את הטענה שליישנן הוא צריך, אבל משמע שלא יקבלו טענה זו בכל מצב שאחד הצדדים ידרוש לאכוף את החוזה בדיוק כפי שהוסכם בין הצדדים, שהרי בהבדלים קטנים נוכל לומר שזה שייך לקבוצה של הדברים במשנה של 'רעות ונמצאו רעות' או 'יפות ונמצאו יפות':
דאי א"ל מארנקי חדשה לא מצי יהיב ליה מארנקי ישנה משום דא"ל לישנן בעינא להו. פי' וקמ"ל דהאי טענה דלישנן בעינא להו טענה היא, שאע"פ שאין החדשים שוין יותר יכול לעכב עליו ליתן לו מהם הסבר אחר לשיטתו של ה'שער אפרים' נותן דוקא אותו נכד שראינו את תשובתו לפני כן, והתשובה הזו אף מודפסת לפני התשובה הקודמת שראינו, אך נראה שהיא מאוחרת יותר מכיון שלפני כן הוא נשאר בצריך עיון על הסבא שלו, ועכשיו הוא מיישב את התמיהה: ובזה אני אומר להדר פני זקני הגאון השער אפרים חלק חו"מ סימן קכא במה שנשאל באחד שעשה מקח להעמיד לו עורות ת"ר ויהיה שליש משקלם יד אוקיות ושליש משקלם ט"ו ושליש משקלם ט"ז, ואח"כ הביא לו עורות שכולם משקלם ט"ז. והשיב הגאון דאף דהכבדים שוים יותר והשביח את המקח, אפילו הכי אף שהטעהו לשבח הוה שינוי. והביא ראיה מהא דאמרו בקידושין דף מט דאף הטעהו לשבח אינה מקודשת ודבריו תמוהים לכאורה דלמה לו להביא מקידושין והא אמרו בב"מ דף נט דיכול לומר לישנן קא בעי להו. וכבר תמהו עליו בשו"ת האחרונים. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דבאמת לא נסתפק הגאון אם הוה מקח טעות דישלים מה דנפסד לפי מה שהיה הוא צריך, דזה פשיטא. ורק דנסתפק אם מועיל השלמה דהא דבר שבמדה ומשקל אינו מועיל השלמה ביפות ונמצאו רעות, דבשלמא המדה יכול להשלים, אבל להשביח הרעות אי אפשר, והוא לקח יפות ונמצא רעות וכמ"ש הר"ן בקידושין, ואם כן על זה דיבר הגאון דהוא הדין להיפות היכא שהשביח המקח, כיון דהוא צריך לרעות שזה יפה לו למסחר שלו, ואם כן מה מועיל השלמה הא הוה טעות במקח, ועל זה הביא ראיה מקידושין דלא הוה קידושין דקי"ל כת"ק דר"ש ומשום דאינו מכל מקום רק קפידא, ומכ"ש במסחר דהוה בודאי קפידא ודו"ק. שוב ראיתי במשנה למלך פרק י"ז ממכירה הלכה א שהביא דברי אא"ז השער אפרים הנ"ל וכתב שלא נהירא דכל שהוא מין אחד אלא שהחילוק הוא מהרע אל היפה פשיטא דרק המתאנה יכול לחזור בו ע"ש ולפענ"ד לפי מה שכתבתי בכוונתו דבר גדול דיבר אא"ז דבאמת כיון שדבר שבמשקל הוא פשיטא דיכול לחזור כל שהטעהו אף לשבח. עכשיו ברצוני להשוות את הדברים למצב כפי שהוא בחקיקה הישראלית בימינו. חוק המכר מגדיר את אי ההתאמה כאחת מחמש אפשרויות, אשר חופפות גם לדוגמאות שראינו במשנה: חוק המכר, תשכ"ח (1968) 11. אי-התאמה המוכר לא קיים את חיוביו, אם מסר - (1) רק חלק מהממכר או כמות גדולה או קטנה מן המוסכם; (2) נכס שונה או נכס מסוג או תיאור שונה מן המוסכם; (3) נכס שאין בו האיכות או התכונות הדרושות לשימושו הרגיל או המסחרי או למטרה מיוחדת המשתמעת מן ההסכם; (4) נכס שמבחינת סוגו, תיאורו, איכותו או תכונותיו אינו מתאים לדגם או לדוגמה שהוצגו לקונה, זולת אם הוצגו ללא קבלת אחריות להתאמה; (5) נכס שאינו מתאים מבחינה אחרת למה שהוסכם בין הצדדים. הסעיף הראשון (כמות שונה ממה שסוכם) אמנם אינו מופיע במשנתנו, אבל ההלכה במקרה כזה ברורה: אם מדובר בהפרש של פחות משישית אנחנו אומרים שמסתמא היתה פה מחילה. במקרה שזה שישית בדיוק דורשים את תשלום ההפרש, אבל המקח נשאר על כנו. אם ההפרש הוא יותר משישית, המקח בטל לגמרי לבקשת אחד מהצדדים. שאר הסעיפים מתאימים לדוגמאות של המשנה, והחוק הישראלי, אם כן, מגדיר את כל ההבדלים האלה כהבדלים שנחשבים אי התאמה. ומה צריך לעשות כאשר מתברר שישנה אי התאמה בין מה שסוכם לבין מה שהתבצע בפועל? - החוק הישראלי אומר כך: 12. ידיעה על אי התאמה אין הקונה זכאי להסתמך על אי-התאמת הממכר כאמור בסעיף 11 (להלן - אי התאמה) אם ידע עליה בעת גמירת החוזה. לעקרון הזה, כמובן מסכימה גם ההלכה. אם הקונה ידע בשעת המכירה על ההבדל הזה, גם אם זה לא מה שסוכם בכתב, אנחנו מניחים שהיתה פה מחילה, והוא לא יוכל אח"כ לטעון שהיה מדובר במקח טעות. ואולם, ההבדל הגדול בין ההלכה לבין החוק הישראלי הוא בדרישה מהקונה לבדוק את הנכס מיד עם ביצוע המכירה, ואם נתגלתה אי התאמה יש לדווח על כך באופן מיידי למוכר. ע"פ החוק, קונה שלא בודק את הנכס מיד, או שלא הודיע למוכר מיד על ההבדל לא יוכל אח"כ לדרוש להחליף או לתקן את המוצר! 13. בדיקת הממכר (א) על הקונה לבדוק את הממכר מיד לאחר קבלתו. (ב) הוסכם על הובלת הממכר, על הקונה לבדוק אותו מיד לאחר שהגיע למקום הייעוד, ואם הועבר הממכר למקום אחר בלי שהקונה בדק אותו והמוכר ידע או היה עליו לדעת על אפשרות של העברה כזאת - מיד לאחר שהגיע הממכר למקום האחר. (ג) על המוכר לתת לקונה, לפי דרישתו, הזדמנות נאותה לבדוק את הממכר לפני המועדים האמורים בסעיפים-קטנים (א) ו-(ב). 14. הודעה על אי התאמה (א) על הקונה להודיע למוכר על אי-התאמה מיד לאחר מועד הבדיקה לפי סעיף 13 (א) או (ב) או מיד לאחר שגילה אותה, הכל לפי המוקדם יותר. (ב) לא הודיע הקונה על אי ההתאמה כאמור בסעיף קטן (א), אין הוא זכאי להסתמך עליה. הבדל נוסף שבין החוק לבין ההלכה הוא בשאלה מה עושים כאשר התבררה אי התאמה. ההלכה, כאמור, מחלקת בין אי התאמה בכמות - שבמקרה כזה בודקים את ההפרש במחיר, ואם מדובר בפחות משליש המקח קיים ואנו מניחים שהיתה מחילה. החוק אינו מדבר על הבדל בכמות ובגודל ההטעיה. בכל מקרה החוק מאפשר לבטל את המכירה, שהרי הוא מפנה לדינים האחרים - כלומר לחוק החוזים (תרופות), שם אחת התרופות היא אכיפת החוזה, ותרופה אחרת היא ביטולו: 27. הוראה כללית הוראות פרק זה באות להוסיף על כל דין אחר בענין התרופות בשל הפרת חוזה. 28. ניכוי מהמחיר הפר המוכר חיוב כאמור בסעיף 11 ולא תיקן את הדבר תוך זמן סביר אחרי שהקונה נתן לו הודעה על כך, ואין הקונה רוצה לתבוע את ביצוע החוזה או לחזור בו ממנו, זכאי הוא לנכות מן המחיר את הסכום שבו פחת שווי הממכר עקב אי-ההתאמה לעומת שוויו לפי החוזה. יתרה מזו, בחוק הישראלי יש סעיף מסוכן מאוד: אם התברר שקיבלת כמות גדולה יותר ממה שהזמנת, ולא יידעת באופן מיידי את המוכר, יכול המוכר לתבוע אותך לשלם את תוספת התשלום בגלל שקיבלת מוצר יקר יותר: 29. דין כמות עודפת מסר המוכר לקונה נכסים בכמות יתירה על המוסכם והכמות היתירה ניתנת להפרדה ללא הוצאות או טרחה בלתי סבירות, אין הקונה זכאי לחזור בו בשל כך מן החוזה, אלא זכאי הוא, תוך זמן סביר, להודיע למוכר שהוא דוחה את הכמות היתירה; לא עשה כן, ישלם את מחירה לפי השיעור המוסכם. הרב ד"ר איתמר ורהפטיג דן בהבדלים שבין חוקי הגנת הצרכן בהלכה לבין החוקים הללו בחקיקה ובפסיקה במדינת ישראל. ישנם דברים דומים, כאמור, אבל יש גם הבדלים. אומר ד"ר ורהפטיג שלא תמיד מה שהמחוקק המודרני קובע הוא נכון יותר וצודק יותר, וגם אם מבחינת ההלכה אפשר להסכים לקבל את החוק הישראלי בעניין זה, ראוי שנבחן מה באמת עדיף, ואולי בדברים מסוימים הפתרון ההלכתי הוא הצודק יותר: כך לפי ס' 28 לחק המכר עולה כי במקרה של אי התאמה, יש למוכר זכות לתקן ולהתאים את הממכר למוסכם. אם לא עשה כן - לקונה זכות לדרוש אכיפה או בטול המקח או ניכוי מהמחיר בהתאם. כאמור כאן - בניגוד לגישת ההלכה - אין הבחנה בין אי התאמה גדולה או קטנה. כך, למשל, קונה כסא ומצאו בעל רגל שבורה. או קונה בטנים ונמצאו רקובים, לפי הלכה, אומדן דעת הצדדים הוא כי הקונה מקפיד ורשאי לבטל את המקח ולא להסכים לתיקון או החלפה. ואילו המחוקק בארץ החליט שבכל אי התאמה תנתן למוכר הזדמנות לתקן. אפשר שיש בידינו כח לתקן תקנה ברוח החק, אך השאלה היא לשם מה? אף אם יש הגיון בשתי הגישות, למה לשנות את ההלכה המקובלת? אדרבה עלינו לחפש מה טעם ומה ערך יש בהלכה, ולא למהר לסטות ממנה. באשר לחיובי הקונה. ס' 13 לחק המכר מטיל עליו חובת בדיקה. ואם לא בדק את הממכר לא יורשה לטעון לאי-התאמה, אלא אם כן זו לא ניתנת לגילוי בבדיקה סבירה (ס' 15). סעיף זה מחמיר עם הקונה לעומת גישת ההלכה. אמנם בהלכה יש חובת בדיקה לדעות שונות, אך מצומצמת יותר כאמור לעיל. ס' 15 מגביל את הקונה בזמן. במכירת מטלטלין יש לו שנתיים לדרוש בטול החוזה, ו-4 שנים ליתר התרופות בשל הפרת החוזה, להוציא מקרה של העלמת אי ההתאמה מצד המוכר (ס' 16). בהלכה ראינו כי אין הגבלת זמן בטענת מקח טעות. אך דוקא כאן אפשר להבין צורך בתקנה כדי לא להכביד על שטף חיי המסחר, בדומה לתקנות שונות שנתקנו בענין התישנות.
|